היווצרות התפוצה היהודית במסופוטמיה

שנת 734 לפנה"ס הייתה נקודת מפנה רבת חשיבות מבחינה דמוגרפית בתולדות ארץ ישראל ועם ישראל. עד אז היה גידול הדרגתי של האוכלוסייה במשך כ-500 שנה. מ-734 לפנה"ס, ממסעו של תגלת פלאסר ה-3 לארץ ישראל ואילך החל תהליך של כיבושים שהביאו לחורבן ולהגלייה של מספר רב של תושבים. אוכלוסיית ממלכות ישראל ויהודה בארץ ישראל המערבית מנתה לפני התחלת הכיבושים על-פי הממצאים הארכיאולוגיים כ-460,000. ממלכת ישראל מנתה כ-350,000 נפש וממלכת יהודה מנתה כ-110,000 נפש. באזור פלשת חיו כ-50,000 נפש.

כיבוש ממלכת ישראל ע"י האימפריאליזם האשורי והגלייה לאשור

האימפריאליזם האשורי ניהל מדיניות שיטתית של הגליית אוכלוסין מהארצות הנכבשות לאשור. אבל היה זה תגלת פלאסר ה- 3 (745 - 727 לפנה"ס) שפיתח ושכלל את שיטת הגליית ההמונים. למדיניות ההגלייה ההמונית היו מספר מטרות והרלוונטית לענייננו היא: שבירת מסגרות לאומיות קיימות. השיטה כללה עקירת המוני אוכלוסין מהארץ הכבושה והבאת אוכלוסין שנעקרו מארצם במקומם. ההגלייה לאשור כללה בעיקר את העילית ותושבים נבחרים כמו בעלי מלאכה וחיילים.

החל מאמצע המאה ה-9 לפנה"ס החלו מלכי אשור במסעות כיבוש לעבר סוריה וא"י. שלמנאסר ה- 3 נלחם בקרב קרקר ב-853 לפנה"ס בברית מלכי באזור וביניהם אחאב מלך ישראל. אבל, שלמנאסר הסתפק בניצחון צבאי ובגביית מיסים כבדים מהמנוצחים.

תגלת פלאסר ה-3 נקט במדיניות של הקמת פחוות תחת שלטון אשורי ישיר בשטחים הכבושים, ויורשיו המשיכו במדיניות הקמת האימפריה האשורית. בין השנים 734 - 732 לפנה"ס ערך תגלת פלאסר ה-3 מסעות כיבוש שכתוצאה מהם התכווצה ממלכת ישראל לאזור הר אפרים והוקמו 3 פחוות על שטחי ישראל לשעבר. פחוות מגידו, כללה את העמקים הצפוניים והגליל. פחוות גלעד כללה את שטחי ממלכת ישראל בעבר הירדן המזרחי הצפוני ופחוות דואר, כללה את חוף הים מהגבול הצפוני עד אזור פלשת.

המקור המקראי תאר את האירועים הללו:

בגליל - במלכים ב', ט"ו,29, נכתב:"בימי פקח מלך ישראל בא תגלת פלאסר מלך אשור ויקח את עיון ואת אבל בית מעכה ואת ינוח ואת קדש ואת חצור ואת הגלעד ואת הגלילה כל ארץ נפתלי ויגלם אשורה". יוחנן אהרוני זיהה את עיון, אבל בית מעכה וחצור כערי מבצר בארץ נפתלי.

בגלעד - בדה"א ה' 6-8, 22, 26 נכתב:"בארה בנו אשר הגלה תגלת פלאסר מלך אשור הוא נשיא לראובני: ואחיו למשפחותם....בארץ גלעד: ויער אלוהי ישראל את רוח פול מלך אשור ואת רוח תגלת פלאסר מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה ויביאם לחלח וחבור ונהר גוזן".

בשומרון - במלכים ב,י"ז, 5-6 נכתב:"ויעל מלך אשור בכל הארץ ויעל על שומרון ויצר עליה שלש שנים: בשנת התשעית להושע לכד מלך אשור את שומרון ויגל את ישראל אשורה וישב אותם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי".

