לעיתים אנו לא מודעים עד כמה חיוך ברגע הנכון יכול לשנות, מה רב כוחה של מילה טובה קטנה ועד כמה צעקה עשויה לחולל שינוי. הדברים הקטנים הללו, שברגע התרחשותם נראו שוליים, מתגלים לאחר זמן כמחוללי מציאות. דוגמה לכך יש בפרשת השבוע הפותחת במצוות הביכורים.
כל אדם מישראל מחויב להביא את ביכורי פירותיו לבית המקדש וכך להעניק משמעות רחבה ועמוקה להצלחתו הכלכלית. מעבר להעלאת הפירות למקדש, ישנה חובה גם לומר טקסט המכונה "מקרא ביכורים", המורכב מחמישה פסוקים המגוללים את סיפור הירידה למצרים, היציאה משם והכניסה לארץ.
בליל הסדר, בו אנו מצווים להרבות ולספר ביציאת מצרים, מהווה מקרא הביכורים חוט השדרה של ההגדה. הדבר לכאורה תמוה, שהרי הסיפור מופיע בצורה מפורטת בהרבה בספר שמות. הבחירה במקרא ביכורים נובעת מכך שבספר שמות התורה מנסחת את סיפור יציאת מצרים מנקודת מבט של מי שחי בזמן השעבוד במצרים, בעוד מקרא ביכורים מביא את הסיפור מנקודת מבט של מי שחי בארץ ומפרספקטיבה אחרת לגמרי.
הפסוק הראשון של מקרא ביכורים מתאר את הירידה למצרים, הפסוק השני מתאר את השעבוד והעינוי של מצרים את ישראל, הפסוק השלישי מתאר את הצעקה של עם ישראל לקב"ה, הפסוק הרביעי מתאר את יציאת מצרים והפסוק החמישי את הכניסה לארץ וירושתה. כשמשווים את המקום של כל חלק מהסיפור בפסוקים הללו, לעומת המקום לו הוא זכה בספר שמות, אי-אפשר שלא לשים לב לפרופורציות השונות שמקבלים חלקי הסיפור השונים.
בספר שמות עיקר הסיפור הוא על עשר המכות, על המורא הגדול, האותות והמופתים. במקרא ביכורים רכיב זה מתומצת לפסוק אחד. לעומת זאת, הצעקה של בני ישראל שבספר שמות מקבלת מקום קטן מאוד, שני פסוקים בלבד, מקבלת במקרא ביכורים פסוק שלם כמו כל מרכיב אחר בסיפור. מסתבר שזעקה קטנה זו, שבהווה נתפסה כשולית וחסרת משמעות, היא זו ששינתה בפועל את פני ההיסטוריה של עם ישראל. מיד אחרי זעקתם של ישראל מופיע סיפור התגלותו של הקב"ה למשה בסנה, שהוא הצעד הראשון בתהליך של יציאת ישראל ממצרים.
יש הבדל נוסף ביחס לצעקתם של בני ישראל המתוארת במקרא ביכורים למתואר בספר שמות. במקרא ביכורים נאמר "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו וישמע ה' את קולנו" (דברים כ"ו, ו'). הצעקה מופנית אל הקב"ה, בעוד שבספר שמות כתוב: "ויהי בימים הרבים ההם וימת מלך מצרים ויאנחו בני ישראל מן העבדה ויזעקו ותעל שוועתם אל האלקים מן העבדה" (שמות ב', כ"ג). לא כתוב כאן שבני ישראל צועקים אל ה', אלא כתוב שזעקתם ואנחתם הכללית עלתה אל ה'.
מסתבר שמצבם של בני ישראל לא אפשר להם פנייה מסודרת ומודעת אל הקב"ה. מותו של מלך מצרים העניק להם יום חופש לאחר שנים של עבדות יומיומית. ההפוגה הקטנה אפשרה התייחסות שלהם לעצמם ולמצבם, מה שהביא אותם להיאנח ולזעוק. באופן גלוי זעקתם הייתה לא יותר מביטוי לתסכול ולחוסר תקווה. אולם הקב"ה ראה שבעומק ליבם האנחה והזעקה הללו מופנות אליו. לאחר זמן, בפרספקטיבה, גם עם ישראל הבין שהזעקה הייתה מופנית לקב"ה, ולכן במקרא ביכורים התיאור הוא "ונצעק אל ה' אלקי אבותינו". מסתבר שאפילו צעקה לא מסודרת ומודעת, יכולה לשנות את פני ההיסטוריה.
כשם שזעקת בני ישראל עלתה את הקב"ה והוא שמע בה יותר ממה שעם ישראל השמיע בה במודע, כך ראוי לכל מנהיג לקלוט את צעקותיהם של אלו שבעקבות סבלם לא מסוגלים לבטא באופן ברור ומודע את מצוקתם ולהיענות להם.
