הארץ מחפשת משמעות

למה לגמל יש דבשת

פעם אחת, מספרת האגדה העממית, שאל הגמל את אימו לפשר הדַּבֶּשֶׁת. הדבשת, אמרה לו אימו, היא כדי לאגור מים במדבר הלוהט. 'ומדוע ריסי עינַי ארוכים?' - שאל הגמל. 'כדי להגן על עיניך מפני החולות', השיבה אימו. 'ומדוע כפות רגליי רחבות?' המשיך הגמל להקשות. 'כדי שלא תשקע בחולות המדבר'. 'אם כך' - שאל הגמל - 'מדוע אני בגן החיות ולא במדבר?' היצור החי מחפש משמעות פונקציונלית לחייו. ואם בעל החיים כך, על אחת כמה וכמה האדם, השואף לתת מעצמו בגוף, בנפש וברוח, ולהיות יצירתי ומועיל בכל הרבדים האלה במעשים לעצמו ולזולת. זהו סוד הסיפוק בחייו.

אולי בכך טמונה התשובה לשאלה, כיצד זה חטאו ישראל במדבר, לאחר שחזו במו עיניהם בניסים היסטוריים, החל ממכות מצריים, דרך קריעת ים סוף, ועד מתן תורה במעמד הר סיני? בני ישראל היו צופים פסיביים בחזיונות שמיים אדירים. אך הם לא נקפו אצבע פעילה משלהם. הם לא היו שותפים פעילים במחזות אדירים אלה, לא מבחינה פיסית ולא מבחינה רוחנית.

אולי גם לכן מעמד הר סיני נקרא 'מתן תורה'. בעבודה הרוחנית נדרשת פעולה ממשית בעשיית המצווה. עצם הקיום האקטיבי של המצווה, ההשקעה והנתינה העצמית בה היא המחברת את האדם אל נשמתו ואל בוראו, ומעניקה לו הרגשה של סיפוק. האדם הוא יצור פונקציונלי, השואף למימוש עצמי לא רק ברמה הפיסית אלא גם ברמה הרוחנית.

גם במדבר קיבלו בני ישראל הכל מן המוכן על מגש הכסף. המן, לחם מן השמיים. ענני הכבוד כיבסו וגיהצו את בגדיהם והטיסו אותם לירושלים. "שמלתך לא בלתה מעליך, ורגלך לא בצקה זה ארבעים שנה".

לעומת זאת עתה ישראל עומדים על סף כניסה לארץ ישראל. ארץ שבעת המינים, העשירה ביבול, במחצבים ומשאבים טבעיים. "ארץ אשר לא במסכנוּת תאכל בה לחם... ארץ אשר אבניה ברזל ומהרריה תחצוב נחושת". שלא כמו 'החיים הטובים' במדבר, העם בארץ יצטרך להיות פעיל ולעַבד את האדמה ואת אוצרותיה, ולבנות בה בתים.

לא על הפרי לבדו

עם זאת, העם ניצב בארץ, שאותה יצטרך לעַבד, בפני שתי סכנות רוחניות, השלובות זו בזו.

האחת, שעליה מתריע משה רבנו היא אובדן הביטחון בה': "ואמרת בלבביך, כוחי ועוצֶם ידי עשה לי החַיִל הזה". הסכנה השנייה היא תפיסה מטריאליסטית, המובילה לשיכחת המצוות.

באמצעות המצוות התלויות בארץ - מצוות הביכורים, המעשרות, השמיטה ועוד - אנו מתנתקים מן התפיסה הגשמית והארצית של פרי האדמה אל התפיסה הרוחנית. אנו מקדשים את פירות האדמה, ומוסיפים להם ממד רוחני. זו היא כידוע גישת היהדות - לקַדש את החיים הגשמיים באמצעות המצוות, ולא להתנזר מהם כפי שעושות דתות אחרות. כך למשל התפיסה הדואלית של הנצרות דוגלת בהפרדה בין הגוף לרוח, ואילו היהדות ממַזגת בין השניים.כפי שציינו כבר, המצוות הן כְלִי להַעֲצָמָה אישית ולחיבור אל ה' ואל פנימיות הנשמה.

מצוות הביכורים חלה על שבעת המינים, שבהם נשתבחה ארץ ישראל. מביאים את הפירות הראשונים שבשלו בשדה אל הכהן בבית המקדש, ואומרים ברכת ווידוי כהכרת תודה.