כתובות תגלת פלאסר ה- 3 (745 - 727 לפנה"ס ) וסרגון ה-2 (721 - 705 לפנה"ס) מסרו על הארועים:

המאורע המתואר במל"ב ט"ו, 29 מוזכר בכתובת של תגלת פלאסר ה-3 בכלח (נמרוד). הכתובת אינה שלמה: "משישה עשר מחוזות ארץ בית (עומרי הפכתי) לעיי (חרבות) ...שבויי העיר (ד)בר, 625 שבויי העיר... עכברה, 650 (שבויי העיר) חנתון, 650 שבויי העיר(כסולות )...שבויי העיר יטביתה, 650 שבויי העיר (ש)מעון... את כולם, יחד עם רכושם לקחתי. העיר ארומה, העיר מרום..".

באחת מכתובות הסיכום נכתב: "(ארץ בית עומרי, אשר) במסעותי הקודמים הפכתי את כל עריה (לאיי חרבות, את כל רכושה ואת ב) קרה לקחתי שלל, את העיר שומרון לבדה השארתי...".

מתוך הנתונים המספריים ששרדו באנלים של תגלת פלאסר ה-3 ידוע על הגליית 13,520 מהחלק הצפוני של ממלכת ישראל הצפונית.

המאורע המתואר בדה"א ה',6-8, 22, 26 מוזכר בכרוניקון האפונימי בו נכתב שתגלת פלאסר ה-3 לקח שבויים בעשתרות, רמות גלעד וקנת בבשן ושבויים משבטי עבה"י. בכתובת שבורה מכלח (נמרוד ) ששוחרזה ע"י חיים תדמור נכתב:"את העיר כספונה על חוף הים העליון ...את העיר קנת, העיר גלעד והעיר אבל שיטים אשר על גבול ארץ עומרי הארץ הרחבה של בית חזאל כולה אני סיפחתי לאשור".

המאורע במל"ב י"ז, 5-6 מתואר בכתובת של סרגון ה- 2. הוא דיכא מרד שפרץ בשומרון. ב-721 לפנה"ס חוסלה ממלכת ישראל כליל והוקמה פחוות שומרון. כעבור שנה התמרדו תושבי שומרון והמרד דוכא באכזריות. על-פי כתובת של סרגון ה- 2 הוא הגלה 27,290 איש והושיבם בארץ אשור:" נשאתי כשלל 27,900 איש על מרכבותיהם והאלים המסייעים להם. 200 מרכבות (האנלים 50 )גייסתי מהם למשמר המלכותי שלי, ואת שאריתם הושבתי בארץ אשור. אכלסתי(או שיקמתי ) את העיר שומרון יותר משהייתה קודם. אנשים מן הארצות שכבשתי הושבתי בתוכה".

איזה אחוז מתושבי ממלכת ישראל הוגלה?

בסה"כ הוגלו על-פי הנתונים המקוטעים מהכתובות האשוריות 40,800. סביר להניח בשל הכתובות המקוטעות ששרדו שאולי מספר הגולים היה גדול יותר. חסרים נתונים על מספר הגולים מהגליל העליון והגלעד. כמו-כן, חסרים נתונים על מספר ההרוגים והנרצחים.

הכתובות האשוריות והמקורות המקראיים כוללים ערים בגליל העליון והתחתון, בשולי עמק יזרעאל, ארץ הגלעד ואזור השומרון.

הממצאים הארכיאולוגיים

בגליל - החוקרים הגיעו למסקנה ש"האשורים הגלו לאשור חלק לא מבוטל מהאוכלוסייה הכפרית"(בגליל ). תגלת פלאסר ה-3 היגלה כפריים סוררים מהגליל ואת אוכלוסיית המרכזים העיקריים.

