המושג "גראז' סייל" הגיע אלינו מארה"ב ומשמעו מכירת טובין של אדם פרטי המעוניין להפטר מחלק מנכסיו, וביתר דיוק - מטלטליו, מכל סיבה שהיא: בין שהצטברו בביתו עד כדי מחנק, בין משום שהוא זקוק למזומנים, בין משום העתקת מגוריו ובין, חלילה, לאחר שהלך לעולמו ויורשיו מחפשים להתפטר מפריטי עזבונו.
אנו חיים בלהבים, ישוב בצפון הנגב, על אם הדרך לבאר-שבע ולערד, ומקיימים פה חיי-חברה. יש בישוב גימלאים רבים, שעבדו בנגב במפעלי ים-המלח, בקריה למחקר גרעיני, באוניברסיטה או בבית החולים סורוקה ובעוד מפעלים בנגב או שרתו בצה"ל. גם אנו סובלים ממצוקת המחסור במקומות עבודה אטרקטיבים בנגב, כך שמרבית הצעירים המסיימים פֹּה חוק לימודיהם ושירותם הצבאי מעתיקים מגוריהם לאזור המרכז אם לְשֵׁם הפרנסה ואם מחמת נישואים לבן זוג העובד שם. באופן זה בתי ההורים מתרוקנים מהבנים, הבית הַמְּרוֹקָן נעשה גדול מדי לזוג קשישים, והטיפול בבית ובגינה הופך לנטל, וכאשר הגעגועים לילדים ולנכדים גוברים - משפחה אחר משפחה מוכרת את ביתה ומצפינה למגורים קרובים יותר אל הדור הצעיר, כך שהתופעה של גראז' סייל חוזרת על עצמה לעתים תכופות, תכופות מדי.
המכירה בארה"ב מתבצעת לרוב במוסך, מחוץ לדירה עצמה, ומכאן שמה "גראז' סייל", המכירה נעשית בדרך כלל בסכומים נמוכים, בעלי קשר רעיוני, אם בכלל, למחירי פריטים דומים בקניה רגילה. לעתים אתה מוצא שם מציאות של ממש, כמו תמונה טובה, ואפילו של צייר ידוע, ספר טוב, פריט החסר לך באוסף, או סתם משהו המושך את עינך, ולעתים קורה שאתה תוהה מדוע לא פונתה עיקר הַכְּבוּדָּה ישירות לאשפה.
נושא כאוב
לפני ימים ספורים הוזמנתי להשתתף במכר כזה בישובנו: המוכרים - רופא בכיר לשעבר בבית החולים סורוקה שבבאר-שבע, ורעייתו הכבודה, החליטו למכור את ביתם בישוב ולהעתיק מגוריהם לבית אבות במרכז הארץ, בסמוך לבתי בנותיהם. גם סיפור המעבר לבית אבות היה קשה. בעלי בית האבות הראשון עמו הוסכם על שכירות הסתירו מהם מום חמור במקום אך זהו נושא כאוב לסיפור אחר.
באנו, רעייתי ואני לבית המוכרים ותחושת מועקה בחובנו. אתה מודע לכך שבעלי-הבית מוכרים פריטים שֶׁלִווּ אותם עשרות שנים, והגם שהזמינו אותנו למכירה הנה יש תחושה של אי-נעימות, כאילו בשל מִשְׁבַּתּוֹ של המוכר אתה בא לרכוש "מציאות". מילא כאשר אתה מזדמן למכר כזה של אנשים הזרים לך, אך התחושה עוד פחות נעימה כאשר מדובר בידידים. כן, הוא חפץ למכור, הוא חפץ שתקנה, ובכל זאת...
משך השנים נוצרה ידידות חמה בינינו לבין המוכרים. הרופא - איש אשכולות בעל ידע עצום בתחומים רבים, רכש השכלת-יסוד מרכז אירופית, דהיינו לפי מסורת האימפריה האוסטרו-הונגרית, אשר בבתי-הספר שלה למדו מספר שפות, כולל כמובן לטינית, היסטוריה עתיקה ומיתולוגיות של יוון ורומא, מתמטיקה ברמה גבוהה ועוד ועוד.
