דו-קיום או פרובוקציות - עת להחליט ולפעול

פשעי השנאה להם היינו עדים בימים האחרונים, אינם ראשונים מסוגם ולצערי כנראה גם אינם האחרונים. מדובר בשתי קבוצות עם מרכיבים משותפים אך לא זהות. הפשעים בהם חזינו מתאפיינים בהיותם תגובה קיצונית או של קיצונים למעשים מיותרים או דווקאיים, שאינם חיוניים להשגת המטרות שבשמן כביכול הם נעשים, אבל מעוררים יצרים ומתסיסים אוכלוסיות.

תג מחיר

הפלשתינים, בהתנכלותם למתישבי איו"ש כולם באמצעות רצח בנשק קר, זריקת אבנים, הצתות, ידוי בק"תבים, מפגעי דריסה, פגיעות ברכוש, גניבות וכו', הם שמציתים את להבות "תג מחיר" והם בראש וראשונה שנושאים באחריות לפעולות אלה. במעשיהם נעזרים הפלשתינים בישראלים "חולניים" בשנאתם הפתולוגית למתישבי איו"ש ובגורמים בינלאומיים שמתנגדים מסיבות פוליטיות לקוממיות ישראל ומלבים את הסיכסוך הישראלי-ערבי כפרובוקטורים מדופלמים.

הסכסוך הישראלי-ערבי הוא עובדה קיימת כמו גם ההתישבות הישראלית באיו"ש. שינוי המציאות יוכל להיווצר רק על-ידי הדברות והסכם ולא באמצעות פרובוקציות אלימות. פרובוקציות רק תעוררנה תגובות וככל שיגברו הפרובוקציות, תלכנה ותחרפנה התגובות ונזקן יעצים.

כבר כתבתי בעבר שאזלת היד של ממשלת ישראל ושל הרשות הפלשתינית במאבק במחוללי פיגועי הטרור נגד אוכלוסייה אזרחית לא לוחמת¹, מלבה את הצורך במהלכים של הציבור היהודי שעניינם הרתעה ומחאה.

מִסך כל פעולות תג מחיר, שרובן מרוסנות ומידתיות, אבל לא בהכרח חוקיות, יש גם כאלה שהן קיצוניות, בלתי-סבירות ובלתי מתקבלות על הדעת, כשריפת בית שתוצאתו מותו של תינוק, או הצתה של בתי תפילה מוסלמים או נוצרים.

פעילות למניעת "תג מחיר" תהיה אפקטיבית רק אם תתחיל בפרובוקטורים מחוללי מעגל פיגועי השנאה ותסתיים במגיבים ולא להפך. לא ייתכן לדרוש מהמתישבים או מתושבים לאורך קוי-תיחום בין אזורי החיכוך, להבליג עד אין-סוף על ההתגרות בהם, שעה שהגורמים האמונים על המניעה מעניקים קדימות לאופן בו הם מצטיירים בשידורי הטלוויזיה.

הקהילה הלהט"בית

פשע השנאה כלפי הקהילה הלהט"בית נובע מאותו מקור יסודי - קונפליקט בין שתי השקפות עולם מנוגדות, שלא נמצאה דרך הדברות ביניהן. במקרה זה מדובר בקהילה אחת שמשמרת את עצמה ואת ייחודה וזכויותיה באמצעות הסתגרות, לעיתים הסתגרות-יתר, ויצירת סביבה ידידותית לה שבה היא אינה נתקלת בהתרסה או בנסיון להפגין בפומבי את הערכים הזרים לרוחה. לעומתה עומדת קהילה אחרת, שדרך הפעולה היסודית שלה הפוכה - התרסה ודווקאיזם. מצע אידיאולוגי לדרך פעולה זו משמש לקהילה הלהט"בית חופש הביטוי ושוויון זכויות הפרט; אבל זו זריית חול בעיניים. את שני הדברים הללו ניתן לממש מבלי לנקר עיניים ומבלי להתריס.

אני משוכנע שאילו נקטו החרדים ושומרי המסורת האדוקים במצעדי מחאה והפגנות "שחרור מגזרי" שלהם במוקדי הרגישות החברתית של הארכי-חילונים לסוגיהם או הלהט"בים, תוך דרישה להכיר בזכותם לדרוש משטר אמוני במדינתם הדמוקרטית, לא היו מתקבלים בברכה ומעשיהם היו נתפסים כנסיון לחולל כפיה דתית ומעוררים התנגדות וכעס.

כל הנאמר לעיל אינו בא להצדיק אלימות. אבל אני טוען במפורש שפרובוקציות ודווקאיזם בנושאים הקשורים באמונה וברגישות אידיאולוגית, אינם אמצעים לשיפור הבנות וליצירת סובלנות ואורך רוח. יש בפרובוקציות כאלה ובאופן שבו הן מוצגות בפרהסיה, יותר משמץ של התנשאות וחוסר רגישות.

כשם שהלהט"בים אינם יכולים להתכחש לעצמם ולנהוג על-פי מצוות הדת כפשוטן, אל להם לצפות שאלה שדבקים באמונתם הדתית כיסוד הווייתם, יתכחשו אליה ויקבלו בברכה את הפגנותיהם המתריסות.

הפתרון הנכון אינו בנקיטת עמדה לכאן או לכאן², מה עוד שהחרדים והדתיים האמוניים עתידים לחזק את מעמדם הדמוגרפי בישראל בדור הקרוב. במקום קיטוב מתגבר דרוש חינוך לקיום בצוותא ובסובלנות - כל אחד במקומו ובדרכו. את ה"מודוס ויונדי" צריך להגדיר מתוך הדברות והתחשבות הדדית, ולא כתרגילים ב"כיפוף ידיים", מפני שהגלגל הוא עגול...

לסיכום: את העבריינים הקשים האחראים לפגיעות בנפש, יש להעניש בכל חומרת הדין. את עובדת המורכבות החברתית עם ניגודים לא פשוטים, חייבים מצד אחד להטמיע כעובדות-חיים ומצד שני למתן. בהידברות, רצון טוב והתחשבות צריך להגיע להסדרה.

לצד אמירות עקרוניות אלה, צריך להדגיש שעל ההנהגות הלאומית והקבוצתית-מגזרית, להמנע מליבוי האש והחרפת הניגודים בכל האמצעים העומדים לרשותם. אם לא יימצא "מודוס ויונדי" בנושאים אלה, ההנהגות לא תינקנה מאחריות לתוצאות.