מהגליל התחתון בלבד הוגלו 13,520 מתוך אוכלוסייה של כ-22,500 הרי בצירוף מספר ההרוגים מדובר בהידלדלות משמעותית של האוכלוסייה. הממצאים הארכיאולוגיים מראים שערב מסעו של תגלת פלאסר ה-3 נהנה הגליל התחתון מפריחה יישובית. הפריחה היישובית הגיעה לקיצה בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס. על-פי הממצאים הארכיאולוגיים הגליל התחתון התרוקן ברובו מאוכלוסייה בשלהי המאה ה-8 לפנה"ס והיה בעל אוכלוסייה דלילה במאה ה-7 ואולי אף במאה ה-6 לפנה"ס.

בגליל העליון נמצאו ממצאים המעידים על ההרס שהביא תגלת פלאסר ה-3 על האזור. בחפירות בחצור נתגלו סימני שריפה. בנייני העיר והמצודה נשרפו. בחפירות שנערכו בקדש התברר שקדש הפכה לעיר פיניקית לאחר נפילת ממלכת ישראל. סביר להניח שהיא התרוקנה מתושביה הישראלים שהוגלו ע"י תגלת פלאסר ה-3. גם בדן ניכרו סימני הרס. באבל בית מעכה מתנהלות חפירות אבל עדיין לא הגיעו לשכבה של תקופת הברזל השנייה.

בעמקים חיה אוכלוסייה לא ישראלית ברובה וסקרים בעמק יזרעאל מעידים על המשכיות יישובית. העיר בית שאן בעמק נהרסה ע"י תגלת פלאסר ה-3. לאחר מכן הייתה בה התיישבות זמנית ואחר כך פער יישובי עד התקופה ההלניסטית (שלהי המאה ה- 4 לפנה"ס). חלקים ממגידו נהרסו אבל אזור האורוות נותר שלם. עדיין לא נערכו חפירות בכל אתרי הגליל העליון. המצב בגלעד אינו ידע בשל העדר ממצאים ארכיאולוגיים.

החוקרים הגיעו למסקנה שרוב האוכלוסייה הישראלית באזור השומרון לא הוגלתה. סרגון ה-2 היגלה בעיקר את אצולת השומרון ואנשי צבא. ההסבר להשארת האוכלוסייה הישראלית באזור השומרון הוא כלכלי. האזור התמחה בייצור שמן. על-פי הממצאים הארכיאולוגיים מנתה אוכלוסיית השומרון 102,250 ערב הכיבוש האשורי. על-פי המקור האשורי הוגלו 27,290. המסקנה היא שרוב האוכלוסייה הישראלית נשארה באזור השומרון אליו הובאו גולים מארצות אחרות ע"י סרגון ה- 2. 50% מהאתרים בסביבות העיר שומרון המשיכו להיות מיושבים והנביא ירמיהו העיד שישראלים משכם, שילוה ושומרון באו להעלות מנחה במקדש (ירמיהו מ"א, 5) בימיו של המלך חזקיהו. חזקיהו הזמין את הישראלים ששרדו את ההגליות האשוריות לחגוג את הפסח בירושלים (דה"ב ל', 1).

רוב החוקרים מסכימים שפליטים מממלכת ישראל ברחו ליהודה. לאחר חורבן ממלכת ישראל הייתה יהודה מקלט ל"שארית ישראל" שנמלטו לשטחה. היו ישראלים שברחו ליהודה בשני גלים עיקריים. הגל הראשון הגיע ב-721 לפנה"ס לאחר כיבוש השומרון והגל השני הגיע ב-701 לפנה"ס בעקבות מסע סנחריב.

יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי היקף ההגלייה מממלכת ישראל: על-פי גירסה אחת המספר הכולל על-פי המקורות האשוריים של כ-40,000 משקף כ-5/ 1 בלבד מכלל אוכלוסיית ממלכת ישראל ממערב לירדן. על-פי גירסה שנייה חלק ניכר מאוכלוסיית ממלכת ישראל הוגלה ונותרה רק "שארית הפליטה". האוכלוסייה שנותרה בממלכת ישראל לשעבר נותרה ללא מנהיגות מקומית ולא הייתה מסוגלת להתארגן מחדש על בסיס אתני- לאומי, ישראלי.

