האם תחנת השידור הנושאת את התואר
גלי צה"ל הינה גוף תקשורתי אוביקטיבי שמטרת קיומו היא לשרת את חיילי צה"ל, או שהיא תחנה אזרחית מוטית-שמאל המשדרת במשך שנים מידע שוטף-מוח ובעיקר פרשנות המתאימים לדעתם האישית של שדריה הבכירים.
התשובה לשאלה זו ברורה. כול מי שעוסק בתקשורת יודע שמדובר בעצם בתחנת שידור התומכת במסר פוליטי מובהק והמהווה במה פרטית להבעת דעותיהם של שדריה הבכירים כמו
רזי ברקאי ו
יעל דן, כפי שהייתה במשך שנים פלטפורמה להתבטאויות של אנשי תקשורת שמאלנים כמו
אילנה דיין.
את מצב הדברים הזה מכיר היטב גם השר
אופיר אקוניס, שהבהיר במלים ברורות בראיון למזל מועלם באתר "אל מוניטור", כי על גלי צה"ל להימנע מהשמעת ביקורת על הצבא. בגלי צה"ל, הסביר השר, אינני רוצה איזון. אני רוצה לראות התגייסות מוחלטת לטובת העמדה הישראלית והעמדות של צה"ל. בגלי צה"ל לא צריך לתת ביטוי נרחב לעמדה הפלשתינית, למשל, או לעמדת המסתננים הבלתי חוקיים. בגלי צה"ל צריך להביא את עמדת תושבת דרום תל אביב הקשישה שהותקפה על-ידי מסתנן בלתי חוקי.
מבחינת הייעוד המקורי של התחנה אקוניס צודק. התחנה שממומנת מאמצעי תקציב הביטחון תוכננה להיות התחנה של החיילים, למען החיילים המופקת על-ידי חיילים. אבל זה לא מה שקרה. בפועל משדרת התחנה ככוח מסייע התומך במטרות שגובשו במהלך השנים על-ידי מפעיליה האזרחיים ולרובן כלל אין קשר לא לצה"ל ולא לביטחון.
כדי שלא תהיה טעות חשוב להזכיר עובדות שבמשך שנים מנסים אנשי גל"צ להסתיר אותן. שידורי גל"צ נפתחו ב-24 בספטמבר 1950. היעד המקורי היה לשמש מכשיר חינוכי בעבור חיילי צה"ל. במשך שנים מילאה התחנה את יעודה כאשר שידרה חומרים שהיו מיועדים בעיקר לחיילים. לאחר מלחמת יום הכיפורים, כאשר התחנה החלה לשדר 24 שעות ביממה, התפתח "שינויי ייעוד" שהפך את גל"צ לתחנה אזרחית לכל דבר. כול מי שמאזין לשידורים יודע בבירור לאיזה צד נוטים השידורים האמורים להיות אוביקטיביים.
המטמורפוזה הרעיונית הזו הפריעה לפיקוד העליון של צה"ל. כבר ב-1983 ביקש הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף
משה לוי, להפסיק את שידורי החדשות של גלי צה"ל, לקצץ את תקציב התחנה ולהקטין את מספר עובדיה. לוי לא היה היחיד. ב-1992 הציע הרמטכ"ל דאז רב-אלוף
אהוד ברק לסגור את התחנה או להעבירה מצה"ל לאחריות משרד החינוך. שני הניסיונות החשובים האלה כשלו בעיקר בעקבות מחאות תקשורתיות שהובילו אנשי שמאל שהיו הנהנים העיקריים מפעילותה של גלי צה"ל בנתיב הפוליטי.
רבים וטובים - בהם נבחרי ציבור, אזרחים מן השורה ואף עיתונאים - מתחו במהלך השנים ביקורת על עצם קיומה של התחנה הכאילו-צה"לית וטענו, כי במדינה דמוקרטית פעולתה של תחנה בעלת אג'נדה פוליטית, תחת מסווה של תחנה "צבאית", הינה דבר בלתי מתקבל על הדעת. בין המבקרים החריפים היה לא אחר מאשר
מבקר המדינה בעבר, שופט העליון בדימוס
אליעזר גולדברג, אשר בדוח ביקורת על התחנה פסק באורח הקטגורי ביותר: "דרוש ניתוח שיפריד את גלי צה"ל מהצבא. עקרונית, אין זה הגיוני שלצבא יש תחנת שידור שלא משדרת לצבא. זה לא יכול להימשך שהתחנה תישאר במימון צבאי... צבא שאין לו כסף למים ללוחמים, אסור לו לתחזק תחנה שאינה תורמת כלום לצבא".
למרבה הצער קול ההיגיון הצלול והחד-משמעי שהשמיע המבקר לא הצליח לגבור על עוצמת הקול הפוליטי של אלה שנהנו מן "השירותים הטובים" של גל"צ. חשוב מאוד שמפעילי התחנה יבינו שהגיעה העת לשים סוף להתחזות המגוחכת הזו.
בעיקרון אין בדברים האלה המלצה או כוונה לסגור את התחנה ולהפסיק את שידוריה. גלי צה"ל יכולה להמשיך ולשדר לכול מטרה שימצאו מנהליה לנכון, אבל אסור שזה יהיה על חשבון הציבור, ובוודאי לא על בסיס תקציב הביטחון. הדרך לעשות זאת פשוטה: להפסיק להשתמש באמצעים צה"ליים וביטחוניים לצורך קיום התחנה ובשירות מטרותיה, ולהפריט את הגוף התקשורתי הזה שהפך במשך השנים לאמצעי השפעה פוליטי ולא לגוף המשרת את מטרות הצבא. אם יש מישהו בעל ממון והמטרה של קיום גל"צ ראויה בעיניו, שירכוש את התחנה וידאג לקיומה ולקיום עובדיה - אפילו תוך סיכון הונו - כדי שתוכל תחנת השידור הזו להאדיר את המטרות שבהן יבחר הרוכש, יהיה מי שיהיה: מן הימין, השמאל או המרכז. הפרטה כזו תדרוש, כמובן, גם החלפת שם התחנה שכבר שנים רבות רק מתחזה להיות צה"לית.
הם תרמו במו ידיהם לתנועת החרם
ממצרים העתיקה שבה העבדים העברים סיפרו על יציאת האבות מהגלות, עד ליציאת מצרים של תקופתנו היא מדינת ישראל
