בשבועות האחרונים הייתי אפופה באווירת נכאים עקב הרכבת הקלה של תל אביב וגוש-דן.
חדשות הבוקר, הצהריים והערב לעסו ודשו בקשיי התחבורה הצפויים בתל אביב, גרמו לבהלה עם הצפי של יציאת העכברים והעכברושים בכל פינה לאחר הריסת גשר מעריב, והצביעו על המחדל התכנוני וההפסד הגדול הצפוי לבעלי החנויות והמשרדים באזור. נכדתי נילי ותומר בעלה שגרו בדירה שכורה בשדרות יהודית, מיהרו להחליף אותה בדירה אחרת בכיכר מסריק, מוחי כבר חישב דרכים חלופיות למרכזי פעילות שונים שאני צורכת. בינתיים המצב לא כל כך נורא, אומנם העבודה העיקרית רק בתחילתה וימים יגידו אבל אין בית בתל אביב שנושא הרכבת לא הועלה בסלון שלו.
כדי לרענן קצת את ראשי, קבעתי עם מתי חברתי הקרובה פגישה במקומנו הקבוע, באזור בזל, לשם עדיין קל להגיע. שתינו אוהבות את הריבוע במתחם בזל המציע מספר מסעדות ממוזגות מצוינות, חנויות ובוטיקים מיוחדים הקורצים לנו להיכנס ואנו מציצות ובד"כ גם נפגעות... בפרט לאחר ארוחה דשנה מלווה ביין או קוקטייל, כראוי לאנינות טעם כמונו, בעיקר של מתי חברתי, אשפית בבישול שראויה ללא ספק גם לתואר של יינית מחוננת.
לאחר הארוחה במסעדה איטלקית מקסימה החלנו במצעד הבוטיקים. מערכות לבוש כבודן במקומן מונח, אבל מעולם לא פסחנו על חנות ספרים קטנה ומטריפה "ספרים בבזל" בבעלותו של חיים המכיר ויודע כל ספר וכל ספרון. כמוהו גם מתי חברתי שאחרי אהבת החתולים שמצויה אצלה בעדיפות ראשונה, השנייה בתור היא אהבת הקריאה.
מתי היא תולעת ספרים. במקצועה היא עורכת ומתרגמת ספרות טובה מאנגלית וצרפתית לעברית. תענוג ללכת איתה לחנות זו, גם היא וגם חיים מעבירים חוויות על הספרים השונים שלחלקם גם אני מודעת, ואף פעם אנו לא יוצאות משם בידיים ריקות.
והפעם, חיים הצביע על ספרון קטנצ'יק שהזכיר לי את סדרת הספרונים בהוצאת "תרמיל" לפני 100 שנה... הספרון הזה גם הוא שייך לסדרה חדשה בשם "מיני זיקית" וחיים בהתלהבות המליץ לי לרכוש איך לא, את הספרון בשם "ארבע רכבות, שלוש חתונות והיעלמות" ארבעה סיפורים קצרים על רכבות מטובי הסופרים בעולם: זולא, צ'כוב, קריין וקונן דויל.
ניסינו לברוח מהרכבת אבל הרכבת רדפה אחרינו משל כאילו הייתה מסילה...
הסיפורים המקסימים אותם קראתי בנשימה אחת, הזכירו לי שאף אני חוויתי אפיזודות במספר נסיעות ברכבת, לא בארץ אמנם, בניו-יורק, והכותרות להן יכלו להיות דומות לאלו שבארבעת הסיפורים בספרון המיני זיקית. דומות, כי באחת זו הייתה כמעט היעלמות וכמעט חתונה... וחשבתי לעצמי, אם אני כבר שקועה בנושא זה, אולי אנסה לדלות מרכבת הזיכרונות האישית שלי שני אירועים משמעותיים של רכבות כבדות שנסעו על מסילות אמריקניות.
אלה שני סיפורי רכבת שקרו לי ושקיבלו את השראתי להעלותם מנבכי הזיכרון בהשראת הרכבת הקלה שלא יורדת מהכותרות ובהשראת הספרון שחיים בחנות הספרים המליץ עליו.