חיסול ממלכת יהודה והגליית אוכלוסייה מיהודה

סנחריב (705 - 681 לפנה"ס) יורשו של סרגון ה-2 ערך מסע לארץ ב-701 לפנה"ס כדי לדכא מרד שבראשו עמד חזקיהו מלך יהודה. הוא הביא חורבן על שפלת יהודה, כבש את לכיש, ביצע טבח בשבויים והגלה מתושבי העיר.לאחר מכן שם מצור על ירושלים אבל נאלץ להפסיק את המצור ולחזור לארצו. על-פי כתובת אשורית הגלה סנחריב 200,150 מארץ יהודה הכבושה. סנחריב אכן לקח גולים מלכיש לאשור אך לדעת החוקרים מספר המוגלים הוא מוגזם. סנחריב הגלה כמה אלפים.

ב-598- 597 לפנה"ס נערך מסע כיבושים נוסף ליהודה ע"י האימפריאליזם הבבלי, יורשו של האימפריאליזם האשורי. המסע נערך ע"י נבוכדנאצר בעקבות המרד של הווסאלית יהודה נגד בבל. המרד דוכא, והסתיים בגל הגלייה שני המכונה במקרא "גלות יהויכין". בגל הגלייה זה הוגלו למעלה מ-30,000 איש מתוך העילית של החברה (הערכה זו מבוססת על כך שהגולים הוגלו עם משפחותיהם) וכללו את המלך, מקורביו, הסריס, אנשי צבא, שומרי הסף של בית המקדש וכל מי שהיה לו קשר למקדש וסופר העם.

ב-586 לפנה"ס נערך מסע בבלי נוסף נגד יהודה לאחר שהמלך צדקיהו מרד בבבל, שהביא לסופה של ממלכת יהודה ולחורבן בית המקדש. בגל הגלייה זה הוגלו תושבי יהודה מהמעמד הבינוני ומעלה.

ב-582 לפנה"ס הייתה הגלייה נוספת. נבוכדנאצר מלך בבל יצא למסע והגיע עד מצרים. בדרכו שליט בבל הגלה יהודים נוספים בעקבות רצח גדליהו בן אחיקם. בו- זמנית הייתה גם הגירה למצרים.

המקור המקראי תאר את האירועים:

מסע סנחריב - מל"ב י"ח, 13, 17 - 18, כתוב:" ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצרות ויתפסם: וישלח מלך אשור את תרתן ואת רב-סריס ואת רבשקה מן לכיש אל המלך חזקיה בחיל כבד ירושלם ויעלו ויבאו ירושלם ויעלו ויבאו ויעמדו בתעלת הברכה העליונה אשר במסלת שדה כובס: ויקראו אל המלך". בהמשך מתנהל מו"מ.

גלות יהויכין - מל"ב כ"ג 10 -, 14,12 כתוב: "בעת ההיא עלה עבדי נבוכדנאצר מלך בבל ירושלם ותבא העיר במצור: ויבא נבוכדנאצר מלך בבל על העיר ועבדיו צרים עליה: ויצא יהויכין מלך יהודה על מלך בבל הוא ואמו ועבדיו ושריו וסריסיו ויקח אותו מלך בבל בשנת שמונה למלכו:והגלה את כל-ירושלם ואת כל-השרים ואת כל-גבורי החיל עשרה אלפים גולה וכל החרש והמסגר לא נשאר בארץ זולת דלת העם". בפסוק 16 נכתב שאנשי החיל מנו 7,000 והחרש והמסגר 1,000 .

קיצה של ממלכת יהודה - מל"ב כ"ה, 1-2, 11 -12 כתוב:"ויהי בשנת התשיעית למלכו (צדקיהו) בחדש העשירי בעשור לחדש בא נבוכדנאצר מלך בבל הוא וכל-חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב: ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו". העיר נפלה והמלך ואנשיו ברחו אך נתפשו. בניו של צדקיהו נשחטו לעיניו, עיניו נוקרו והוא הועבר לבבל אסור בנחושתים. "ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת הנפלים אשר נפלו על המלך בבל ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן רב-טבחים: ומדלת העם השאיר רב-טבחים לכרמים ולגבים".

