הצייר בנימין קלצל והסופר פליקס קַנדל נולדו בברית-המועצות לשעבר באותה שנה - 1932. שמו של קלצל אינו מוכר לקהל הישראלי הרחב. לעומתו שם המשפחה קנדל המוכר היטב למיליוני ישראלים, בזכות הכלכלן המפורסם פרופ' יוג'ין קנדל, בנו של פליקס, שקריינים רבים ברדיו ובטלוויזיה מבטאים בטעות את הק' בסֶגול במקום בפתח. שניהם ירושלמים. בנימין קלצל, שהיה צייר מפורסם למדי ברוסיה, עלה ארצה ב-1990 והתיישב בירושלים. פליקס קנדל עלה ארצה הרבה לפניו, ב-1977, אחרי כמה שנים שבהן היה מסורב עלייה. פליקס, מהנדס טילים לשעבר, התפרסם בעיקר בזכות תסריטים לסרטים מצוירים על השפן והזאב, שאת הפופולריות שלהם ברוסיה אפשר להשוות לזו של מיקי מאוס באמריקה. שני האמנים הם ידידים טובים, שניהם מאוהבים בירושלים ולא בכדי. לרבים מהיוצרים יוצאי בריה"מ לשעבר דווקא ירושלים מהווה מקור משיכה וממנה הם שואבים השראה. תערוכות רבות הציגו את יצירותיו של קלצל גם לפני עלייתו וגם אחריה. מלבד ברוסיה ובארץ, יצירותיו הוצגו גם בארצות-הברית ובמדינות באירופה, תמונותיו נמצאות במוזאונים ובאוספים פרטיים בארצות רבות. לא מזמן הייתה בירושלים תערוכה שבה הוצגו כ-40 מתמונותיו שצוירו רק בשנה האחרונה.
סגנון הציור של קלצל מושפע במידה מסוימת משלושת הענקים היהודים מארק שאגאל, חיים סוטין ואמדאו מודיליאני. נושאיו - נופי ארץ ישראל, סמטאות ירושלים וטיפוסים ונושאים יהודיים. ברבות מתמונותיו יש כינור, שופר, פמוטים, כלייזמרים וסתם יהודים בעלי זקן חובשי כיפות - שהצייר ללא ספק משייך גם את עצמו אליהם. מעניין שבדיוקנות העצמיים הרבים שלו, אפו בדרך כלל ארוך יותר מזה שיש לו במציאות. קלצל שולט בטכניקת הציור באופן יוצא מן הכלל, ואין ספק כי הוא מסוגל לצייר כל אדם לא פחות טוב מצילומי פוטו. לכן נראה כי האף הגדול שהוא בוחר לצייר לעצמו משמש מין סמל של יהדותו.
הנדסת הכתיבה פליקס קנדל, שנטש את ההנדסה לטובת מלאכת הכתיבה, הספיק ב-38 שנות יצירתו בארץ לכתוב, אומנם ברוסית בלבד, את ההיסטוריה של יהודי רוסיה בשישה כרכים, וכן ספרי היסטוריה יהודית. אבל יצירותיו החשובות ביותר שייכות דווקא לתחום הפרוזה. לא מזמן סיימתי לקרוא את שני ספרי הפרוזה האחרונים שכתב. את שם האחד הייתי מתרגם: "אסור להתלונן". בספר כמה סיפורים הכתובים בסגנון של דמיון פרוע, שבהם מתאר קנדל את ההיסטוריה הרוסית הטראגית בסרקזם בלתי רגיל. ספר זה של קנדל, כמו רבים אחרים שלו, מתאפיין בשליטתו הווירטואוזית בשפה הרוסית. בכך ממשיך קנדל את המסורת המפוארת של הסופרים היהודיים כמו יצחק באבל, איליה אילף וזאב ז'בוטינסקי. כן, רמת שליטתם של יהודים אלה בשפה הרוסית עוררה את זעמם של לא מעט מהאנטישמים. קנדל אינו הולך בדרכם של יוצאי אודסה הללו, אלא דווקא מרבה לפנות לפולקלור הרוסי העתיק, ובעזרת דמיונו היוצא מן הכלל, אף יוצר לא מעט מילים חדשות.