האיש, בעל חוש הומור מפותח, היה מפתיע אותך בעת שיחה בציטוט פתגם לטיני או באנקדוטה עתיקה. כולנו נהנינו לשמוע את חכמת דבריו בהם השתקפו ידע רחב ומעמיק, עם חשיבה וכושר ניתוח וְיִשּׂוּם מרשים.
מוסך קטן
רעייתו תמיד מאירת פנים, שמחה על כל שיחה חטופה, שלעתים מתמשכת מעט, וידע רב לה באירוח מכובד, בכלי-חרס עדינים, מעוטרים בסכ"ום נאה, תבשילים מעודנים ועוגות שטרודל מְבוּזֲקוֹת סוכר, לפי מיטב מסורות וינה ופראג.
אנו ממש הצטערנו למשמע הידיעה על העתקת מגוריהם.
ובכן- באנו לביתם - בית אבן נאה וצנוע, לפניו חצר נאה ומטופחת ובה עץ תמר עב כרס. היום היה יום חם במיוחד, המוסך קטן והמכירה אמורה כנראה להתבצע בתוך הבית.
נכנסנו פנימה. מול הדלת - מתקני תליה ועליהם עשרות, ואולי מאות, קולבים עמוסים בבגדי נשים שנתפרו או נרכשו בכסף רב, משך עשרות שנים, לפי מידותיה המשתנות עם השנים של בעלת הבית. צריך הרבה אמונה בלב שיש סיכוי סביר שחלק מַמָּשִׁי מבגדים אלו ימכר. קולבים אלו נראים כאיבר זר בגופו של הבית המטופח.
בצד, על שולחן קטן ספר קבלות, עליו מפקחת אחת הבנות שבאו לסייע במכר. מאחורי הררי השמלות ניצבים שני שולחנות גדולים ועליהם עשרות הפריטים המוצעים למכירה.
לא מוכר
עקרת הבית מקבלת אותנו כדרכה, במאור פנים, מציעה משקה קל ואנו מסבים על הכורסאות הנאות לשיחה עם בעל הבית. האיש, כרגיל, מלא חיים למרות שעבר זה מכבר גיל גבורות, אך איזה עצב מרחף מעליו. כן, קשה להפרד מחפצים בכלל, בין שהם אהובים ובין שאתה מורגל אליהם, וּמִסְּפָרִים בפרט.
הנה הוא מציג ארון נאה ומעוטר שדלתותיו זכוכית והוא כבר ריק. מיד מגיע סיפורו של הארון. את הארון הזמינה אמו, יחד עם שתי כונניות גדולות, מַרְאָה, שולחן וכסאות. הנגר עיטר באותם קישוטים את כל חלקי המערכת. כאשר כבשו הנאצים את צ'כיה נמלטו בני המשפחה בעור שִׁנֵיהֶם והשכנים בזזו את כל תכולת דירתם, כפי שאירע בכל המדינות שבהן דרכו מגפי הקלגס הנאצי.
בתום המלחמה השרידים היהודים המועטים שנותרו בחיים שבו לבתיהם. חלק מהבתים נהרס בהפצצות וּבְיֶרִי, בדירות אחרות התישבו פולשים, אך כולן נבזזו. אחרי תקופת מה פרסמה העירייה שעל כל מי שנטל רכוש יהודי להמציא את הרכוש למחסני העירייה, על-מנת שהניצולים יוכלו לזהות ולתבוע, בעדים, את רכושם. לא רבים טרחו להעביר את הרכוש שנבזז, שכן מי יבוא לבדוק ומי בכלל יודע מי מחזיק בַּשְּׁלַל הַבִּזָּה, אך למרבה הפלא בצ'כיה היו מעטים שעשו כן. גם מארחנו הלך למחסני העירייה ומכל סט הרהיטים של אמו מצא רק את הארון הזה. אותו כמובן אינו מוכר.
הרופא מצביע על מנורת תקרה גדולה ובה כעשר נורות. "את המנורה הזו, שמקורה בטירה עתיקה, קנתה אמי. היא פנתה לחשמלאי שהחליף את פמוטי הנרות בבתי נורות, חיווט את החוטים והמנורה הזו שרתה אותנו עד בוא הנאצים. אורה לא היה אז האור היחיד שֶׁכָּבָה." וכך המארח מגלגל סיפורים קצרים על פריטים שלא ימכרו ומעט גם על אלו שֶׁיִּמָּכְרוּ, אם יימצא להם קונה.