מלכ"ב כ"ה, 18 - 19 כתוב: "ויקח רב-טבחים את שריה כהן הראש ואת צפניה כהן משנה ואת-שלשת שמרי הסף: ומן העיר לקח סריס אחד אשר הוא פקיד על אנשי המלחמה וחמשה אנשים מראי פני- מלך אשר נמצאו בעיר ואת הספר שר הצבא המצביא את -עם הארץ וששים איש מעם הארץ הנמצאים בעיר: ויקח אתם נבוזראדן רב-טבחים וילך אתם על מלך בבל רבלתה: ויך אתם מלך בבל וימיתם ברבלה".

כתובות סנחריב (705 - 681 לפנה"ס) ונבוכאדנצר (605 - 562 לפנה"ס ) תארו חלק מהארועים: בכתובת של סנחריב נכתב: "ואשר לחזקיהו היהודאי (אשר לא נכנע לעולי), את 46 עריו החזקות, מוקפות החומה, ואת הערים הקטנות ללא מספר אשר סביבותיהן ...לכדתי. 200,150 נפש, קטן וגדול איש ואשה.. הוצאתי מתוכן ומניתי עם שללי".

בכתובת נוספת שעסקה במשלוח המס של חזקיהו לנינווה נכתב"...והוא שלח אחרי לנינוה עיר ממשלתי את צבא האורב ואת החיל הנבחר שלו....יחד עם בנותיו, פילגשיו, משוררים ומשוררות ואת שליחו שלח אחרי לנינוה עיר מלכותי לעשות עבדות". באחד האנלים של סנחריב נכתב שהוא לקח שבויים.

בתבליט בנינוה תואר כיבוש העיר לכיש בידי צבא סנחריב ושבויים שיצאו משער העיר בדרכם לגלות.

בכרוניקה בבלית נאמר: "בשנה השביעית, בחודש כסלו, כינס מלך אכד את צבאותיו, התקדם אל ארץ חת וחנה מול עיר יהודה. ביום ב' באדר לכד את העיר ואת מלכה תפס. הוא המליך עליה מלך כלבבו, מס כבד ל(קח) ושב אל בבל". בכרוניקה לא הוזכרה הגלייה.

בכרוניקה הבבלית שתארה את מסעות נבוכדנאצר אין איזכור של חיסול ממלכת יהודה בימי צדקיהו. אין גם איזכור למסע ב-582 לפנה"ס על-רקע רצח גדליהו בןאחיקם ועל הגלייה נוספת.

איזה אחוז מתושבי ממלכת יהודה הוגלה

ערב מסע סנחריב ב-701 לפנה"ס חיו בממלכת יהודה על-פי הערכות הארכיאולוגים כ-110,000 תושבים. על-פי המקור המקראי בסה"כ הוגלו על-פי המקור המקראי: 15,600 או 15,300 . על-פי כתובות סנחריב הוגלו 200,150 במסעו נגד חזקיהו. על-פי כתובות בוכדנאצר
היו הגליות אבל לא הובאו נתונים.

יש חילוקי דעות בין החוקרים לגבי היקף החורבן ומספר הגולים. אבל, קיימת הסכמה שאזור בנימין כמעט לא נפגע. סנחריב הגלה כמה אלפים. ההגלייה הגדולה ביותר הייתה בימי יהויכין. מאחר שהגולים הוגלו עם משפחותיהם הגיע מספר הגולים ל-30,000 לפחות. ההגלייה בימי צדקיהו הייתה מצומצמת אבל מספר ההרוגים והנרצחים היה כנראה גבוה. עיקר ההגלייה בימי צדקיהו הייתה מאזור נחלת יהודה ונחלת בנימין לא נפגעה מאחר שתושביה נכנעו בפני הצבא הבבלי. תזה זו תואמת את הממצא הארכיאולוגי מהערים מצפה, ענתות ורמה שלא נפגעו במלחמה.