היא מגוללת בקצרה את ההיסטוריה של עמנו, החל מאברהם אבינו - דרך יציאת מצריים ומתן תורה - ועד לכניסה לארץ, ומכירה טובה לה' על כל הטובות שעשה עימנו. הביכורים לא היו טקס עממי אלא טקס מקודש. מטרתם הייתה לקַדש את היבול של הארץ, מתוך הכרה בקדושת הארץ. מעבר לכך ערכם היה בהכרת תודה לה' ובאמונה בו, אפשר כתיקון לחטא המרגלים. לפנינו איחוד השילוש הקדוש: תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל.

אלמנט נוסף הוא מצוות הצדקה.

הדבר בא ללמדנו על החשיבות המהותית של הכרת טובה, שהיא יסוד האמונה היהודית. במבט שני אין ספק שמידה אצילה זו מקפלת בתוכה עוד מידות טובות: ענווה, ביטחון בה' והסתפקות במועט, המקנה לאדם אושר. כפי שמצביעה המשנה באבות 'איזהו מאושר? - השמח בחלקו. האדם המשוחרר מהמרוץ הבלתי פוסק אחרי החיים הגשמיים, ומלחמוד את רכוש חברו, יכול להקדיש את חייו למצוות ולמעשים טובים.

בהכרת טובה יש משום תיקון לחטא הקדמון של האנושות - בדמות אדם וחווה שאכלו מעץ הדעת. כזכור, אדם הראשון כפר בטובת האישה שהעניק לו הבורא, והאשים אותה בחטא.

שמוֹר אותי מידידיי

עוד עולה מן הווידוי, כי המקצוע העתיק ביותר מבחינת היחסים בין ישראל לעמים היא האנטישמיות, שהחלה כבר בימי לבן הרשע. "ארמי אובד אבי" 'אובד' בבניין פָּעַל, ולא הפעיל. בעצמו ולא על-ידי סוכנים, ובצורת הווה מתמשך. לבן הניח את היסודות לאנטישמיות הנמשכת ביתר שאת אלפי שנים עד ימינו. מַכבש השנאה נגד עמנו והשאיפה להשמידו עובדים שעות נוספות ללא הפסקה. אם לבן פעל בעצמו כדי להשמיד את יעקב ומשפחתו, הרי להבדיל אלף אלפי הבדלות הקב"ה גאל לבדו את העם היהודי במצריים, ולא על-ידי מלאכים.

אלא שלשון הווידוי מלמדת אותנו גם שיעור מאַלף בטקטיקה האנטישמית, והיא מתמצית דומני במילה אחת "וַיָּרֵעוּ" בפסוק "וירֵעו אותנו המצרים". משמעות הפסוק היא, שהמצרים הֵרֵעוּ לנו, כלומר עשו לנו רע. אולם אם כן צריך היה לומר, על-פי כללי התחביר העברי, 'וירעו לנו המצרים', ולא 'אותנו'. נראֶה לי אפוא כי המילה 'וירעו' היא לא רק מלשון רוע, אלא גם במשמעות ההפוכה מלשון רֵעַ, חבר. אויבי ישראל מנסים לא אחת למשוך אליהם את היהודים בדרכים אטרקטיביות וידידותיות, ובתחילה להתרועע עימם. בדרך זו, כשהיהודים כבר בידם, נָקֵל לצוד אותם ברשתם ללא כל התנגדות, ואז להכות בהם ללא רַחֵם.

בדיוק זו השיטה שנקטו המצרים כדי לשעבד את היהודים בקלות. חז"ל מצביעים על המילה "בְּפָרֶךְ" שמשמעותה לא רק שהעבידו את היהודים בעבודה קשה. על-פי הדרש מילה זו מורכבת משתי מילים: בפֶה רך. דהיינו, תחילה הציעו ליהודים עבודה בשכר גבוה ובתנאים מצויינים. וכשהיהודים נענו בחיוב, אז הפכו אותם המצרים לעבדים נחותים חסרי צלם אנוש. גם הנאצים משכו את היהודים למחנות העבודה באמצעות תנאים מפתים, עד שהפכו אותם למחנות מוות. וכל השאר היסטוריה מזעזעת.

ראוי לציין כי גם אחשוורוש נקט את הדרך הידידותית, כדי למשוך את היהודים לחטא שתיית יין נסך. הוא הזמין אותם לנשף מפואר עם מיטב היינות והמעדנים, ללא כל כפייה. וליהודים שהתפתו, לא נותר אלא למזוג ולשתות מן הבר אל הפה. ובעצם אבי החטא הקדמון הוא הנחש, שפיתה את חווה לאכול מעץ הדעת האסור, כדי שתהיה חכמה. לא פלא שהנחש הוא סמל ליצר הרע, שנולד מאז, בדרכי הפיתוי לעבירה. יצר הרע מתיידד היטב עם האדם, כדי להפילו בפח. הוא מראה עד כמה החטא משתלם כביכול לאדם, בהציעו לו את מיטב תענוגות העולם הזה ומימוש פנטזיות אישיות. הדרך הנכונה היא לנצל את דרכי ההשפעה הידידותיות למטרות חיוביות, כדי למשוך את האדם למעשים טובים, ולשנות את הרגליו הרעים.

