החיים בצל האיסלאם של המאה השביעית

הח'ליף השני, עומר בן אלח'טאב, כבש את ירושלים בשנת 638 ללא קרב, שכן העיר נכנעה. עומר ניסח שורה של תנאים שעל הנוצרים לעמוד בהם כדי לחיות בשלווה ובביטחון תחת שלטון האיסלאם.

למרות שהמסמך נוסח לפני למעלה מ-1300 שנה, הוא משמש בסיס למסמך שהוציאה "מדינת האיסלאם" עבור הנוצרים של העיר הסורית קריתיין. הדבר אינו מפליא, שכן "מדינת האיסלאם" קמה כדי לחדש בימינו את האיסלאם הקדום ולהחזיר את העולם אל המאה השביעית, שבה הצליח האיסלאם להכניע אימפריות ולשעבד עמים רבים.

לפני זמן מה השתלטה "מדינת האיסלאם" על העיירה קריתיין בסוריה שבה מתגוררים נוצרים. הללו לא ברחו, וביקשו מ"מדינת האיסלאם" לחיות תחת חסותה. בתגובה פרסמו חכמי "מדינת האיסלאם" מסמך הקובע את התנאים שעל פיהם יוכלו הנוצרים להישאר בקריתיין ולחיות תחת כנפי מדינת האיסלאם.

להלן יובא תרגום המסמך במלואו.

המדינה האיסלאמית,
מיניסטריון המשפט והתלונות
בשם אללה הרחמן והרחום
נוסח הסכם החסות
השבח לאללה הנותן עוצמה לאיסלאם בסיועו, ומשפיל את הכפירה בכוח, והאומר בקוראן: "הילחמו באנשים אשר אינם מאמינים באללה ולא ביום האחרון, ואינם אוסרים את מה שאללה ושליחו אסרו ואינם מאמינים בדת האמת מאלו אשר הובא להם הספר עד אשר יתנו את מס הגולגולת (ג'יזיה) מידם כשהם מושפלים" פרק התשובה 9, פסוק 29.

ואנו מעידים שאין אל מבלעדי אללה לבדו, המקיים את הבטחתו, המחזק את צבאו, המביס את הפלגנים, אין אל מבלעדי אללה ואנו עובדים רק אותו, אנו נאמנים לו ולדתו למרות שהכופרים שונאים זאת.

ואנו מעידים שמוחמד הוא עבדו ושליחו, יתפלל עליו אללה וישים לו שלום, הלועג לקרב, אשר ריבונו שלח אותו בין מחוגי השעון והחרב כדי לעבוד רק את האל לבדו, והוריד עליו את פרקי "ההתנערות", "המפלגות" ו"המלחמה".

ואנו מעידים שישו בן מרים הוא עבדו של אללה ושליחו, ואללה שלח את דברו למרים עם רוח ממנו, שכן אללה אמר בקוראן: "המשיח לא יסלוד מלהיות עבד לאללה ואף לא המלאכים המקורבים. כל הסולד מעבודת אללה ושחץ בלבו, את כולם יאסוף אללה אליו". פרק הנשים 4, פסוק 172.

השבח לאללה על העוצמה של האיסלאם, על תענוג הכוח (שאללה נתן למוסלמים), לו התודה שופעת עד יום העמידה לדין.

להלן הביטחון שנתן עבדו של אללה, אבו בכר אלבגדדי, אמיר (מפקד) המאמינים, לנוצרים של מחוז דמשק, נפת אלקרייתיין: הוא נתן להם ביטחון על נפשותיהם ועל רכושם, הם לא יוכרחו לעשות דבר נגד דתם, ולא יינזק אחד מהם.

הוא התנה זאת בדברים הבאים:

1. שלא יבנו בעירם ולא בסביבותיה מנזר, כנסייה או מקום התבודדות של נזירים.

2. שלא יציגו בפומבי צלב ולא אף אחד מספריהם בדרך שמוסלמים הולכים בה או בשווקיהם, שלא ישתמשו ברמקול בתפילותיהם ובטקסיהם.

3. שלא ישמיעו למוסלמים את קריאת ספריהם או את קול פעמוניהם. הם יכולים להשמיע את פעמוניהם בתוך כנסיותיהם.

4. שלא יעשו שום מעשה תוקפנות נגד המדינה האיסלאמית, כגון מתן מחסה למרגלים ולמבוקשים על-פי חוק המדינה האיסלאמית, ואם יידעו על מזימה נגד המוסלמים עליהם להודיע על כך.

5. עליהם להתחייב לא להציג בפומבי שום טקס דתי.