חיילים מצוחצחים
אולם עיקר צערו הוא על הספרים שאותם נבצר ממנו ליטול עמו לדירתם הקטנה החדשה בבית האבות. הוא מצביע על ה"אנציקלופדיה בריטניקה", המשתרעת על מלוא אורכו של מדף ארוך: "מי יקח היום אוצר זה אפילו בחינם? כולם מסתפקים כיום ב"ויקיפדיה". הצעתי את הסדרה כתרומה למספר ספריות ונדחיתי, מחוסר מקום וענין. כך גם עם כל כתבי צ'רצ'יל באנגלית, עוד מזל הוא שחלק מספרי הרפואה היקרים שלי הסכימה לקבל סִפְרִיַת בית-החולים". אני מביט בספרים הערוכים על המדפים בכל יפעת כריכתם כחיילים מצוחצחים במסדר, ויודע כי גורלם נגזר.
"הו", אומר מארחנו "אתה יודע כמה ספרים בצ'כית וגרמנית יש פה ואין להם דורש?!", אני מעיר במבוכה שפרט לספריו של קפקא ו"החייל האמיץ שוויק" דומני שלא קראתי ספר צ'כי נוסף. שאלתי: ניסית בהתאחדות יוצאי צ'כוסלובקיה? בשגרירותה בארץ? "כן" עונה האיש, והכאב עולה מגרונו: "את מי מעניין היום ספר בצ'כית? בכלל כמה קוראים יש לספרות יפה או להיסטוריה?!"
מארחנו מדבר ואני חש במועקה הגדולה המעיקה עליו. לא קל להפרד מספרים וחפצים שלוו את חייך תקופות כה ארוכות. ספרים וחפצים שקנית וקבצת אחד לאחד.
אני נזכר שעברתי ברחוב בניו-יורק, שם ברנש אחד ערך גראז' סייל. הייתה במקום אווירת שוק צוהלת שכה נעדרה במכירה פה. אני זוכר שקנינו אז צפרדע חרסינה קטנטנה בששים סנט, שלימים התרבתה כדרך הצפרדעים: כי חברים שראו אותה בביתנו החליטו שאנו אוהבי צפרדעים והביאו לנו צפרדעים שונות ומשונות ולבסוף לא עמדנו בפיתוי "להשלמת האוסף" וקנינו גם אנו צפרדע זכוכית יפה מאותה פראג, עיר הולדתו של מארחנו.
טעם השוק
קמנו ללכת, סקרנו ברפרוף את הטובין המוצעים למכירה ורכשנו מספר פריטים, יותר למזכרת מידידינו הנוטשים את הנגב מאשר מחמת הצורך באותם פריטים. המארחת מתעקשת לתחוב לידינו עוד פריט בחינם, מסרבים.
אני מהרהר מתי רעייתי ואני נערוך גם אנו גראז' סייל. תמיד המכר מאוחר, כאשר אין זמן להמתין לקונה וכאשר טעם-השוק השתנה, וזה מעבר לבעיה שכל חפציך תאמו לטעמך האישי ולמידותיך. אני חושב על הארונות המלאים בגדים, כלי מיטה ומגבות ומתפקעים מהעומס. האם מי מכם ניסה לשכנע את בת זוגו למכור או למסור רק את הבגדים שהיא לא לבשה בעשרים השנים האחרונות? ואתה עצמך - כמה קובים של בגדים מיותרים שלך נערמים בארונות? כן - וכמה עשרות ספרים ממתינים כבר עשרות שנים שתתפנה לקרוא אותם, במקום את העתונים והטלוויזיה הרוצחים את שעותיך?
אני נזכר בדודתי המנוחה רות, שחיה בדירה קטנה בלב תל אביב וכלל היה נקוט בידה: "שמלה נכנסת - שמלה יוצאת!" אין להגדיל את המלאי. כמה נשים הנוקטות בכלל כזה אתם מכירים? והחושבים אתם שלבתה לא היה כורח להתמודד עם אשר הותירה?
אוי, גראז' סייל!!
