גרשון מנסה לגרש את השדים

במאמרו "דונם פה ספר שם" ("מראה" גיליון 345), מאשים יהודה שלם כי התנגדותה של מועצת יש"ע לכך שאלוף גרשון הכהן יישא דברים בכנס הסברה מטעמה "מלמדת על כך שהמתנחלים, שקוראים לכל מי שנתן יד להינתקות לערוך חשבון נפש, נמנעים מעריכת חשבון כזה כלפי התנהלותם שלהם". שלם גם מסכים עם אלוף (מיל.) ג'קי אבן כי "אלוף הכהן הוא לאומי וציוני נלהב, אך הצבא אינו בוחר את משימותיו וכך גם מפקדיו, מהבכיר ועד לזוטר".

אך ברור שלא רא"ל משה (בוגי) יעלון מינה את אלוף הכהן למפקד המבצע, אלא אריאל שרון. כפי שראינו, כל הגירוש תוכנן במדוקדק כמו מבצע צבאי לכל דבר. אין גם בסיס לטענתה של קרולין גליק במאמרה כי שרון מינה את הכהן למפקד המבצע כדי להחליש את ההלם. בדיוק ההפך. שרון ביקש להנחית מהלומה על כל התיישבות, וגרשון הכהן התאים בדיוק למשימה זאת. ההלם שאחד מאתנו המשתייך למשפחה דתית לאומית עומד נגדנו, היה עשוי לגרום דווקא לפגיעה בכוח התנגדותנו. היתרון הנוסף של הכהן היה שהוא הכיר את הנפשות בצד השני של המתרס וידע מי יהיה מוכן לשתף פעולה במלאכת הגירוש. בקיצור, מינויו של גרשון הכהן לא היה תמים אלא חושב היטב על-ידי אריאל שרון, ונועד למסמס ולהחליש את ההתנגדות לגירוש.

האמירה שאחרי החלטת הכנסת אי-אפשר היה לשנות דבר, ודאי משמשת עלה תאנה לאנשים כמוהו. לו באמת היה תומך במתנחלים לפני הגירוש, ספק אם הייתה מתערערת הנחישות מצד מתנגדי הגירוש, והצבא אז לא היה יכול לעשות כלום. זה שגם עכשיו טוען הכהן אותה טענה מוכיחה כאלף עדים שלא היה נגד הגירוש והזדהה עמו. הדברים אינם יכולים להיות אחרת, שכן אם לגרשון הכהן הייתה אהדה למתנחלים לפני הגירוש, קרוב לוודאי שלא היה מגיע לדרגת אלוף בצה"ל.

הטענה המתוחכמת שסיפר הכהן לגליק, שכאילו בא להחליש את המהלומה על הציונות הדתית בעצם הגירוש ולמנוע את מסע ההכפשות שתכנן השמאל כלפי אנשיה המשרתים בצה"ל לו היה מסרב לקבל את התפקיד, אינה עומדת בביקורת המציאות. הרי ידוע כי החיילים עברו אימונים שנועדו להקהות את רגישותם, ודי בתיאורי המגורשים של זוועות הגירוש כדי להעיד על כך. המגורשים מתארים שחיילים פעלו כמו זומבים - נטולי רגש כשפניהם חתומות. היו אלה רובוטים שאומנו לא לשמוע קולות בכי וצעקה ולא לשמוע טענות מוצדקות של המגורשים. לכך אימן אותם אריאל שרון, כדי שיוכל לבצע את תוכניתו ולהציל באמצעותה את בניו ואת עצמו מהכלא.

לולא אומנו החיילים כך, הרי שבהתנגשות בין חיילים ומתנחלים, החיילים עם לב יהודי היו נסוגים. שמעתי את זה ממפקדי החיילים. הגירוש היה אכן טרגדיה לאומית, ועל כך אפשר ללמוד עד היום מניתוחים אסטרטגים, מסיפורי מגורשים ומן החיילים עצמם.

כפי שסיפר הכהן לגליק, הוא אכן נתן הוראה לחיילים וקצינים להתערב בין מגורשים. אך בניגוד לטענתו כי הצעד נועד להקל על המפונים, שימש המהלך רק מטרה אחת - לתפוס עמדות בתוך הישובים ולהקל בזה על הפינוי ולערוך מעצרים. די לקרוא את סיפוריהם המפורטים של המתיישבים, כיצד צעדו חיילים אלה בפנים נטולי אנושיות לתוך הישובים, כדי להבין עד כמה מטעים סיפוריו של הכהן.

גליק כותבת כי בזמן הגירוש לא חשו החיילים ניכור מצד התושבים. היא אף מרחיקה לכת וטוענת כי לא רק שהגירושים לא הרסו את אופיה היהודי של המדינה וּודאי לא הרסו את הקשר בין הציונות הדתית למדינה, אלא שהם אף חיזקו את שניהם. טענה זו מעוררת גיחוך מר. לא ברור מה הביא את הכותבת להפוך סניגורית של ראש המבצע האכזרי ואנטי-לאומי. הרי באותה מידה ניתן לתאר את יצחק רבין ובמיוחד את שמעון פרס, האדריכל של הקמת מדינה פלשתינית, כסבא טוב הדואג לילדיו.

עכשיו הכל מודים שהסכמי אוסלו היו טעות ופשע, וגירוש של אלפי יהודים מארץ ישראל - על אחת כמה וכמה. אין מקום להצדיק את גרשון הכהן שהיה מפקד של טרגדיה לאומית. כל ניסיון שלו להציג את עצמו כ"אויבר חוכם" הוא ניסיון לטשטש את מעשיו הרעים. על כל אדם, וגם עליו, מוטלת אחריות אישית, והוא לא יכול להגיד שלא הייתה לו ברירה.