6. עליהם לכבד את האיסלאם והמוסלמים ואסור להם לומר דבר נגד דתם (של המוסלמים).

(סעיף 7 חסר במקור)

8. על הנוצרים להקפיד על תשלום הג'יזיה (מס הגולגולת) על כל זכר בוגר מביניהם, בסכום ארבעה דינרי זהב. הכוונה בדינר היא דינר זהב המשמש כמטבע סחיר כיוון שהוא בעל מידה קבועה ושוקל 4.25 גרם של זהב טהור. זה חל על אנשים עשירים. אנשים בעלי הכנסה בינונית ישלמו מחצית, ואילו עניים ישלמו רבע. אסור להם להסתיר את רכושם, והם יכולים לשלם זאת בשני תשלומים במהלך השנה.

9. אסור להם להיות בעלי נשק.

10. אסור להם לסחור ולמכור חזירים או יינות למוסלמים או בשוּקיהם. אסור להם לשתות אלכוהול בפומבי, כלומר במקומות ציבוריים.

11. יהיה להם בית קברות מיוחד להם, כנהוג.

12. עליהם להקפיד על הכללים שקבעה המדינה האיסלאמית, כמו לבוש צנוע, מכירה וקנייה וכולי.

אם יעמדו בתנאים שנקבעו להם, תהיה להם זכות לחיות בצל אללה תחת חסות מוחמד, יתפלל עליו אללה וישים לו שלום, על נפשם, קרקעותיהם ורכושם. הם לא ישלמו מעשר מרכושם, אלא אם הביאו כספים למסחר מחוץ לגבולות המדינה האיסלאמית. אסור להם לעשוק, ואין לעשוק אותם. אף אחד מהם לא ייענש בגלל חטאו של אחר.

הם יכולים לגור בצילו של אללה וחסות מוחמד יתפלל עליו אללה וישים לו שלום עד אשר יביא אללה את דברו (בקץ הימים), כל עוד הם מקפידים על תנאי מסמך זה.

אם הם יפרו דבר (אחד) ממה שבמסמך הזה, אין להם חסות, ומותר למדינה האיסלאמית לעשות להם את מה שמותר לה לעשות לאנשי המלחמה והסרבנות.



היום יום ראשון, 15/11/1436 הג'רי, 30/8/2015 נוצרי.

(חותמת) המדינה האיסלאמית

מיניסטריון המשפט והתלונות







מסמך זה זהה ברוחו, ובחלקים - בלשונו, למסמך "תנאי עומר" שנוסח במאה השביעית - ימיו הראשונים והטהורים של האיסלאם הצעיר, החזק והכובש, שלאורך הדורות נחלש והזדקן, ועתה הגיעה המדינה האיסלאמית להחזיר לו את ימי נעוריו, את עוצמת אנשיו, את אמונת לוחמיו ואת תפארת כיבושיו.

מסמך זה משקף את האופן שבו שואפים מוסלמים לא מעטים להטיל את מרות האיסלאם על התרבות הנוצרית והיהודית, והם עושים זאת בשיטות רבות ומגוונות, על-פי התנאים שבכל מקום: במדינה האיסלאמית הם יכולים להטיל את מרותם באמצעות החרב, הסכין, החבל, העמוד, האקדח והרובה, כמו סעודיה המחילה חוקים דומים על נוצרים הנמצאים בה במסגרת עיסוקם כאנשי עסקים.

באירופה כופים מהגרים מוסלמים את האג'נדה הדתית שלהם באמצעות הרוב שיש להם במועצות הערים. כך המצב בכמה ערים במערב אירופה שבהן יש רוב מוסלמי, שבהן עלו דרישות לא למכור בסופרמרקטים משקאות אלכוהוליים ובשר חזיר, ובארצות-הברית יש מוסלמים הדורשים לחדול מלהשמיע את צלצול פעמוני הכנסיות. יש מקומות שמוסלמים דרשו להסיר צלבים מנגד עיניהם.

ההגירה המוסלמית כיום לאירופה תגביר ללא צל של ספק את הדרישות הללו, תוך זמן לא רב.

גם אם שיטות הכפייה ב"מדינת האיסלאם" אינן מקובלות על מרבית המוסלמים, דרישותיה הדתיות, בעיקר במה שנוגע ליחסה לנוצרים, מקובלות על מוסלמים רבים בארצות רבות.

על כל מדינה המתירה הגירת מוסלמים אליה להביא בחשבון שבזמן כלשהו הם יעלו את הדרישות הללו, ואם לא יקבלו מהמדינה המארחת את מה שהם רוצים, ינסו להפוך את המדינה המארחת למה שהם רוצים.