הממצאים הארכיאולוגיים

הממצאים הארכיאולוגיים מעידים על חורבן נרחב. עיר דוד חרבה ברובה. לפני החורבן חיו בירושלים כ-25,000 תושבים ובתקופה הפרסית חיו בה כ-3,000. היישובים בסביבות ירושלים ומדרומה, רמת רחל, גזר, בית שמש, לכיש, עזקה, מראשה, תמנה, תל אל-חסי, ערד, תל בית מירסים, בקעת באר שבע, אזור יריחו- עין גדי חרבו ורק בשטח בין בית לחם לבית צור נותרו כמה יישובים קטנים.

התרוקנות חבל הארץ שמדרום לבית צור הביא לחדירת אדומים מאדום שנושלו ע"י הערבים ואזור זה הפך לאידומיאה. בשפלת החוף חרבו מצד חשביה, עקרון, לבנה, תל ג'מה, תל שרע ורוקיש. שפלת יהודה שנפגעה באופן קשה במסע סנחריב והתאוששה ספגה מכה נוספת והתרוקנה מיושביה. בקעות באר שבע-ערד חרבו וננטשו אף הן. מדבר יהודה, בקעת הירדן ואזור ים המלח התמוטט אף הם. דרום הר יהודה מחברון דרומה נהרס וננטש.יש חילוקי דעות לגבי היקף החורבן בצפון הר יהודה מצפון לחברון .

חילוקי דעות על היקף ההגליות מישראל ויהודה

החוקרים חלוקים בדעותיהם לגבי היקף ההגליות והיקף החורבן. המחלוקת היא בין הגלייה המונית לבין הגלייה חלקית. על-פי גירסה אחת רוב תושבי ממלכת ישראל ויהודה הוגלו ובארץ נשארה רק "שארית הפליטה". על-פי הגירסה השנייה אחוז הגולים היה נמוך וחלק ניכר מהאוכלוסייה נותר בארץ. על-פי גירסה זו בממלכת יהודה לשעבר נותרו כ-40,000 יהודים מתוך אוכלוסייה של כ-110,000. אחוז הירידה בשטח המיושב בין שלהי תקופת הברזל לתקופה הפרסית היה בממוצע 69.3%. בתקופה הפרסית מנתה אוכלוסיית פחוות יהוד כ-30,125 תושבים.

אבל, רוב החוקרים מחזיקים בגירסה הראשונה. הם מסכימים שמרבית היישובים מתקופת הברזל שנחקרו בחפירות ארכיאולוגיות חרבו בשלהי תקופת המלוכה. היה משבר יישובי בין שלהי תקופת הברזל לתקופה הפרסית והמשבר היישובי נבע ממוות במלחמה, ברעב, בצמא ובמגפות וכן מהוצאות המוניות להרג ובריחת ניצולים מהארץ. רק באזור בנימין ובאזור השומרון שרדו חוות שהתקיימו ברציפות מהמאה ה-8 עד המאה ה-2 לפנה"ס.

המחזיקים בגירסה השנייה הם בדעת מיעוט. הם בדעה שהתיאורים המפוזרים במקרא על התרוקנות ממלכת יהודה מתושביה ועל ההרס המוחלט הם מוגזמים. ירושלים וסביבתה, השפלה, הנגב והמדבר נפגעו באופן קשה אבל צפון יהודה ובנימין כמעט לא נפגעו. ההגליות היו מצומצמות וכללו בעיקר את העילית ואת תושבי ירושלים. להערכתם מרבית האוכלוסייה נשארה בארץ ורק מעטים הוגלו. לדעתם, הכתובים במקרא המדברים על חורבן גמור ועל הגלייה טוטלית הם מאוחרים ומגמתיים ונכתבו מנקודת הראות של הגולים שחזרו. תזת "הארץ הריקה" טופחה ע"י הגולים לבבל ששבו לאחר הצהרת כורש, שראו עצמם כיורשים הבלעדיים של הארץ.