ברומן האחרון שלו, ששמו בתרגום חופשי הוא: "ואולי זה באמת כך", יש מרכיב אוטוביוגרפי בלתי מבוטל. הוא מספר על זוג הורים הנוסעים לשבוע נופש למאלטה ומפקידים את בתם בת השש עם הסב, שהוא סופר. בין הסב לנכדתו יש לא רק אהבה, אלא קשר עמוק במיוחד הנשזר ביניהם בחוטי הדמיון העשיר של שניהם. בדמיונם מסתובבים הסב ונכדתו במקומות מרוחקים, והסב בעצם חוזר במחשבותיו לעברו, לאשתו האהובה שנפטרה בטרם עת. יש לשניים אלה חבר, שכן בשם אוטוטו. כינוי זה נדבק אליו כי הוא נולד כל כך חלש שחשבו שאוטוטו הוא ימות. הוא לא מת, וגדל להיות גבר גדול ממדים אבל מפגר בשכלו. השניים מתייחסים אליו כאל שווה בין שווים. השניים גם מפגישים אותנו עם המושבניקית החולה שאיבדה את בעלה וחולמת להתאחד איתו בשמיים, עם הגור הקטן שהסב ונכדתו אספו ברחוב והביאו הביתה ואפילו עם גחלילית שגם אותה אימצו השניים – לכל אלה נמצא מקום בלבם של הילדה הקטנה וסבה הסופר. לעומתם, המחבר אינו חוסך את שבטו מהחברה הבורגנית השבעה כמו למשל אמה של הנכדה, בתו של הסב הסופר, הדואגת מאוד לניקיון ולרהיטים אופנתיים. זו בגדה בבעלה החלש, אבל רק פעם אחת. כי הגיעה למסקנה שהתענוג הרגעי אינו שווה את הסיכון בגירושין. לא שהבגידה אינה מוסרית. היא פשוט אינה כדאית. לאותה קטגוריה שקנדל דרך הסב שבסיפור לועג לה, שייך אחד השכנים המתגוררים באותו בניין – ד"ר "גורלונוס", או בעברית "אף-גרון", הנפגש אם אנשים מסוגו, וכשהם מתחילים לספר זה לזה על מסעותיהם ברחבי העולם, פתאום מתברר שאינם זוכרים כלום או שבכלל לא ראו כלום.
גם בספרו זה, דמיונו הלשוני וחוש ההומור של פליקס קנדל הוא בלתי רגיל. כך לדוגמה, אחד מגיבוריו אומר: "הבל הבלים וקליפת הקליפות". שילוב זה של קליפות עם אמירתו של קהלת מצחיק גם בעברית, אך ברוסית הוא מצחיק כפליים, כי קנדל יוצר צורת רבים למילה קליפה – צורה שאינה קיימת לה ברוסית.
"ואולי זה באמת כך" הוא במידה מסוימת ספר נוסטלגי, אבל הנוסטלגיה שלו אינה לרוסיה אלא לכמה מהאנשים שנשארו שם. אחד מהם הוא הסופר הגוי המנוח, שהסב ברומן מרבה לדבר איתו בדמיונו. רומן די עצוב אבל לא פסימי, כי הנושא השולט בו הוא אהבה אינסופית.
כמה חבל ששני יוצרים מצוינים אלה אינם נחשפים לקהל הישראלי הרחב. ארגון תערוכה של יצירות פרי מכחולו של בנימין קלצל במקום כמו מוזאון ישראל ולא במרכז התרבות הרוסי, וגם רכישת כמה מיצירותיו לאוסף – זה די פשוט. לעומת זאת, הנגשת ספריו של פליקס קנדל היא עניין יותר מסובך, היות שספריו מצריכים מתורגמן ברמה גבוהה ביותר, כמו למשל
רועי חן. אבל גם זה אפשרי, ויש לעשות זאת כי זה משלנו וזה טוב.
