א. בתיאבון

בימי הקיץ הללו, אין טוב מסלט קל-להכנה ומרענן. בחרתי בסלט ירוק מעלי חסה סאלאנובה, שהפך מזמן ללהיט אצלנו.

לפני המתכון - כמה מלים על הסאלאנובה: זו חסה של עלים קטנים, שגדלה על מצע הידרופוני. מקורה בהולנד, והיא גדלה בארץ, ומשווקת על-ידי כרמל יבולים (משק משפחתי ממושב היוגב בעמק יזרעאל) באריזה נעימה, המכילה שניים-שלושה ראשים (13 שקל לאריזה). כל ראש גדל בצורת זר, וקל לתלוש ממנו את עליו. כיוון שסאלאנובה גדלה ללא שימוש בחומרי הדברה, היא נקייה מאוד וטעימה מאוד לכשעצמה. כמו כל חסה, היא דלת-קלוריות ועשירה במינרלים.

הירקנית שלי יודעת, שאני להוט אחרי סאלאנובה. כשנכנסתי לחנותה בצוהרי שישי, הציעה לי חבילה סאלאנובה. הירקנית ואני ידענו, שזו הצעה, שלא יכולתי לסרב לה.

בבית, קטפתי לימון בשל מאוד מהעץ בגינתי. זה היה השלב הקשה והמפרך בהכנת הסלט.

תלשתי את העלים משלושה ראשים של סאלאנובה, שהיו בקופסה. ראש אחד היה כהה, עם נטייה לשחור - גיוון מעניין לסלט.

חתכתי חצי אפרסק לפרוסות קטנות, והטבעתי אותן בעלי החסה. את הרוטב אני מכין בשיטה "קח קצת...", ללא מלח. אין לי כמויות, ואני טועם כמה פעמים במהלך הכנתו ומשפר, כדי להגיע לרוטב, שישביע את טעמי.

להכנת הרוטב לקחתי צנצנת יבשה ונקייה; מזגתי לתוכה קצת שמן זית; סחטתי את הלימון, ומזגתי את המיץ המסונן מגרעינים; הוספתי כפית חרדל וכף וחצי סילאן.

הזלפתי מעט צ'ילי מתוק; חתכתי פיסות דקות מזנגוויל (ג'ינג'ר) כבוש; והוספתי מעט מנוזל הכבישה של הזנגוויל לצנצנת. הזנגוויל יקשט את הסלט, ויוסיף טעם מעניין לרוטב.

לפעמים אני מוסיף לרוטב פפריקה גרוסה מתוקה, או פלפל שחור גרוס. הפעם פסחתי על השלב הזה. סגרתי היטב את הצנצנת, וניערתי אותה במרץ רב.

אחרי רגע טעמתי, והרוטב, שמצא חן בעיניי, נמסך על עלי הסאלאנובה.

ערבוב קל פיזרוֹ בין כל העלים, והכלי נשלח למנוחה של כמה דקות במקרר בטרם נטרף הסלט, ולא נודע כי בא אל קרבנו.

ב. חובשים

שניים מנכדיי הגיעו לגיל שש, והם יחבשו את ספסלי כתות א'. רגע מאוד מרגש, למרות שאין לי כל תקווה, ואני בטוח, שמערכת החינוך תדע להוציא משניהם כל חשק ללמוד.

כיוון שנכדיי גרים בשתי ערים שונות, נוצרה בעיה - מי (כלומר, באיזה הרכב סבא/סבתא?) ילווה את מי לרגעו המרגש - והיא נפתרה רק ברגע האחרון.

ג. תאבי-בצע

ישראל מייצאת שוב אמצעי לחימה וציוד ביטחוני לטורקיה - מדווח עמיר רפפורט במקור ראשון.

המדיניות הישראלית עברה, לדבריו, תפנית חדה. בשנות ה-90 למאה הקודמת הייתה טורקיה בעלת-בריתנו, "ובמקביל שימשה כמדינת היעד מספר אחת של הייצוא הביטחוני הישראלי, עם פרויקטים ענקיים". בעשור שעבר התקררה הברית האסטרטגית עם טורקיה, ובמקביל ירד היקף הסחר הביטחוני. לאחר משט "מרמרה" (מאי 2010) נותקו היחסים כמעט לחלוטין, והייצוא הביטחוני לטורקיה נאסר מבלי שמערכת הביטחון הצהירה על כך בפומבי.

"השינוי ההדרגתי כעת נובע, ככל הנראה, מירידה במתיחות בין המדינות בתקופה האחרונה, וגם משינוי מדיניות במשרד החוץ עם סיום תפקידו של אביגדור ליברמן כשר החוץ. ליברמן הכתיב מדינות נוקשה כלפי טורקיה, שהשפיעה גם על היתרי הייצוא הביטחוני" - הוא כותב.

ותיתכן עוד סיבה - תאוות-בצע בלתי-נשלטת, שמעוורת את מקבלי ההחלטות אצלנו, שרואים הכל דרך החור שבגרוש. לנוכח חוזי הייצוא ומקומות העבודה, שהם יוצרים, אינם שמים לב לשתי מכשלות, לפחות: דליפה של הידע הביטחוני שלנו לאויב - ובעיקר, לפלשתינים; וכבר היו דברים מעולם. ובנוסף - כיצואנית גדולה של אמצעי לחימה, מאבדת ישראל את זכותה לבקש ממדינות אחרות (רוסיה, צרפת ועוד) להגביל את סחר הנשק שלהן עם אויבינו.

ד. מה קורה שם?!

מצרים מפרה בהתמדה את הסכמי השלום עמה, וגודשת את סיני בעוצבות, בחיילים ובמתקני לוגיסטיקה, בניגוד להסכם, ובהסכמה בשתיקה ישראלית - טען סא"ל (מיל') אלי דקל בהרצאתו בשבוע שעבר בסדנת אלפרדו לחקר המלחמה הבאה.

לפני כחודשיים, בהרצאתו בסדנת אלפרדו, טען ד"ר מוטי קדר ממרכז בס"א באוניברסיטת בר-אילן, כי מצרים משתמשת בפעילות דאעש בסיני להונאתנו. טענתו הייתה כהרמה להנחתה עבור דקל.

דקל הראה, כי הצבא המצרי, שאין לו אויבים כלל - גדל פי שניים-שלושה מאז הסכמי קמפ דיוויד, והצטייד בציוד ובאמצעי לחימה חדישים (כ-1,300 טנקים אברמס, למשל). בסיני עושים המצרים עבודות אזרחיות בהיקף אדיר, ששיאן הרחבת תעלת סואץ. במקביל מורחבת מאוד התשתית הצבאית בחצי-האי, כולל גשרים על תעלת סואץ; בניית מערכת ביצורים; בניית מערך להתרעה האווירית; הקמת מחנות קבע לכ-120 מסגרות גדודיות; והקמת מערכת לוגיסטית, הכוללת שפע של מחסני תחמושת ודלק צבאיים. בסיכומו של דבר, תמה דקל מה כוונת המצרים ומה קרה במצרים, או במזרח התיכון, בשנים 2010-2007, שהביא את המצרים להכפיל (לפחות!) את תשתיתם הלוגיסטית בסיני.

אל"ם (מיל') פסח מלובני - גם הוא בוגר אמ"ן - הציג בסדנה את הצבא המצרי כיום, וטען, שכהרגלם פועלים המצרים בשטח שנמצא בריבונותם, ואין להם כוונה עוינת.

הוויכוח לא הוכרע, אך הפנה את תשומת-לבנו לתופעה, שיכולה להיות מדאיגה.