ההיסטוריוגרפיה המקראית אינה משקפת את המציאות בארץ בתקופה הניאו-בבלית. חוקרים אלה מסתמכים על הנתונים המספריים הנמוכים של הגולים במקרא ובכתובות האשוריות והבבליות בהשוואה להתבטאויות כלליות במקרא המדברות על "הארץ הריקה". לגבי ממלכת ישראל הנתונים על ההגלייה הם חלקיים בלבד. חסר מידע על ההגליה מהגליל העליון ומהגלעד.מספר הגולים על-פי הנתונים הידועים הוא 40,080.

התפוצה הישראלית / יהודית מסופוטמיה (בבל)

הגולים הישראלים הובאו לאשור וככתוב במלכים ב' י"ז, 1 - 6 מלך אשור "הושיבם בחלח ובחבור נהר גוזן וערי מדי". (דיווח זהה במל"ב י"ח 11). בדה"א ה', 26 דווח על ההגלייה מהגלעד: "ויער אלוהי ישראל את רוח פול מלך אשור ואת רוח תלגת פלסר מלך אשור ויגלם לראובני ולגדי ולחצי שבט מנשה ויביאם לחלח וחבור והרא ונהר גוזן עד היום הזה".

על-פי הכתובות האשוריות ההגלייה בוצעה על-פי האינטרסים והצרכים של האימפריה האשורית. בעמק החבור ביצעו האשורים פרויקט גדול של קולוניזציה שנועד להפוך את האזור לספק המזון של אשור. הגולים הושבו ביישובים מעורבים בהם היו גם גולים מארצות אחרות. הריכוזים העיקריים היו: חלח וסביבתה בצפון ארץ אשור, באזור ארביל וכירכוך. אזור נהר חבור שהיה אחד היובלים של נהר הפרת בחלקו האמצעי ושם היו הערים גוזן ונציבין. כמו-כן, גולים הובאו לערי מדי ועילם ששכנו ממזרח לנהר החידקל.

חלק מהגולים היו אנשי צבא. סרגון ה-2 לקח משומרון 50 רכב או 200 וצרף אותם לחיל המשמר המלכותי. אנשי הצבא שימשו כחילות מצב במסגרת הצבא האשורי. שאר הגולים היו בעלי מלאכה במקצועות שונים, עובדי אדמה ורועים. הגולים הוגלו עם בני משפחותיהם. חלק מהגולים הושבו בערים אשור, כלח/נמרוד ונינוה וחלקם ביישובים חקלאיים. הישראלים שעסקו בחקלאות היו אריסים או חוכרים על אדמות המלך. בעלי המלאכה הועסקו בפרויקטים של ממלכת אשור במסגרת המינהל האימפריאלי. אבל, היו גם גולים שהגיעו לעמדות בכירות במינהל האשורי. הגולים קיבלו אוטונומיה פנימית ורשות לעבוד לאלוהי אבותיהם.

חלק מהם התבוללו אבל חלק שמר על אופיו הלאומי והשתלב בקרב גולי יהודה. בין שבי ציון לאחר הכרזת כורש ב-538 לפנה"ס היו גם עולים מקרב עשרת השבטים ( עזרא ב', 2: נחמיה ז',2). על-פי מחקרו של אביגדור שחן חלק מגולי עשרת השבטים ברחו מזרחה לכיוון אפגניסטן וחלקם אף הגיעו להודו ולסין.

סנחריב היה זקוק למהנדסים למפעלי המים הרבים שבנה בעיר נינווה -תעלות ואמות מים- ובשאר מפעלי מים בערי וברחבי הממלכה. בוסתנאי העריך שלצורך זה הגלה סנחריב את המהנדסים שעסקו בחפירת תעלת השילוח בימי חזקיהו. כמו-כן, גולים מיהודה הועסקו בעבודות כפייה במפעלי המים. סנחריב סיפח לצבאו את "צבא האורב", חיל המחץ של המלך חזקיהו. באחת התעודות מוזכר שר צבא בשם חלקיהו. בתעודות אשוריות שעסקו בחיי היומיום הוזכרו שמות יהודאיים.

