נחלת העבר

פעם נהוג היה לברך "שנה טובה" בכרטיסי ברכה. היינו קונים אותם ממבחר על גבי דוכן שעמד בעיר, עם רימונים ופרחים ושאר צבעים זוהרים וזהב שזור בהם. ניתן היה לשלוח את איגרות הברכה עד סוכות, כך שלא היינו מאחרים אם ראש השנה עבר ואיתו גם יום כיפור. אך לא שאלה של תזמון הייתה זאת, כי אם פרק זמן מופלא, שנמשך ונמשך, חמישה עשר ימים תמימים - ואצל המהדרים אפילו חודש תמים. תקופה של חג, התחלה, התחדשות, תקווה וציפייה.

כמובן, הכל נעשה דרך הדואר. היו אז בולים, אותם היינו אוספים. היו גם גיליונות יום ראשון, וגם אותם נהוג היה לאסוף. כבר איני בטוח מה קיים היום, כי מי בכלל משתמש בדואר? היום דואר הוא סיוט. צריך להגיע לסניף, לעבור בדיקה ביטחונית (גם אם שטחית), להבין מה המכונה החכמה רוצה ממך, עד שהיא מחליטה שזהו (שכן אלו מאחוריך כבר חסרי סבלנות, זה מעיר, זו מאיצה ואלו מנסים לעזור) ופולטת כרטיס ועליו מספר, ואז מתחילה ההמתנה (בתקווה כמובן שאתה בתור הנכון). ישנם אלו שמגיעים ואומרים: "אני רק רוצה לשאול", ואחרים שטוענים: "אבל כבר היינו פה קודם". בקיצור - החגיגה בעיצומה, ורק חסר שדין ודברים יעבור לפסים פיזיים יותר. כשהכל מסתיים צריך להשתרך חזרה, לאחר בילוי של לפחות שעתיים, וכך חוזרים אנחנו עייפים ורצוצים, ומבטיחים לעצמנו שמטיולים כאלו לדואר צריך להימנע ככל האפשר.


תמונות נשכחות


הדואר הוא עוגן שאחיזתו כה רפה, עד שברי לכולם שימיו ספורים. גם צורת החיים השתנתה. היום אין סבלנות לשום דבר. ריגושים חייבים להיות של רגע. אנחנו קופצים מדבר לדבר. לכן עיתונים נראים כפי שהם - כתבות של אינץ' עם תמונות ענק, שקוראים בעמידה וזורקים לאחר מספר דקות - ולא ארחיב הדיבור על סוג התמונות (אלו שמושכות את העין ואת תשומת הלב).

ואם בתמונות ענייננו, הרי מי זוכר "מצלמה" מהי, ופיתוח סרטים, והדפסת תמונות - שחור לבן או בצבע - או שקופיות? היום יש לי קרוב לעשרים אלף תמונות (אלו של קליק-תמונה) בטלפון החכם שלי, ואמנם יש העתק אי-שם בסייבר-ספייס, אך אני לא מקפיד על גיבוי, ומדי פעם מחליף את הטלפון, שכן פה הוא נופל ונשבר או שם נרטב ומפסיק לעבוד, פעם נגנב ופעם אחרת נשכח, כך שהרבה תמונות הלכו לאיבוד ומבין שתי הרבבות שנשארו, למי יש זמן או סבלנות להסתכל או לחפש? אכן, זהו חיסכון ניכר בכסף, אך עוד יבוא יום ונצטער על כך שהזיכרונות נמצאים בבית קברות וירטואלי, כמו החלל המלא בפסולת אנושית ובחלקי כוכבים.


הפנים - בטלפון


הנה סימנים אחרים של קידמה: אנחנו הולכים ברחוב, ונראה שאנחנו מדברים לעצמנו, ואני תמיד מתפלא "עם מי אנשים מדברים בשעה כזו מוקדמת של הבוקר?" לֹתומי חשבתי שרק מתי מעט קמים ואוהבים שעות אלו.

רבים מאתנו שקועים כל כך בצג שבידנו, שאו-טו-טו אנחנו נתקלים, תוך כדי הליכה או נהיגה, ועפים קדימה או עולים על משהו או מישהו בלי משים לב. בפעם הבאה שאתם במכונית, הסבו מבטכם ימינה או שמאלה. כמעט אין נהג שאינו עסוק ב...טלפון החכם.

אבל לא רק בנהיגה. כבר לא ניתן לשבת ליד השולחן או בחברותא ללא טלפון, ולפעמים מרתק להסתכל סביב ולראות איך כל אחד ואחת שקועים בענייניהם. נהיינו חסרי סבלנות. כך גם בקריאה. הפרקים צריכים להיות קצרים. התוכן פשוט ומובן. מעניין אותי מה עושים בבתי הספר.


איגרת באי-מייל


לאחרונה שלחנו ספרים ארצה, כמנהגנו מזה שנים, למועדון קציני ים בגמלאות. הקפטן האחראי כאן בארה"ב, העיר, בלי משים לב: "מי עדיין קורא ספרים בימינו?" (הוא התכוון לספרים שמחזיקים ביד, לעומת ספרים דיגיטליים.) גיחכתי לעצמי, והבנתי עד כמה העולם השתנה.

