גידון מתיז מים קדושים

מודה! מודה מקרב לב לגידון ששוב מתיז מים זכים וקדושים, והפעם ממש Waters...

הקדמה: אינני קורא את גדעון לוי בהארץ, וסיבה עיקרית לכך היא הפורנוגרפיה הנוטפת ממאמריו; יש לסקר את "אזור הדמדומים" הקיים בתחומים רבים בהוויה הסבוכה של חיינו שבה אנו מנסים לתמרן ולשרוד בכבוד, ללא ספק. גם יהודים מסוגלים להוציא מקרבם בני בליעל המוכנים למעשי עוולה, ולהצמיח גם כתות מוזרות (כשבתאים, פרנקיסטים ושאר מביאי משיח בהינף יד, לפעמים יד האוחזת סכין רצחנית), ולראיה, המקרא מלא בתיאורים של בני עוולה, לעומת "הברית החדשה", שבה כולם קדושים והילה מעל לראשם (כמעט כולם, למעט הבוגד האולטימטיבי - יהודה, כמובן). בכך גדולתו, בנכונות לחשוף את הרע בתוכנו. אך לא איש שבחר להיות שמש אישי לשליחויות מליגה ז' של שימון כשיר לעשות זאת, ולא שחרור קיטור של מי שצבר בטן מלאה כעבד נרצע - כעסים המשתחררים בדמות "לוחם זכויות" - זו הדרך. "אזור דמדומים" כשמו כן הוא, הניואנסים הדקים ראויים לו, ולא הגשה גסה של תקריבים בצילום ומלל בסגנון סטודיו הזילות של ליבק את לוי.

אך הפעם מדובר בחריגה ממעגל המיחזור הרגיל. מדובר בעלייה לרגל אל אחת מאושיות תנועת החרם, מניעת השקעות ועיצומים, BDS, מי שהיה הבסיסט של להקת פינק פלויד, ועל כן קראתי כל מילה במאמר שפורסם במוסף הארץ בסופ"ש הראשון של אוגוסט.

"טור מפתיע" יש הגורסים ומגיבים, ואני תמה, "מפתיע" במה?

בכך שהאנטישמים של דורנו (המעוצבים לפי מיטב כללי התקינות) "אוהבים" את כולם ורק שונאים רעיונות אפרטהייד (המוטמעים ביהדות, כמובן)? בכך שיש קופצים אל שולחן הסלב, המתנדבים לשחק את תפקיד "החברים היהודיים"?

כשפרונוגרפיית התקריב נעדרת, נשארים עם סגנון כתיבה של נערה בגיל טיפש-עשרה הסוגדת לכוכב הפופ שלה... ועל כן המאמר מדלג בקלילות על כל המהמורות, וצולח בקלות את כל הסתירות בחייו ודבריו של מתקן-עולם-קומוניסט-אנרכיסט ששתי מכוניות מרצדס מקשטות את חזית ביתו...

צדקן המבקש לנקותנו במים מטהרים ושוצף נגד תאגידים המזהמים והמשחיתים כל חלקה, אך בריכתו הפרטית מחוממת לדרגת "בישול" גם בקיץ?

מטיף אנגלי נזעם שמכל המקומות בחר לחיות דווקא בארה"ב - מדינה המקיימת משטר כיבוש באי היפני אוקינאווה (עד 1972 בעת המרת המשטר הצבאי על-ידי "הסכם" להחזקת בסיסים צבאיים הכוללים, על-פי מקורות זרים, חימוש גרעיני), מעצמה המפיצה "סיפורי טרור בינלאומי" להצדקת פעילות תאגידי-רצח (לשיטתו), המפעילים מל"טים ברחבי העולם ...מדוע אינו מתגורר בדרום צרפת, בחירתם של בריטים רבים, האם "עודף ערבים בסביבה" מפריע?

פרס הוא פושע מלחמה לדבריו, אך אין ראיות לפשעי מלחמה של חאלד משעל וחמאס...

להמשיך ברשימת הסתירות הארוכה? למה ומדוע?

לא עדיף ששר החינוך ידרוש זאת? מטלה מיידית עם השיבה לספסל הלימודים, כ"חיבור חובה" לכל תלמיד בישראל ערבי או יהודי, והפעם לשם שינוי לא רק "איך שיחקתי בכדור בקייטנה", אלא מבוא להכרת הרטוריקה של האנטישמיות המודרנית. האם כבוד השר ירים את הכפפה?

הגיוני, אך מן הסתם אלו חלומות באספמיא, אלא אם כן נאמץ את "שיטת ווטרס", אלא אם נאפשר לסמים לנגוס במוחנו... מאושרים בסביבה מלאת סתירות וקשיים כפי שמאתגר אותנו עולמנו? אולי, אם נסכים להניח לסמים לפורר את מוחנו ולעצבו מחדש, כפי שהדגים "ווטרס המאושר" - Credence Happy Waters. סמים כמעצבי תודעה נותנים פתח להתנתק מן המציאות, מאפשרים להתעלם מהעובדות ולהמציא ישות וירטואלית כרצוננו. כך "רואים את האור". כך אפשר להפוך פרכות לסיסמאות קרב. כך אפשר לנפח בלון חזיר ענקי הנושא מגן דוד בהופעה ולטעון כי החרם על ישראל אינו אנטישמיות, כי אם מלחמה באפרטהייד. הללוייה!

אגב: באותו יום שבו התפרסמה הכתבה אודות כוכב הפופ "הזועם בדרכים", עמדתי כהרגלי ונברתי בערימות התקליטים בחנות שהביקור השבועי בה הפך לטקס - חלק מנוהל "קבלת שבת" אצלי, והנה, בינגו! בחכה עלה דג שמן - תקליט The Weavers on Tour של להקת "האורגים". פיט סיגר סולן הלהקה, שמת לא מזמן, היה אחד הקולות הברורים ביותר במאבק נגד "ההפרדה הגזעית" (הדבר הקרוב ביותר למשטר אפרטהייד מחוץ לגבולות דרום אפריקה) שהייתה נהוגה עדיין במדינות הדרום בשנות ה-60' של המאה הקודמת, גם אם מלחמת האזרחים תמה מאה שנים קודם... האלבום הוא הקלטה של אחת ההופעות בעת מסעם ברחבי ארצות-הברית, וגם תגובות הקהל לא נעדרות ממנו. מתוך כל השפות שבעולם הזרות לאוזן המאזינים שם, נבחרו דווקא שני שירים עבריים: "צאנה צאנה (...חיילים במושבה...)" וגם "מי ימלל גבורות ישראל (...מכבי מושיע ופודה...רחמנא לצלן)". פיט סיגר, שמקומו בפנתיאון המוזיקה והתרבות האמריקנית אינו מוטל בספק, לא הטיף להחרים את ישראל ולא דרש "החזרת פליטים" כתנאי להסרת חרמות על ישראל, למיטב הבנתי, כי גם אם "אנגלית שפה קשה", השירים היו בעברית צחה שאותה עדיין איני מתקשה לשמוע... מעניין אם נושאי תפקידים מטעם ישראל בארה"ב שקלו אי-פעם להעניק תקליט שכזה לעמיתיהם האמריקניים, שלחלק ניכר מהם תהיה זו הפתעה מרעננת בכמה מובנים...