ב-18 באפריל 2004 פרסם משרד ראש הממשלה בישראל את עקרונות "תוכנית ההינתקות"
לפיהם מתחייבת ישראל לסגת מרצועת עזה וצפון השומרון ולפרק כעשרים יישובים. מאז פרסום העקרונות עד ההצבעה עליהם בכנסת חלפה כחצי שנה בה יכלו המתיישבים להשתמש בכל אמצעי תעמולתי כדי למנוע מהתוכנית לצאת לפועל. הם ניסו אך מחאותיהם לא צלחו.
מה השתבש? מחאת המתיישבים כנגד תוכנית ההינתקות נתמכה בטיעונים הלא נכונים. זאת הסיבה העיקרית לאי הצלחתם לסכל את תוכניתו של שרון. הם שילבו במחאתם נגד התוכנית טיעונים המתבססים על זיקה היסטורית בין העם היהודי לבין ארץ ישראל וכן על תפיסת עולם לפיה "אין בסיס מוסרי ל'טרנספר' של יהודים על-ידי יהודים". רוב הציבור בישראל, ובמיוחד הציבור החילוני ובעלי תפיסה שאינה שואפת לארץ ישראל השלמה, לא "התחבר" לטיעונים שכאלו. יהיו סיבותיו של אריק שרון אשר יהיו, בשל הטיעונים במחאות כנגד תוכנית ההינתקות ניכר היה באותה תקופה חסר בשיח הציבורי של דימויים וסמלים המציגים אלמנטים ביטחוניים.
בהפגנה נגד תוכנית ההינתקות, שהתקיימה בכיכר ציון בירושלים בספטמבר 2004, קרא יושב-ראש מועצת יהודה ושומרון, בנצי ליברמן, מסמך שנכתב ברוח עשרת הדיברות: "לא לעקירת ישובים שהנה עוול אישי ולאומי." שלמה אבינר, רבה של התנחלות בית אל, אמר בהפגנה: "הארץ הזאת נקראת ארץ ישראל ולא ארץ ישמעאל," והוסיף: "לערבים יש עשרים מדינות ולנו רק אחת, ואנו אומרים לאחמד ולמוסטפה את הארץ שלנו אל תיקחו מאתנו. חזרנו ולא נזוז מארצנו לעולם."
צעירים חמומי אידיאולוגיה, המשלבים את תורת
הרב אברהם יצחק קוק, רבני נחמן מברסלב והרב כהנא עם חלוציות על-פי דרכם, ושפעילותם מתרכזת באזור גבעות יהודה ושומרון, התארגנו כ"נוער הגבעות", ובהפגנה נגד התוכנית נשאו כרזות בסגנון: "אנחנו לא מתכוונים לשלם את המחיר, סיפור ימית חוזר הפעם על כל הקופה - אנחנו לא מוותרים".
לבסוף, על-מנת לשכנע בצדקתם, גייסו הקיצוניים שבין מתיישבי רצועת עזה מוטיבים של טראומה היסטורית יהודית מאמצע המאה הקודמת - טראומת השואה הנאצית, המחברת את פזורות העם היהודי ואת תושביה היהודים של מדינת ישראל לקהילה אחת של "קורבנות השואה".
כל מארגני המחאות כנגד תוכניתו של שרון שגו בהצגת טיעונים שהתבססו רובם ככולם על דימויים, סמלים ונרטיבים, פרשנויות ולקחים שאינם משותפים לכלל הציבור, פרט למוטיב השואה הנאצית.
במה עוד שגו המתיישבים? במאמרו,
"לחזור לשא-נור ולחומש" (הארץ 04.08.2015), טוען
משה ארנסט שאילו היינו עורכים היום סקר דעת קהל לגבי צדקתה של תוכנית ההינתקות היה מושג רוב כנגד התוכנית והיא לא הייתה יוצאת לפועל. בקביעתו זאת הוא מדגיש את המתיחות בגבול עזה, אלפי טילים שהצליחו להגיע לחלקים נרחבים של ישראל, ושלושה מבצעים גדולים ובלתי נמנעים של צה"ל ברצועת עזה. וכך הוא טוען במאמרו:
רוב הציבור סבור היום, כך מראים הסקרים, לא רק שההחלטה לעקור את יישובי גוש-קטיף הייתה שגויה, אלא אף - לא להאמין - טוען שהוא חשב כבר אז, בשעת מעשה, שמדובר בטעות....
מכאן ברור דבר אחד. טיעונים "בעד" או "נגד" המסתמכים על זיכרון כלל לאומי של אירועים טראומטיים הסמוכים לימינו, יצליחו בדרך כלל לשכנע את רוב הציבור. שכן, לגיוס ההמונים באמצעות דימויים וסמלים מתאימים שכאלו מובטחת ברב המקרים הצלחה. שכן אירועים הנתפסים על-ידי מרבית הציבור כטראומה היסטורית שהתרחשה "לא מזמן" משרתים היטב יזמי מחאות, כפי שהיה ערב פינוי ימית ב 1982, ואילו ערב תוכנית ההינתקות לא היה למחאתם של המתיישבים ארסנל של דימויים מאירועים ביטחוניים "טריים". זאת הסיבה העיקרית לכך שמחאתם לא צלחה והסיבה לכך שכיום אפשר היה לצפות לתוצאות שונות.
