הספר האחרון של התורה, ספר דברים, נקרא גם דאוטרונומיס כיוון שיש בו חקים רבים, במיוחד אלה המיוחדים לכיבוש ארץ ישראל ויישובה, שלא הוכללו בארבעת הספרים הקודמים של התורה.
הדבר משקף את המעבר מסוף תקופה אחת למה שנראה להיות תקופה אחרת. בהיותו משועבד מאות שנים במצרים ובהיותו בורח ותועה במדבר ארבעים שנה עומד העם היהודי לפני התנסות של הנהגה חדשה והוא מכין עצמו לתפוס את האחזקה על-כנען היא ארץ ישראל.
אף שהמילים כנען וארץ ישראל עמוסות היום משמע פוליטי, בעבר משמען היה פשוט. שלטון יהודי הוא בכל אופן שונה, הוא אינו לאומי מצד יישותו הפוליטית אלא בהיותו רעיון רוחני.
במעבר מתעיה במדבריות לייסוד בית לאומי, מִשְּׁהִיה של שבטים במחנות למגורים בערים, מגלות נוודית להתנחלות קבע, יצטרך העם היהודי ללחם מלחמות. אבל אולי לא חשוב פחות להדגיש, שהם יילחמו לייסד תרבות יהודית בתוככי תושבים זרים ועובדי אלילים. כל זה מחייב עצמה פנימית ואחדות לאומית שלא נוסו בה מעולם.
אין ספק העם היהודי במדבר אינו בטוח בשליחותו, ואין לו ודאות אם הוא מוכן לה. ועל כן אין להתפלא שחלק זה בתורה מלא באזהרות שלא לפחד, והבטחות שהדברים ייהפכו לטובה אם הוא ישמע למצוות ויבנה בארץ שהבטיחו ה' חברה שתשקף אחדות אל וגדולתו.
ציווי משה הוא ברור: קחו אחזקה על הארץ, ירושתכם מאלקים, הארץ שהובטחה לאברהם, ליצחק, וליעקב, ארץ של ברכות - אף כי ארץ של קללות, הכול לפי המעשים. שלא ככיבוש אחר, העם היהודי לא חפש כח, אבל חפש ליצור מקום שייוחד למטרה רוחנית: תרבות שתמוקד בשכינה, נוכחות אל.
מהות הריבונות היהודית היא הרעיון שארץ ישראל שייכת לה'. הוא הסמכות, וריבונות העם היהודי נמשכת ממנו. הזכות לשלוט אינה תלויה ביכולת של כבוש אלא במה שייעשה בו אחר כך.
כדי להשלים את חובתם העם היהודי צריך מדינה, ייצוג פיזי לדרך רוחנית, ישות מדינית עם חקים ומוסדות - שלטון יהודי. המלה המופיעה בתורה לתאר את ראשית הצעדים של תהליך זה היא " לרשת" משרש יר"ש. הבנתנו את המלה נתלית בהקשר, כיבוש, לקיחת הנהגה וייסוד סמכות - שלטון - כפעולה רוחנית המודרכת על-ידי אלקים.
המלה "לרשת" מופיעה הרבה פעמים, לעתים קרובות בצורה "נחלת". לעברית המודרנית יש כמה נגזרות לשרש יר"ש, כמו ירושה. מלים אחרות הן בנות משפחה, כמו ראשות מן השורש רא"ש וכן רשום ורשות מן השורש רש"ה המבטאים זכות חוקית של אדם לרכוש.
ובכל זאת למי שייכת הארץ?
הארץ שהיהודים כבשו ויישבו הייתה מיושבת לפנים על-ידי שבטים שונים, ערי מדינה, ושליטים אדירים, מהם יושבי הארץ ומהם זרים בה, כמו החיתים מן המקום הקרוי היום טורקיה, ופלשתינים מן המקום הקרוי היום יון. איזו זכות הייתה ליהודים לכבוש אדמות אלה ולישבן?וקשה אף יותר, למה הם נצטוו להכחיד ולגרש את מי שלא יקבלו את השלטון היהודי?
בצפייה לאתגר זה הדגישה התורה שוב ושוב את המטרה של הכיבוש היהודי ושל שלטונו; ייסוד מלכות ארץ שתשקף מלכות שמים.
הבעיה לא הייתה מה אחרים עלולים להגיד, כי עד להקמת גופים בינלאומיים כמו הליגה של האומות והאו"ם, רק לפני דורות אחדים, כיבוש אדמת אחרים היה מקובל לחלוטין. אדמה ורכוש נלקחו על-ידי החזק יותר, ולעתים קרובות על-ידי ייזום מלחמות, ובלא התנגדות - להוציא את התנגדות הקרבנות. מי שם לב אז אם היהודים כבשו את כנען, שהייתה ארץ ישראל?
העם היהודי הודאג העניין הכיבוש. לתורה ולחוק יש הרבה מה לומר על נושאים מעשיים אלה והיא מניחה מכלול ייחודי של עקרונות וערכים. ההוראות לקחת אחזקה על הארץ, "לרשת", אינן רק הכרזה של כוח - כי אם זכות של ירושה - זכות המבוססת על הבטחת אל ולשמה. ייסוד בעלות ואחריות ("רשות") הוא הבסיס לרבונות יהודית.
רשות מממשת חוק, הזכות המורשת של נטילת אחזקה על קרקע, הזכות של בעלות וניהול שלטון. אבל "לרשת" פירושה מימוש המעשה המצוה, למעשה לכונן מציאות חדשה.
שלטון יהודי, שלא כתפיסה המודרנית של הגדרה פוליטית עצמית, הוא יחידאי כיוון שהיא מייצג את העם היהודי כעם כיישות דתית, שלטון של רווחה ותרבות. אחוז בהיסטורה של ארבעה אלפים, השלטון היהודי הוא גם היסוד של המדינה ומגדיר של גורל של העם היהודי. בהיותו לאומי ועל לאומי, הצורה היא ייחודית, אבל התוכן אינו מוגבל. הוא אוחז ברוח אבל קיים בזמן אמת
המשמע של "לרשת" - נטילת נטילת אחזקה על מה ששייך לך - אינו רק להחזיק ולפרוס כוח אלא להיות ער למה שעושים עם אלה. מדינת ישראל, כביטוי לשלטון היהודים מתאימה למשמע זה.
על כן השלטון של העם היהודי בארץ ישראל אינו רק מעשה פוליטי כי אם מוסרי ורוחני. ולכן השלטון היהודי אינו תלוי במה שתחליט הקהילה הבינלאומית הנשלטת על-ידי מדינות מוסלמיות, אלא על ציוויי התורה, השחרור של ארץ ישראל על-ידי החזרתה לעם היהודי, מממש מערכת "חוקים ומשפטים", המבטאת את הערכים של
כבוד האדם והדעה שהאל הוא אחד.