מדוע לא ישן נפוליון?

מספרים על נפוליון, המצביא הצרפתי הנודע, שישן שעה אחת בלבד בלילה. כששאלו אותו לפֶשר שינה מועטה זו, השיב: "בשינה אני ככל האדם. ואילו אני עמלתי כל חיי כדי להיות נפוליון הגיבור". מטרה נכספת זו של הגנרל האגדי, לממֵש את עצמו כגיבור הלאומי של צרפת, הבין נפוליון, תיתכן רק כשהוא ער, פעיל ובועט, אך לא בשינה.

לעומת זאת, שונה הדבר ביהדות. כפי שציינו, חיי היומיום שלנו מתקדשים, מתחדשים ומלאֵי משמעות פנימית בזכות המצוות. האכילה מתקדשת על-ידי הברכות ושמירת הכשרות, הזוגיות על-ידי טהרת המשפחה, וחיי החול באמצעות השבת. אפילו השינה שלנו מקבלת ממד של משמעות וקדושה בזכות קריאת שמע. חשבון הנפש היומי לפני השינה מביא להתנקות האדם מבחינה רוחנית ולטיהורו. לא פלא שהנביאים ראו את חזיונות הנבואה בשינה. המצוות מעצימות את האדם ומעשירות את אישיותו.

תתחדשו

אלמנט נוסף בפרשה הוא ההתחדשות במצוות. המוטיב המַנחה לגבי כל המצוות במהלך התורה הוא: "אשר אנוכי מצווך היום". המילה 'היום' חוזרת פעמים רבות, כדי להצביע על ההתחדשות היומיומית בקיום המצוות. "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים", אומרים חז"ל. עלינו לחוש כאילו קיבלנו את התורה היום, כאן ועכשיו, כאילו זו הפעם הראשונה, ולשוב ולהתרענן בה. דוד המלך, נעים זמירות ישראל מבקש: "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש - שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". משאלתו היחידה היא להיות דייר קֶבַע בהיכל ה', ועם זאת לא לתת להרגל להשתלט עליו ולהקהות את הרעננות של המצוות, אלא בכל פעם להתלהב מהמצוות מחדש, כאילו הוא מבקר לראשונה בהיכל.היהודית.

חוויה רגשית

דומה שאי-אפשר להתעלם מהנושא המרכזי של הפרשה - פרשת הברכות והקללות. הגמול הטבעי על המעשים הוא בדמות הברכה והקללה. התורה פותחת בחיוב, הברכה המייצגת את המעשים הטובים וקיום מצוות ה', והיא תוצאה אינטגרלית שלהם. "אם שמוע תשמע בקול ה' אלוקיך, ובאו עליך כל הברכות". דהיינו הברכה טמונה בעצם קיום המצוות. המִשְׁנָה בפרקי אבות כבר הצביעה על כך, כי "שכר מצווה - מצווה". השכר של המצווה גלוּם בעצם קיומה, בתרומתה לגיבוש האישיות והעשרתה ולהַעֲצָמָה הנפשית. המצווה, המחברת את האדם אל בוראו ואל פנימיות נשמתו (בפרשנות חב"ד מצווה היא מלשון צוותא, חיבור), מעניקה לאדם חוויה אינטלקטואלית, רגשית ורוחנית ממדרגה ראשונה. מכאן תחושת החידוש והרעננות בעשיית המצווה.

ייתכן גם לפרש על הברכה והקללה הטמונה בכל דרך. באפיק החיובי - המצווה - טמונה הברכה, ואילו באפיק השלילי - העבירה - טמונה הקללה. כך למשל תכונת ההתלהבות ניתנת למימוש חיובי לדְבר מצווה: שבת, תפילה, צדקה ועזרה לזולת, במקום למימוש שלילי לדְבר עבירה. כך לגבי כל תכונה ומידה ראוי לבחור באפיק החיובי, ולהעדיפו על פני האפיק השלילי. התיקון של האנרגיה השלילית הוא בהכוונתה לאנרגיה החיובית בקיום מצווה.

חז"ל כבר הצביעו על כך, כי מי שנולד במזל מאדים, המסמל שפיכות דמים, שיהיה מוהל או שוחט, ואולי גם ניתן להוסיף מנתח למטרות רפואה. בדרך זו ניתן להפוך את הנטייה השלילית לרצח לאפיקים חיוביים (וגם לשנות את ההורוסקופ).