הרכבת מקווינס
שנה 1963 ואני לאחר מעבר מאוניברסיטת מינסוטה שבמיניאפוליס לבית ספר למשחק במנהטן, ניו-יורק. ירוקה ביותר בעיר הגדולה עדיין מגששת את צעדיי הראשונים. יענקל'ה, חבר ילדות שלמד מוזיקה במנהטן וגר בקווינס אירח אותי בביתו בימים הראשונים עד שמצאתי דירה ברחוב 123 באמסטרדם אבניו, קרוב מאוד להארלם אבל גם לאוניברסיטת קולומביה ורחוק ממקום לימודי בצד המזרחי של העיר. אבל כאשר יש מגבלות בכיס, יש לשמוח על כל קורת גג בסכום המתאים. בנוסף, הצלחתי למצוא עבודה לחודשי הקיץ, לפני תחילת הלימודים, כמדריכת דרמה בקייטנה בסטטן איילנד STATEN ISLAND, לשם נוסעים עם מעבורת ותאמינו או לא, לאחר סיום העבודה שם, כדי להשלים את המאזן הכספי שלי, הוספתי שעות עבודה עד עשר בלילה כמוכרת ממתקים בבית קולנוע LOWES DELANCY ברחוב דלנסי המפורסם בעסקי השיכר והשיכורים.
בסוף השבוע שלפני התחלת עבודתי בקייטנה יענקלה חלה בשפעת ואני נסעתי לדירתו בקווינס כדי לסעוד אותו. הערב עבר ולא שמתי לב לשעה המאוחרת וכל בקשותיו שאשאר ללון אצלו נדחו מכיוון שאת כל הניירת והציוד לקראת היום הראשון לעבודתי השארתי בדירתי במנהטן וחייבת הייתי להגיע בזמן למחרת. חברי התעקש ללוות אותי לתחנת הרכבת למרות הרגשתו הרעה.
מסלול הרכבת התחתית (THE SUBWAY) עבר מקווינס לרחוב 42 בטיימס סקוור, משם הייתי חייבת להחליף רכבת לרחוב 125 באמסטרדם אבניו ולצעוד רגלי שני בלוקים לדירתי. למזלי הרכבת הגיעה מיד ולא חשתי בפחד למרות השעה המאוחרת של אחת אחרי חצות. הגעתי לרציף של רחוב 42 כדי לעלות על הרכבת השנייה. המקום היה ריק מאדם, אף לא נפש חיה. ישבתי וחיכיתי, תחילה די בשאננות וככל שהזמן עבר, דאגתי גברה. בדקתי שוב את לוח הרכבות, אולי טעיתי, אך לא. הייתי במקום הנכון, על הרציף הנכון, בצד הנכון.
קמתי ממקומי והחלתי לצעוד בעצבנות. התקרבתי שוב אל לוח הרכבות שרק אימת את נכונות מספר הרציף. לפתע שמעתי את קול צפירת הרכבת, אך לדאבוני היא נעצרה בצד הנגדי בכיוון חזרה לקווינס. התיישבתי שוב בתקווה שאם רכבת אחת הגיעה, השנייה למנהטן העליונה חייבת להגיע תוך מספר דקות.
דאגתי. השקט הפחיד אותי ואני הייתי בגפי בתחנה. שוב קמתי והחלתי לצעוד כאשר לפתע הדהד קול צעדים מאחורי. האצתי את הליכתי וגם הצועד האיץ אותם. היה מישהו שעקב אחרי במרחק לא גדול שהתאים את קצב צעדיו לצעדיי. בבהלה פניתי לאחור ונתקלתי בבחור שחום עור עם שיער מבריק משוח בבריליינטין, חולצתו בצבע ורוד צועק, מכנסיים שחורים הדוקים ביותר ונעלים עם שפיץ מחודד כאשר העקבים גבוהים במקצת. הוא העיף בי מבט מלווה בחיוך שחצני. ניסיתי להתעלם ממנו, שיניתי כיוון והמשכתי לצעוד והוא מאחורי מתמיד בהליכתו תוך שמירה על מרחק קבוע. כאשר עצרתי, גם הוא עצר. הרגשתי את שערותיי סומרות, זיעה קרה פשטה על מצחי וחשתי איך אני מתחילה להתאבן. הפחד השתלב עם הדמיון שלי ויצר סיטואציות מבהילות ביותר כמו זו בה הוא מתנפל עלי ודוחף אותי למסילה ברגע שהרכבת נכנסת לרציף וכמו זו של הסכין המוסתרת בגרב מתחת למכנס, נשלפת בזיק ומכוונת לעבר חזי. מוחי עבד ללא הרף וניסה למצוא תחבולה כיצד להימלט מאותו בחור שלא הסתיר את כוונותיו.