הנביא יחזקאל נמנה על גולי יהודה במסגרת "גלות יהויכין" (יחזקאל א', 1).בפרק ג', 15 נכתב:"ואבוא אל הגולה תל אביב הישבים אל-נהר -כבר". בספר עזרא ב', 59 וח' 15 - 17 מוזכרים מקומות נוספים בהם הושבו גולי יהודה: תל מלח, תל חרשא, כרוב, אידו, אימר, אהוא וכספיא. גולי יהודה יושבו על גדות היובלים של נהר הפרת, כמו החבור וביישובים חקלאיים. כמו-כן, נבוכדנאצר הושיב גולים יהודים בעיר ניפור דרומית- מזרחית לעיר בבל, בעיר סיפר מצפון לבבל ובעיר בורסיף דרומית- מערבית לבבל.

המלחמות בין אשור לבבל גרמו להרס וחורבן ולדילדול האוכלוסייה. השליטים הבבלים נקטו במדיניות הגלייה כדי ליישב מחדש יישובים שחרבו. נבוכדנאצר הביא מיהודה בעלי מקצוע ופועלים והעסיקם בעבודות כפייה בניית עיר בירתו בבל. בפריפריה של ניפור הושבו יהודאים ב-30 יישובים חקלאיים. הגולים קיבלו קרקעות מהמלך בחכירה או באריסות. ידוע על יישוב בשם יהוד שנוסד כנראה ע"י גולים מיהודה. היא הוזכרה בתעודה משנת 572 בשם "עיר היהודאים".

במסופוטמיה נוצרו שני מרכזים של אוכלוסייה ישראלית- יהודית. המרכז הראשון היה בצפון מסופוטמיה וממזרח לחידקל בארצות חדייב, אשור ומדי והוא נוסד בשלהי המאה ה- 8 לפנה"ס ע"י גולי ממלכת ישראל הצפונית. המרכז השני היה בדרום מסופוטמיה באזור ניפור ובבל העתיקה והוא נוצר בשלהי המאה ה-6 לפנה"ס ע"י גולי ממלכת יהודה. העיר המרכזית במרכז הצפוני הייתה נציבין והערים המרכזיות במרכז הדרומי היו נהרדעא, סורא, פומבדיתא ועוד...

היהודים הושפעו מהתרבות הבבלית אבל שמרו על ארגון קהילתי ונימנעו מנשואי תערובת. אבל, גם מדיניות האיכלוס האשורית והבבלית עזרה להם לשמר את ייחודם הלאומי. המדיניות הייתה לישב את הגולים בקבוצות על-פי יישובי ארץ המוצא. כמו-כן, לא נעשה כל ניסיון לכפות עליהם המרת דת והם נהנו מאוטונומיה קהילתית.

השלטון האשורי והבבלי הכיר במנהיגות של בית דוד ובראש הקהילה עמדו צאצאים לבית דוד. כמו-כן, הייתה המשכיות למוסד הזקנים או "זקני הגולה" שהיו ראשי בתי האבות של הגולים. "ההתארגנות לפי בתי אבות ומשפחות", כתב עודד בוסתנאי, "מסייעת לשמר ולקיים את המבנה החברתי- משפחתי של הקהילה היהודית בגולה על בסיס של קשר דם". גם למשפחות הכהונה היה תפקיד באסטרטגיית ההישרדות. תפקידם היה ללמד תורה ולהפיצה. ידוע שעזרא הביא עמו את "ספר תורת משה". הקהילה שמרה על לכידותה בזכות המנהיגות ששמרה על מסורת אבות. הם הקפידו על דיני טומאה וטוהרה, איסור על נשואי תערובת, שמירה על מצוות התורה כמו שמירת השבת, ברית מילה וכו'. המנהיגות טיפחה את התודעה ההיסטורית המשותפת ואת התפישה שהגלות היא מצב זמני.

בעקבות הכרזת כורש ב-538 לפנה"ס החלה שיבה של יהודים לארץ בהנהגת זרובבל, עזרא ונחמיה. על-פי המקורות המקראיים היה מספר העולים למעלה מ-40,000, אבל, רוב הגולים נשארו בבבל. בין השבים היו גם ישראלים.