השמאל נכשל בהצגת תפיסה מדינית-ביטחונית

אסטרטגים ויועצי תקשורת שנחשפו לסקרי עומק שבוצעו זמן קצר אחרי בחירות 2015 מצאו לפניהם תמונת מצב חריגה: בנימין נתניהו - שזה עתה נבחר לראשות הממשלה זו הפעם הרביעית - נכשל באופן מובהק לעומת יריבו, יצחק הרצוג, ברוב המדדים שנבחנו. מפיינרים עתירי-ניסיון מחו"ל פסקו חד-משמעית: נתונים עגומים כאלה אופייניים לפוליטיקאים לפני התרסקות. נתניהו, סיכמו כמה מהם בפליאה, ל היה אמור לנצח בבחירות.

איך בכל זאת ניתן להסביר את ניצחונו? נראה שהפתרון נעוץ בקריטריון היחיד שבו הביס ראש הממשלה את יו"ר המחנה הציוני באופן מוחץ: שאלת השמירה על ביטחון המדינה. למרות שנתניהו נתפס כמי שמנותק מחיי היומיום של האזרחים, עושה בעיקר לביתו ולא נוקף אצבע לטובת מעמד הביניים - נראה כי תדמיתו כביטחוניסט מנוסה הייתה זו שהכריעה את הכף.

ואכן, התחום המדיני-ביטחוני הופקר והוזנח באופן מוחלט על-ידי המרכז-שמאל ב-15 השנים האחרונות. בשתי מערכות הבחירות האחרונות הצליחו מפלגות מחנה זה להציג סדר יום חברתי-כלכלי נבדל מזה של הימין; לעומת זאת, בשאלות הרות-גורל של ביטחון לאומי, הסדר מדיני והמעמד הבינלאומי של ישראל, מפלגות אלה אפילו לא מגמגמות: הן מדלקמות בצייתנות את דף המסרים ההולך ומקצין של הימין. תופעה זו צורמת במיוחד נוכח העובדה שבמקרים רבים מסרי הימין בתחום המדיני-ביטחוני נעדרים כל בסיס ומנוגדים לקונצנזוס הרווח בקרב בכירי מערכת הביטחון.

סקר מולד בוצע במאי 2015 על-ידי חברת הסקרים האמריקנית GBA Strategies, והוא נועד לבדוק את עמדות העומק של הציבור בשאלות אלו. הסקר כלל 1,011 נשאלים ונערך בשלוש שפות: עברית, ערבית ורוסית.

עיקרי הממצאים:

• האיום הביטחוני החמור ביותר בעיני הציבור הוא מנהרות הטרור וירי הרקטות מעזה. מצביעי השמאל מודאגים בעיקר מאיומים מדיניים, כמו חרם בינלאומי והידרדרות היחסים עם ארה"ב, בעוד שמצביעי הימין מודאגים יותר מאיומים ביטחוניים. הפרופיל של מצביעי המרכז דומה מאוד לזה של מצביעי השמאל כמעט בכל הנושאים שעל סדר היום הפוליטי, למעט הנושא הביטחוני: כמו מצביעי הימין, גם הם מודאגים יותר מאיומים ביטחוניים.

• קיים רוב בקרב הציבור התומך בהסכם מדיני על בסיס קווי 67' עם חילופי שטחים, כולל חלוקת ירושלים. בקרב האוכלוסייה היהודית אין העדפה להסכם דו-צדדי (בילטרלי) או רב-צדדי (אזורי), ואילו בקרב ערבים ישראלים ניכרת העדפה להסכם רב-צדדי.

• הטיעונים האפקטיביים ביותר בעד הסכם מדיני הם טיעונים כלכליים; הטיעונים הכי פחות משכנעים נוגעים לזכויות האדם של הפלשתינים. טיעונים מתחום הכלכלה - למשל: "הסדר מדיני יביא לשיפור במצב הכלכלי" או "הסדר מדיני יפחית הוצאות ביטחוניות ויפנה תקציב להשקעות חברתיות" - אפקטיביים במיוחד בשכנוע מצביעי מרכז ושמאל. לעומת זאת, כל סוגי הטיעונים נגד הסכם עם הפלשתינים התגלו כבעלי רמת אפקטיביות גבוהה.

• יש בכוחם של תמריצים - הטבות שונות שעשויות להתלוות להסכם - כדי לגייס תמיכה גדולה יותר בהסדר מדיני. התמריצים שהתבררו כאטרקטיביים ביותר הם הכרה פלשתינית בישראל כמדינה יהודית (בעיקר אצל מצביעי ימין) וצירוף של ישראל לאיחוד האירופי (בעיקר אצל מצביעי מרכז).

• רוב הציבור סבור כי ההתנחלויות מופלות לטובה מבחינה תקציבית לעומת שאר חלקי הארץ. בנוסף, רוב הציבור מאמין כי ההתנחלויות תורמות לביטחון. שיעור גבוה מאוד של מצביעי מרכז סבור כי ההשקעה העודפת בהתנחלויות פוגעת במעמד הביניים.

• ברוב הנושאים המדיניים-ביטחוניים שנבדקו לא התגלו פערים משמעותיים בין מזרחים לאשכנזים. באופן כללי, ניכרת נטייה קלה ימינה בקרב ישראלים ממוצא מזרחי. בשאלה על תמיכה בהסכם מדיני דו-צדדי הפער עומד על אחוזים בודדים. הפער גדל משמעותית בשאלה על הסכם רב-צדדי (אזורי).

• רק מחנה השמאל רואה באבו-מאזן פרטנר אמין להסדר מדיני. שלושת הצעדים שיסייע באופן המשמעותי ביותר לאבו-מאזן לבסס את אמינותו בקרב הציבור הישראלי הם: מאבק בטרור, הכרה בישראל כמדינה יהודית וויתור פומבי על זכות השיבה. למעשה, רוב הפעולות שהציבור מגדיר כהכרחיות לבניית אמון בין ישראל לפלשתינים מבוצעות על-ידי יו"ר הרשות הפלשתינית כבר זמן רב.

• רוב הציבור סבור כי היה כדאי לצאת למבצע צוק איתן. בו-בזמן, רוב הציבור סבור כי "צוק איתן" לא הביא לשום שיפור במצב הביטחוני.