מה שאירע בירושלים הוא פיגוע טרור לכל דבר ועניין. כך גם צריך להתייחס אליו. הבנתי מאחת המשתתפות שהאירוע ארך שניות בודדות, וכנראה שהעיפו את הדוקר מהמקום במהירות, אחרת היו יורים בו ואיש לא היה מצטער.
עם כל הקושי של גורמים כאלו ואחרים בחברה הישראלית כלפי התנהגויות, דעות וביטויים מקוממים עד טירוף,
חופש הביטוי הוא הבסיס - ממש הבסיס - להתנהלותנו כאן כחברה. גבולות חופש הביטוי כוללים כמעט כל ביטוי, למעט קריאה מפורשת לאלימות. כך סברתי אפילו ביחס להשתתפותה של
חנין זועבי על המרמרה ועל זכותה לעמוד בכיכר העיר ולהתריס נגד הממלכה; בוודאי ובוודאי ביחס למצעד הגאווה של קהילת הלהט"ב על זכותם של חבריה לחיות כאוות נפשם מבלי להיפגע על כל צעד ושעל, ולבטח מבלי לחשוש לחייהם.
על אחת כמה וכמה ניסיון לרצח בשם אלוהים. בהלכה היהודית מכונה מקרה כזה "חילול השם", חילול שמו של האל כשמשתמשים בו להצדקת רצח חפים משפע - עבירה כה חמורה, עד שלפי הרמב"ם רק מיתה מכפרת עליה. ראיתי באתר החדשות החרדי "כיכר השבת" תצלום של הדוקר אוחז בסכין ולידה הכיתוב "לא תרצח!". גם ברחוב החרדי מבינים את ההבדל בין ויכוח לוהט לניסיון רצח; לכן הגינויים משותפים לכולם.
ואחרי הדברים הברורים הללו, חשוב לומר שחופש הביטוי כולל גם את זכותה של החברה החרדית להתנגד למצעד. עם כל הקושי שבדבר, הביטוי "מצעד התועבה" נמצא בגבולות חופש הביטוי. גם ההתקוממות נגד הביטוי הקשה הזה ראויה. אי-אפשר להפיל על המוחים נגד המצעד את טירופו של היחיד, אחרת נסגור את הדיון הציבורי בישראל בתחומים רבים, משום שבכל אחת מנקודות ההשקה של השיח המתלהט עלול לחכות הטיפש שיעשה מעשה.
רשויות הביטחון אחראיות לתפוס את מפרי הסדר, הדוקרים, המסיתים והמחבלים; הניחו לחופש הביטוי, יש בו תרופה לרבים רבים המוציאים קיטור מילולי ומשתתפים בשיח הציבורי תחת לעשות מעשה. במקרה הנוכחי, חשוב לא להפיל על החברה החרדית כולה את אשמתו של המפגע. מול מלאך החבלה היחיד הזה, עבדו במקום מלאכי חסד באפוד זוהר שטיפלו בפצועים והצילו חיים. גם הם חרדים.