לפתע ירדו במדרגות שני אנשים מבוגרים ושמעתי שהם שוחחו ביידיש. אנחת רווחה יצאה מפי. הם עמדו באמצע הרציף ואני התקרבתי אליהם כאשר לפתע הגיעה רכבת נוספת ושוב בכיוון לקווינס ועוד לפני שהספקתי להוציא מילה מפי, שניהם נכנסו לאותה רכבת שדלתותיה נסגרו ושוב נותרתי לבדי עם אותו ברנש מפחיד.
הדממה ששררה במקום זעקה ממש ואפשר היה לשמוע כיצד היא חתכה את האוויר המחניק האופייני למנהרות ה-SABWAY ואני בייאושי תהיתי אם יהיה זה נבון לרוץ לכיוון המדרגות העולות לרחוב ולקרוא לעזרה, אך ההיגיון עצר בעדי מחשש שהצ'חצ'ח יהיה מהיר ממני ויתנפל עלי. המשכתי לצעוד והוא אחריי.
לפתע שמעתי צפירות רכבת מתקרבת והפעם לכיוון שלי. כאשר היא עצרה זינקתי מבלי להסתכל לצדדים, פתחתי בפראות את הדלת שהובילה לקרון אחר ונעמדתי רועדת בין שני הקרונות בשטח קטן עם מרווח של החיבור ביניהם, סגורה בין שתי הדלתות. לא העזתי להסתכל לצדדים. הייתי בטוחה שהבריון ייכנס אחרי. הייתה זו רכבת אקספרס. הייתי קפואה מפחד ולקח לי שניות מספר עד שהתאוששתי. הצצתי מבעד לדלת אחת וראיתי שישנו מקום פנוי ליד גבר עם חליפה ותיק מסמכים. ביד רועדת פתחתי את הדלת ונכנסתי לקרון והתיישבתי לידו כולי רועדת. הרכבת נסעה במהירות גדולה ולכן רעש הגלגלים היה חזק ביותר. לפתע הגבר לידי העביר לי פתק ועליו היה כתוב:
IN FEW MINUTES YOU COULD HAVE BEEN KILLED
הפניתי את פניי המופתעות אליו ועניתי לו בכתב WHO ARE YOU????
לא יכולנו לנהל שיחה ברכבת הרועשת. כאשר הגעתי לתחנה ברחוב 125 באמסטרדם אבניו, הגבר ירד איתי. הוא הציג את עצמו כסטנלי זוריף, מחזאי מברוקלין, יהודי. הוא לא נתן לי לצעוד לבדי את שני הבלוקים וליווה אותי עד דירתי.
סטנלי הגיע לרציף מספר דקות לפני בוא הרכבת. הוא עמד בצד מאחורי עמוד והתבונן בסצנה שהתחוללה. הוא הבין שהדרמה עלולה להפוך מהר מאוד לטרגדיה. היה לו קלף חזק שהבחור לא ראה אותו. כאשר הרכבת הגיעה הוא ניצל את גורם ההפתעה, קפץ עליו בתקיפות ודחף לגבו פנס שהיה עמו תוך כדי סינון המילים ישר לאוזנו שאם הוא לא יתנדף הוא עומד לירות בו. התוקף נבהל ונמלט. סטנלי התיישב במקום פנוי ועקב אחרי מתחבאת בין שני הקרונות.
התבוננתי בו בסטנלי וראיתי פנים עדינות ומשכילות, טיפוס שאותה גבורה שהפגין נראתה כתכונה שלא התאימה לו. חבתי לו את חיי ואת התוצאות הרות האסון שעלולות היו לנבוע מנסיעה זו. כן, מי יודע, יכולתי אפילו להיעלם, כמו באחד הסיפורים של סדרת המיני זיקית.
