עוד בוערת לה האש הכבושה

מלאכים טובים שאיש אינו משגיח בהם מפזרים מטיפים מדי פעם שיחות אקראי קטנות על מה שהיה ונשכח ודומה כי אבד והן יורדות כטל ואגל אחד מרווה ככד מים צוננים.

קרוב משפחה מצלצל ואומר לי כי הוא נפגש עם מזכ"ל תנועת בני עקיבא שביקש ממנו לעזור בהקמת חוג ידידים בנתניה. אגב אורחא אמר לו כי הוא ואני קרובי משפחה אנחנו, ולשמע שמי אמר לו המזכ"ל, "זה מ'לאש הכבושה'?" - "זה גם זה", אמר לו קרובי. "שיר שכתב נמצא בחוברת שהוצאנו לכבוד כך וכך שנים של בני עקיבא. אני מוכרח" - בארץ אומרים תמיד 'מוכרח' במקום בו 'רוצה' מספיק - "אני מוכרח לדבר איתו". בין ובין כך הרימו אלי טלפון ושוחחנו. אמרתי לו כי את "לאש הכבושה" כתבתי לפני כמעט חמישים שנה. הוא ידע." הוא שיר של מדורות התנועה עד היום. אני מכל מקום מלווה קבוצות של בני עקיבא למצעדי החיים והשיר הוא חלק מן הטקסט של המסע". "חמישים שנה אחרי, אספר לך", אמרתי לו, "איך נולד. כשהרוב בישראל לא לחם עדיין את מלחמת "הקול הגואה מאוקיאנוס השקט" כאמור בבית מבתי שירי, עשיתי בכפי 'ימין אורד' את נושא ההזדהות והמאבק על זכות יהודי ברית המועצות להגדרה גלויה של זהותם, של חרותם, של זכות התנועה החופשית בעולם וכמובן לארץ ישראל, לנושא חינוכי לצד תוכנית הלימודים הבית ספרית השגרתית. בחנוכה עלינו לירושלים והפקדנו בכותל מנורת חנכה עשויה נחושת שעיצבתי באותיות "לאש הכבושה", אילוסטראציה לשורה אחרת בשירי, "ולכל נרותייך את ירושלים אשר בערו בסתרי לבבות".

"באותם ימים באו אצלי קברניטי בני עקיבא ואמרו כי הם מבקשים כי אכתוב להם מסכת לפתיחת הוועידה בירושלים. בימים שלאחר מלחמת ששת הימים נושא המסכת היה ככתוב על כל כותל וכותל. אבל אני התניתי תנאי. יהדות ברית המועצות! מה לנו כתנועה ליהדות ברית המועצות עכשיו במוצאי ששת הימים? - הכל, אמרתי. העם היהודי! אחר חילופי דברים ומחשבות הסכימו אתי וכתבתי את המחזה "לאש הכבושה" והוא עלה בבנייני האומה בירושלים, ומשרד החינוך פרסם אותו ולימדו אותו בבתי הספר. זכתה התנועה של אז,", אמרתי בטלפון לבן שיחי מזכ"ל התנועה, "כי בני עקיבא הרימה אז נושא יהודי ממעמקים לגבהים אוניברסאליים, המאבק על החרות, שלנו - משמע של של כל אדם, של כל אדם - משמע שלנו, ועכשיו חמישים שנה, כמעט חמישים שנה אחרי כן, כשלמעלה ממיליון יהודים באו בשערים שגיבורי המאבק פתחו אותם כשאיש לא האמין שיש בכלל שערים בחומה ואיש לא העלה על הדעת כמה אבניה פריכים ועד מה יתמוטטו בשוב הם רוח החופש, אתה מספר לי כי אתם שרים עוד את לאש הכבושה. אלוהים, מה זכיתי, דמעות נקוות בעיניי...".

והוספתי כדי לשוב אל היום יום הבנאלי תמיד יותר ממה שנזכר על ימים שהיו, "בני עקיבא של היום אינה בני עקיבא של אז, הכל משתנה, גם היא נשתנתה, ואנחנו הזקנים - לא מחוכמה אולי אבל מאין כל מוצא אחר - מצטערים על החדשות ומתגעגעים על הנושנות ומשלימים שכך דרכו של עולם ממנו אנחנו הולכים צעד קטון מדי יום לפרידה, אבל הוא, המזכ"ל, כמשיח בתומו, ממש בתומו, השיב לי, 'לא נשתנתה, אני אומר לך, תנועה שיודעת לשיר שירים נושנים גם אם היא משנה את פניה - את ליבה היא אינה משנה'. ניחמתני אמרתי לו, ניחמתני....