אין בכוונתי לעסוק בגל הירש ולהצטרף לפסטיבל החדש תוצרת ישראל. אין לי מידע מהימן ולא מספיק כדי להביע את עמדתי. אלא שהבעיה היא אחרת: מילא שאיני יודע, אך מה שמסתבר הוא שגם לשר לביטחון פנים ולממשלת ישראל אין כל מושג על האיש מעבר לעובדה שהיה מפקד אוגדה בתקופה שלפני מלחמת לבנון השנייה ובמהלכה. זהו מצב חמור ביותר שממשלת ישראל והשר הממונה אין להם מושג וחצי מושג על פעילותו של הירש לאחר התפטרותו בעקבות מלחמת לבנון השנייה. לצערי הרב, גם בכך אין כל חדש. זו התרבות הנהוגה בישראל, תרבות של שלוף, של אלתור, של מהיום להיום, או מהיום למחר. אין פלא שכך אנו נראים. תחת כסות הזכות והסמכות של ראש הממשלה ושל שרים למנות אנשים ל"משרות אמון" מסתתרת תרבות קלוקלת, בזויה, בלתי תקינה ציבורית, של מינויים המעוררים ספק רב בכישוריהם של הממונים למלא תפקיד ציבורי.
ועדות איתור, ועדות בדיקה, ומיני שמות מפוצצים של גופים האמורים לפקח על בחירתם של בעלי התפקידים הבכירים בשירות הציבורי - אינם אלא בובות המופעלות על-ידי הפוליטיקאים. ועדות אלה התייתרו מזמן. ראש הממשלה ושריו עושים מה שהם רוצים, ללא כל פיקוח ובקרה, ממנים אנשים מקורבים פוליטית ולא בעלי כישורים, ובלבד ששרידותם הפוליטית תובטח.
מי שהייתה אמורה לפקח על פעילות הממשלה זו הכנסת. אם ישנה רשות שאיבדה כל רלוונטיות באשר לתפקידה, מעבר לחקיקת חוקים, הרי זו הכנסת. מבדיקות שנעשו על-ידי גופי מחקר שונים מתברר שכנסת ישראל היא חותמת-גומי של הממשלה. לראש הממשלה והשרים כוח עצום, בלתי מוגבל, כמעט, לעשות ולבצע את כל אשר על ליבם. אין מי שיעצור אותם כי הכנסת מסורסת. הקואליציה מנוהלת כפוליטביורו הזכור לשמצה. הח"כים של הקואליציה מבצעים את פקודות הממשלה. ראש הממשלה מנחית הוראות והן מבוצעות ללא כל היסוס. נכון, ישנם כמה מקרים יוצאים דופן אך אלה אינם מעידים על הכלל.
תרבות דמוקרטית במלוא תפארתה במצב נתון זה, אין כל בעיה לשר למנות למפכ"ל את מי שהוא חפץ ביקרו. מיד לאחר חתימת ההסכם עם אירן, הקונגרס האמריקני ערך שימוע למזכיר המדינה ולבעלי תפקידים אחרים שהיו מעורבים בהסכם. מי שלא ראה את החקירה שתי וערב, חקירה צולבת מאוד, מצולמת ומשודרת לכלל העם האמריקני, לא ראה מהי תרבות דמוקרטית במלוא תפארתה. זו התרבות האמריקנית, לא רק בנושאים כמו ההסכם עם אירן, אלא בכלל. בעלי התפקידים הבכירים ביותר חייבים לעמוד בפני ועדות הקונגרס ולהשיב לשאלות קשות ובלתי נעימות בעליל. לדעת הקהל יש השפעה מכרעת על המינויים. כך צריך להיות. ההפך קורה בישראל.
לא זו בלבד שוועדות איתור איבדו כל תוחלת ממשית אלא גרוע מכך: בדיקה מעמיקה של מסקנות ועדות החקירה הממלכתיות, מאז ועד היום, תוכיח שגם ועדות אלה איבדו כל נחיצות, כי ממילא מסקנותיהן לא תמולאנה. חוק מאפשר לממשלה לאמץ או לאו את מסקנות ועדות החקירה. אם כך, מדוע בכלל יש צורך בוועדות חקירה? האמת הרי אינה מעניינת את מרבית אזרחי ישראל. כל אמירה של ועדת חקירה תתפרש מיד כאמירה פוליטית, למרות שאין ולו שמץ של אמת. שתי דוגמאות בהקשר זה: ועדת חקירה ממלכתית מצאה את
אריאל שרון בלתי כשיר לכהן כשר ביטחון לאחר אירועי סברה ושתילה. אז הוא לא היה שר ביטחון אלא "רק" ראש ממשלה.
ועדת וינוגרד הסיקה מסקנות אישיות כלפי אישים שונים שהיו אחראים לכשלים של מלחמת לבנון השנייה. כל אלה שנמצאו אשמים יכלו ויכולים בכל עת לחזור ולהיבחר לתפקידים הרבה יותר משמעותיים לו רק יפנו לפוליטיקה. זאת ולא רק זאת: לפי מיטב ידיעתי, אין בעולם המערבי כל שר או חבר פרלמנט שריצה עונש מאסר וחזר ובגדול לפוליטיקה. בישראל זה קרה.
כאשר התרבות הפוליטית בישראל בלתי מוסרית בעליל, כאשר הנבחרים מצפצפים על כל נורמה מקובלת, אין פלא שהשר לביטחון פנים שולף מועמד למפכ"ל כמו אקדוחן וראש הממשלה גומר עליו את ההלל. במדינה שבה אין ממונה על ההגבלים העסקיים כי ראש הממשלה לא רוצה, כששגרירים מתמנים רק לפי טעמו של ראש ממשלה ואין מי שיפקח על כך, כשתפקיד נגיד בנק ישראל אינו מאויש חודשים רבים כי כך רוצים הפוליטיקאים, כשהתקשורת אינה חוקרת אלא עוסקת בסנסציות, כששר אוצר נמנע מכל מעורבות במתווה הגז שהוא אחד הנושאים הבוערים בטענה של ניגוד אינטרסים יחד עם שרים אחרים, אין פלא שגם תהליך מינויו של מפכ"ל משטרה הוא כל כך קלוקל.
גם אם מסקנתי תרגיז כמה אנשים, בדרך כלל פנאטים חשוכים, אומר אותה בריש גלי: לכל עם מגיעה מנהיגות בדמותו ובצלמו. דמוקרטיה במלוא תפארתה.
שירתה הזכה של דלית בת אדם ידעה לשבות לבבות, שירה שהלכה במסלול השיבה המאוחרת, שיבה למחוזות ילדותה, למחוזות הקסם של ימי האתמול