סטנלי ואני הפכנו לידידים קרובים. במשך תקופה התראינו רבות, הוא ככותב מחזות, התעניין בלימודיי בביה"ס למשחק, בילינו רבות יחד וחלקנו חוויות בחיי התרבות בניו-יורק הקסומה. לימים הציע לי נישואין אך כנראה לא הייתי בשלה לצעד זה ונפרדנו בידידות. והרי לכם סיפור רכבת שהסתיים עם כמעט היעלמות וכמעט חתונה.
הרכבת למנהטן
סיפור זה קרה שנים רבות מאוחר יותר, לאחר נישואיי. באחת מנסיעותינו הרבות, אישי ואני הגענו לניו-יורק והתארחנו אצל חברים קרובים שגרו ב-PLEASANTVILLE, אחת הערים בדרך ל-UPSATATE NY.
הדרך הקלה ביותר להגיע משם למנהטן הייתה באמצעות הרכבת שיצאה מהתחנה בעיר והגיעה לייעודה הסופי בגרנד סנטרל. נסיעה שארכה שעה בדיוק. רוב הנוסעים תושבי הערים הקטנות מצפון למנהטן, בעיקר אנשי עסקים שעבדו בסיטי, נהגו להשאיר את מכוניתם בחניון התחנה ועם הציוד הקלאסי של ספל הקפה והעיתון שקנו בדוכן ועם הלפטופ והתיק המשרדי, עלו לרכבת וניצלו את זמן הנסיעה לקריאה ועבודה.
באחד הימים אישי ואני החלטנו לנסוע למנהטן ליום שלם ובערב להיפגש עם החברים ולחזור עמם לביתם. כמובן השתמשנו בשירותי הרכבת הנוחה למנהטן. בבוקר רבים הנוסעים לעבודה והרכבת שלנו הייתה עמוסה. המקומות היחידים שמצאנו היו בסוף אחד הקרונות ליד דלת היציאה, כאשר פנינו נגד כיוון הנסיעה ומולנו שני מושבים שהיו תפוסים על-ידי שני בחורים צעירים. היה זה מאין תא פתוח של ארבעה נוסעים, שניים מול שניים. שנינו הבאנו ספרים לקריאה באנגלית. אישי מוצאו מדרום אפריקה, נראה אנגלו סקסי במלוא מובן המילה, לבוש בז'קט עם חולצה מכופתרת, חזותו מעוררת כבוד. אני עצמי בדרך כלל מקפידה בלבושי ולא נראית ישראלית במיוחד. רבים טעו וחשבו שאני צרפתייה או איטלקייה. התקשורת בינינו הייתה בשפה האנגלית בלבד שכן למרות שהבין את השפה העברית ואי-אפשר היה "לעבוד" עליו, הרי שבדיבור הוא התקשה ביותר.
הנסיעה החלה ושני הבחורים החלו לדבר ביניהם בעברית צברית. הם היו ישראלים. הסגנון וטון דיבורם היה בוטה ובמעין הסכמה דוממת שלא תוכננה העמדנו פנים שאנו לא מבינים מילה והתרכזנו בקריאה, כל אחד בספרו.
הבחורים החלו לשוחח ביניהם, תחילה בלחש, ולאחר מכן חשתי את עיניהם סוקרות אותנו ושמעתי את האחד אומר לשני: זה בסדר, הם אמריקנים, לא מבינים עברית".
המשכתי בקריאה ונמנעתי מקשר עין איתם. מידי פעם פנה אלי צ'ארלי בשקט ושוחח איתי באנגלית. שני הישראלים שחשדם שיאזינו להם התפוגג החלו לדבר בטונים גבוהים יותר ויותר.
"אתה לא מבין איזה עוקץ עשיתי להם. קודם כל הסכמתי בשדה לוותר על הכרטיס תמורת 1,000 דולר כי הם הסתבכו עם מכירת כרטיסים מעל המכסה. זה התאים לי כמו כפפה ליד. טלפנתי מיד לחזי, זה שהציע את העסקה עם היהלומים וקבענו פגישה עוד באותו ערב. עד הפגישה הצלחתי לצבוע את השיער ולגלח את השפם. איך אני נראה לך... הא? חתיך? מישהו בכלל יוכל לזהות אותי ברגעים הראשונים???" כאן הוא הפסיק שכן חברו דחף את מרפקו בירכו ולחש לו:" דבר יותר בלחש, אולי בכל זאת הם מבינים עברית"?
