השנה היא 1975, מדינת ישראל חבולה ומוכה שנתיים אחרי מלחמת יום הכיפורים, שר המשפטים חיים צדוק (בממשלת רבין), שולף מהאקדמיה את
אהרן ברק ה"נער", המטאור המשפטי בן ה-38 בלבד וממנה אותו לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה.
באותו שנה זכה ברק הינוקא בפרס ישראל למדעי המשפט, ונבחר אף כחבר באקדמיה הישראלית למדעים (הפרטים מהערך אהרן ברק בויקיפדיה).
במהלך שנתיים של כהונתו יש ניקוי אורוות בשלטון, נגיד בנק ישראל המיועד אשר ידלין עומד לדין על שחיתות ונידון למאסר, שר השיכון אברהם עופר נחשד בשחיתות ושולח יד בנפשו, בעקבות דיווח של דן מרגלית, (שהיה באותה עת כתב הארץ בארה"ב), על קיומם של חשבונות דולרים בארה"ב על שם רעייתו של ראש הממשלה רבין, חשבונות שהיו אז מנוגדים לחוק, רבין פורש מהנהגת מפלגת העבודה, יוצא לחופשה מתפקידו כראש ממשלה (לא יכול היה להתפטר כי הייתה זו ממשלת מעבר) ובבחירות של 1977, מתמודד
שמעון פרס מול
מנחם בגין, מנחם בגין לוקח את הבחירות, ולוקח עימו לקמפ דייויד את אהרון ברק, וכך בגין, קדישאי, משה דיין,
עזר ויצמן, אהרן ברק, אלייקים רובינשטיין (כיום סגן נשיאת בית המשפט העליון) ואחרים, יחד עם הנשיא סאדאת והנשיא קארטר, מביאים לנו בסופו של דבר את הסכם השלום עם מצריים.
בשנת 1978 מונה ברק כשופט בבית המשפט העליון, כ17 שנה לאחר מכן מונה לנשיא בית המשפט העליון, תפקיד בו כיהן כ 9 שנים.
כ-30 שנה יהיה אהרן ברק במוקד המשפטי-אזרחי של המדינה, עם השפעות ניכרות גם על כללי ההתנהגות במישור הביטחוני, והשפיע לטעמי על דמותה של ישראל יותר מכל שר, יותר מכל חבר כנסת.
בלי הרמת קול, בלי התלהמות, תוך תפיסת השור בקרניו, תוך הבנה אמיתית של עקב האכילס של השלטון הדמוקרטי עשה אדם אחד לאורך 30 שנות כהונתו את אשר אלפים רבים לא עשה במשך אלפי שנות כהונה מצטברות.
צעד אחר שעל, עקב בצד אגודל הוא היה גורם מוביל בתפיסות אקטיביסטיות של בית המשפט, הוא הוביל הלכות תקדימיות אשר כובלות את מערכת המשפט לשנים רבות קדימה, במקביל הובילו
דן מרידור ושר המשפטים רובינשטיין את חוקי היסוד, אשר על-פי הפרשנות המשפטית של ברק מקנה בפועל לבית המשפט העליון כוח כמעט בלתי מוגבל.
לא תהיה זו טעות להניח שאהרן ברק היה האב הרוחני לא רק של פסיקות בית משפט העליון בכהנו כנשיאו, אלא אף מוביל ראשי של תהליכי חקיקה מהפכנית בכנסת, וזאת מבלי שהציבור בחר בו או בקידמה האזרחית אותה התיימר ברק לייצג.
ברק העלה אותנו בשקט בשקט, בלי פייסבוק וטוויטר, בחי אינסטגרם ויו טיוב לפסגתו של עץ אשר שורשיו בקרקע וראשו אי-שם בשמים, ומהעץ הזה אפשר לרדת בשתי דרכים עיקריות אפשריות, האחת על-ידי קפיצת ראש למטה, באופן בו פעל לדוגמה הפרופסור פרידמן או בדרך בה פועלת כיום
איילת שקד בכהנם כשרי משפטים, עם תוצאה מובטחת של עצמות שבורות לחלקי חלקים, ואפשר גם בדרך אחרת, לאט-לאט, שלב אחרי שלב, בזהירות, בתהליך שייקח איזה 30 שנה, לאזן את תורת ברק הקיצונית, עם צרכי החברה הישראלית, ובהתחשב כמובן בכללים של זכויות אדם.
כל ניסיון לקצר את הדרך, מעיד על חוסר בסיסי באמון עצמי, על הנחה שהקדנציה היא מאוד קצרה ומאד זמנית ועל כן חובה למהר ולהשיג הישגים QUICK AND DIRTY טרם מקבלים מכתב מראש הממשלה או מהכנסת, וניסיון כזה ודאי נדון לכישלון, והכישלונות האלה מחזקים עוד ועוד את התזה המאד אקטיביסטית של אהרן ברק, והדורות המרובים שהקים אחריו.
ולכן, בשלב הראשון, על שרת המשפטים לרדת למחתרת, לצלול אל מתחת לרדאר, לעזוב את השיימינג ברשת, לעזוב את פרסומי הסרטים הפתטיים כל שעתיים או כל יום, ולהתמקד במינוי יועץ משפטי לממשלה אשר יוכל להתמודד אינטלקטואלית, משפטית, ואנושית עם הצונמי שאהרן ברק השאיר אחריו, יועץ משפטי אשר יישאר בתפקידו גם אם איילת שקד תחמם את ספסלי האופוזיציה, ואין לטעמי מדובר בביטול מורשת ברק, אלא באיזונה המשמעותי.
האם ידע שר המשפטים צדוק לאיזו מהפכה הוא גורם עם מינוי ברק לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה? מי יודע, מה שבטוח הוא שחיים צדוק היה איש מאוד מאוד נבון. האם איילת שקד היא נבונה באותה מידה? את זאת היא חייבת להוכיח, כי בינתיים, טרם סיום השליש הראשון, נראה שההורים צריכים כבר היום להשקיע המון בשיעורים פרטיים, פן תיאלץ להישאר כיתה בסוף השנה.