כך חוזרים אנו לאגרות הברכה, דבר "של פעם" ששייך למוזאונים ולזיכרונות של מבוגרים. היום, כמובן, שולחים "אגרות שנה טובה", קריקטורות, בדיחות, קטעי סרטונים ואיחולים לבביים באי-מייל. לוקח שנייה לכתוב, שנייה לקבל. יצאנו ידי חובה. נהנינו כשקיבלנו. הסבנו תשומת הלב משך "קליק" לפתוח ו"קליק" לסגור ועוד שנייה לרפרף ולהתרשם, ומיד חוזרים לסדר היום (להודיע לעולם בפייסבוק מה קיבלנו, מה אנחנו עושים ועל מה אנחנו חושבים, ואחר כך להתפלא שכל החיים שלנו נגישים למי שרק רוצה - גם אם אנחנו לא רוצים; הכל נראה כל כך תמים).


להתקשר? למה?!


בערב ראש השנה ראיתי את קונסול ישראל בלוס אנג'לס. הוא שאל אם לא קיבלתי את האיגרת (האלקטרונית), ואני עניתי שמיד אשלח לו תמונה של איגרת אמיתית, זו שקיבלתי ממנו בדואר לפני כמה שנים, כשהוא רק התחיל בתפקידו. היום הקונסוליה "התייעלה" ושולחת איגרות באי-מייל (ולאלו שהם רוצים ביקרם, הם שולחים מתנות לחג, כך ראיתי בפסח, כמדומני, במשרדה של מנהלת אל-על).

ישנם גם ארגונים שלא למטרות רווח שנוהגים לשלוח איגרות בדואר. הדבר כל כך יוצא דופן, שהם יודעים שכך יזכו במספר נקודות זכות. "CAMERA", "נשים בירוק", "אמי"ת", "Honest Reporting". ישנם עוד מעטים, וגם זרם אכזב זה הולך ומידלדל, עד שמתייבש הוא לחלוטין.

אחרי האיגרות תורם של לוחות השנה. ואז גם יתמעטו שיחות הטלפון, שכן מדוע צריך לדבר כשהכל ידוע ומופיע בפרהסיה? בסוף נישאר אנחנו עם אותו צג "חכם", בעולם משלנו, מוזר ומשונה.


שולחים מנות


אני איגרות שנה טובה כבר לא שולח, למרות שיש לי אוסף שלם של איגרות שאני קונה כל פעם שאני בארץ. פשוט איני יכול להתאפק, למרות שאני יודע שאף פעם, כנראה, לא אשתמש בהן. במקום איגרת, אנחנו נוהגים במשלוח מנות - לזה מספר פרוסות עוגת דבש. לאחר רימונים. לשלישי בקבוק לחג. וכך הלאה וכך הלאה - ונראה שאנחנו נהנים לא פחות מהמקבלים. אלו הרחוקים, זוכים אנו להגיד להם שלום בערב החג, או ביום החג עצמו, ולדבר בניחותא, על הא ועל דא.

היום אני מדבר ב"ווטס-אפ" או ב"פייס-טיים" או ב"ווי-צ'ט". בארץ שיחות לחו"ל הן חלק מחבילה של "הכל כלול" במאה שקלים (פחות או יותר). אפילו התלוננתי בפני חברים טובים שאין להם בבית מזכירה אלקטרונית. הם ענו שטוב שעוד יש להם טלפון נייח בכלל, כי מי משתמש עדיין בטלפון נייח? פעם טלפון היה לוקסוס. שנים אנשים חיכו לקו ראשון. פעם, בימי חג - ראש השנה ופסח בעיקר - היה צריך להקדים לקום מוקדם מכרגיל ולהתקשר לארץ, שכן אחר כך עומס השיחות על המערכת היה גורם לקווים שיהיו תפוסים.


עולם משונה


בין האיגרות לקווים התפוסים, בין הדוור והדואר (האמיתי, לא זה האלקטרוני) לו ציפינו, היציאה העירה עם הילדים (או ההורים או הסבים והסבתות), הייתה זו תקופה שונה, פשוטה יותר, לא קלה אך בהחלט טובה יותר. תקופה שבה לא הכל הגיע כמובן מאליו, באופן מיידי. תקופה שבה "ריגושים" ו"הנאות" היו מסוג אחר, אמיתי יותר, מוחשי יותר. דברים שזוכרים ולא נשכחים מרגע לרגע. זיכרונות שמלווים אותנו לכל החיים.

עתה זה הכל נחלת העבר, ורבים המביעים תמיהה ושואלים את עצמם: "דואר", "בולים", "איגרות", "תמונות שחור-לבן", "שקופיות", "קו טלפון", "קווים תפוסים" ושאר דברים משונים, דברים בהם הם לא נתקלו.

העולם השתנה, ולאו-דווקא לטובה.