צבוע השיער ומגולח השפם תקע את מבטו בי ובאישי שכביכול היה שקוע בקריאה. אני העמדתי פנים שהתעייפתי מהקריאה ועצמתי את עיניי כאשר ראשי נשען על ראש המושב.
"אין סיכוי, הם מרובעים אנגלים פר אקסלנס" השיב לחברו ומיד המשיך בשיחה אם כי בטונים קצת יותר נמוכים.
"לפני הפגישה הצלחתי להשיג מהג'ינגי את היהלומים המזויפים. שילמתי לו בדולרים שהשגנו אז בעסקה בהמבורג. הג'ינגי עשה עבודה נהדרת, אפילו אני עצמי חשבתי שהיהלומים הם אמיתיים, אין מצב שהם יגלו זאת בימים הקרובים. כשנגיע לגרנד סנטרל ניפרד, אני שוכר מכונית וממשיך לכיוון מערב. לא כדאי לנסוע בתחבורה ציבורית. אשתמש בדרכון השני לצורך השכרת המכונית. אתה תישאר בינתיים במנהטן במקום שלנו ואני אצור איתך קשר. הכי חשוב, ב-13 לחודש בעוד כשבועיים, נדמה לי שזה יוצא ביום רביעי, אין לי את היומן כאן..."
הבחור השני מפסיק אותו ואומר לו: "אתה טועה, ה-13 לחודש זה יום שלישי, זה ערב חג הסוכות בארץ". "לא נכון, זה יוצא ביום רביעי, אני בטוח, דיברנו שניפגש כולנו בדירת המסתור". "יש כאן טעות, גם לי אין כאן את היומן, נברר זאת כאשר נרד מהרכבת".
במשך כל זמן שיחתם המשכנו לקרוא ולנמנם כביכול ולהעמיד פני פוקר כאשר מידי פעם צ'ארלי אישי סינן מספר מילים באנגלית כדי לא לערער את אמונתם שאנו אכן לא מבינים את העברית ואני רק נענעתי את ראשי בהסכמה כי חששתי שאולי המבטא שלי יסגיר אותי.
הרמקול הודיע על התקרבות הרכבת לתחנה האחרונה. קמנו ועמדנו ללכת לכיוון היציאה. שני הישראלים נשארו לשבת, כנראה חיכו ששאר הנוסעים ירדו קודם.
השד הקטן שלי, שלפעמים מתפרץ ללא כל אזהרה, דגדג אותי בעוצמה ומצאתי עצמי פונה אל שני הקרימינלים ואומרת להם בחיוך מתוק בעברית צחה: "אתה מגולח השפם צודק, אכן ה-13 לחודש נופל על יום רביעי ולא על יום שלישי, חג שמח לכם"! ועוד לפני שסיימתי את המשפט, הצלחתי לראות את התדהמה על פניהם, הרגשתי את צ'ארלי דוחף אותי בחוזקה לעבר דלת היציאה ואני עם דפיקות לב עזות אך עם צחוק מתגלגל וסיפוק עצום נגררתי אחריו בריצה פרועה בניסיון לא לפגוע בנוסעים שלידי. בכל שנות נישואינו לא ראיתי את אישי היקר רץ במהירות כזו כאשר ידו לא מרפה ממני. יצאנו את התחנה ישר למונית והתרחקנו מהמקום מהר ככל האפשר.
"חטפתי" כמובן נזיפה אבל היא הייתה שווה את הסיפוק העצום שחשתי כאשר ראיתי את ההלם שתקף אותם. מי יודע, יכול להיות שגם פה הייתה יכולה לקרות "היעלמות" שלי ושל אישי...א בל נסיעת הרכבת הזו הסתיימה לגבינו בסוף טוב.
עכשיו תבינו מדוע אחרי כל מה שעברתי ברכבות האמריקניות, אני חשה כיום בכל זאת הקלה לגבי הרכבת הקלה התל אביבית.
עתה כולם אוהבים לשנוא אותו. זה משרת את נתניהו, אבל זה לא יחזיק מים
