רשימה זו אינה מתיימרת להוות מחקר מקיף של הנושא, אף על-פי שהוא מצדיק מחקר כזה גם לאחר שנכתבו לא מעט עבודות על דילמת ההגירה העולמית. חלק מהעבודות עסקו בתנועות אוכלוסין כתופעות מקומיות ואחרות טיפלו בהגירה שמקורה באסונות טבע ומלחמה, בהסדרי כפיה פוליטיים כאלה ואחרים או ברצון של יחידים לשפר ולשדרג את רמת חייהם ואיכותם. רשימת הנושאים דלעיל בוחנת איכותית את רוב הסוגיות העקריות הקשורות בהגירת המונים, תוך שהיא שמה דגש על המציאות האזורית ועל מאפיינים מיוחדים שלה, שכולם קשורים לשאלה: האם זו עוד הגירת המונים זמנית ומקומית, או שמדובר שתופעה אחרת עם השלכות עולמיות והיסטוריות.
אני בדעה שזו התגברותה של תנועת המונים, שאם לא תוסדר, תכוון ותבוקר, תוביל לתוהו ובוהו עולמי. יסוד טיעון זה הוא באבחנה שכיוון ההגירה הוא אחד - מהעולם השלישי לעבר העולם המפותח. העולם הלא מפותח בהגדרה זו הוא בעיקר המזרח התיכון ודרום אסיה - שני אזורים משיקים זה לזה - ורובה המכריע של אפריקה, שגם היא מהווה למעשה רצףטרי טוריאלי אחד עם שני האזורים הקודמים.
האזורים הנ"ל מספקים את מעגל המהגרים העיקרי לעולם המפותח, אולם הגירה קיימת ואפשרית גם מאזורים נוספים בעולם ולכן ההיקף המלא של הבעיה גדול הרבה יותר מזה הנצפה במבט ראשון. פוטנציאל ההגירה משלושת האזורים הנ"ל נמדד
במאות מיליוני בני אדם1. ככל שיניחו לו להתפתח לפי נטיות ליבם של המהגרים, נראה תהליך הגירה מואץ ומסוכן יותר. העולם המפותח אינו מסוגל לקלוט הגירות בהיקפים כאלה, ומאידך-גיסא, הסתגרות והתנזרות שלו מטיפול בבעיות היוצרות את המניעים לתנועות ההגירה, יהפכוהו בעיני ההמונים ל"מקור כל הרע" ("השטן הגדול"
2, בלשון האיסלאם הקיצוני) ולאויבם לתקופה ממושכת.
כלל אצבע מקובל הוא שמיזוג בטריטוריה אחת של אוכלוסיות שנבדלות זו מזו באופן בסיסי
3, כך שהאוכלוסייה הדומיננטית הופכת מרוב מוחלט (95% ומעלה) לגוש עיקרי שמהווה פחות מ-75% מסך האוכלוסייה המעורבת יוצר מצב בלתי-יציב ומסוכן. הסכנה נובעת מן האפשרות שהשינוי ימוטט את המבנה המדיני והחברתי ויוביל בשל כך לפרוק המסגרת המשותפת בתהליכים אלימים. אירופה מדגימה היטב תופעות אלה בין אם במלחמת הבלקנים האחרונה (קוסובו) ובין אם באי-השקט החברתי בכל הערים המרכזיות שבהן נבטו ונאחזו קהילות מהגרים מהמזרח התיכון ואפריקה.
המכשול גדול במיוחד כאשר הניגודים נגזרים מהשונוּת ההיסטורית-דתית-תרבותית הבסיסית שבין הנצרות לאיסלאם בכלל ולאיסלאם הקיצוני בפרט. הוכח כבר במקומות לא מעטים, שהאוכלוסייה המוסלמית אינה בנויה להשתלבות באוכלוסייה המקומית והיא מתבדלת ממנה. לשתי מגמות אלה מצטרפת מגמה שלישית הנובעת מהיסודות ההיסטוריים ומן הנרטיבים של המאבק הישן בין המאה ה-12 למאה ה-16, בין הצלבנים לחליפים המוסלמיםעל ההגמוניה הדתית בעולם ועל השליטה במקומות הקדושים.
האיום הפוטנציאלי הגדול של התחדשות העימות, נובע מיסודות אלה והוא מוגבר ומועצם בהשפעת תנועות ההגירה המסיביות המתוארות לעיל והחיכוך הישיר שהן יוצרות בין היריבים הוותיקים. הניגוד ההיסטורי מתחזק ושואב לא מעט אנרגיות שליליות ואלימות משני תהליכים נוספים, שהתחוללו במאות ה-18 וה-19 ומן המציאות הכלכלית–טכנולוגית–גלובלית העכשווית. תהליך אחד קשור במשקעי התקופה האימפריאליסטית ומהקולוניאליזם המערבי שעיקר מרחבי הקיום שלהם, מלבד הודו, היו במזרח התיכון רבתי ובאפריקה.
התהליך השני נובע מאכזבת העולם הערבי על שאין הוא מסוגל להתמודד כיום כשווה מול שווים עם המערב - בתחום הצבאי, ברמה הטכנולוגית, ברמה הכלכלית ובעוצמה הפוליטית האפקטיבית. המערב השכיל בתקופת העליונות המוחלטת שלו לבנות את המערכת הבינלאומית באופן שהיא, מוסדותיה וחוקיה מגינים היטב על האינטרסים העקריים שלו. במקום שהגנה זו נפרמת, כגון בעצרת הכללית של האו"ם, המערב מספיק חזק כדי להתעלם מרצונם של הרבים ולפעול על-פי האינטרסים הפרטניים שלו.
התקשורת והרשתות החברתיות, חיזקו והקצינו אצל הערבים והמוסלמים את המודעות לפערים אלה והן ממשיכות להעמידם כאתגר בפני הקבוצות החלשות בחריפות רבה יום-יום ושעה-שעה. הממשלים המדיניים במדינות המזרח התיכון ואפריקה לא השכילו לקדם את האוכלוסיות שלהן במשך 50 השנים האחרונות והמציאות רק הלכה והחריפה. במקום לפתח את המדינות, עסקו השליטים בפיתוח השחיתות הציבורית, בגניבת כספי הציבור ואוצרות הטבע של המדינות ובמכירתם בנזיד עדשים לצרכני המחצבים, האנרגיה והגידולים האקזוטיים שבמערב. ההכנסות מעסקות אלה חזרו לכיסם של המעטים והעשירו אותם עושר בלתי-סביר בעליל.
הגלובליזציה סייעה ביצירת רשתות התקשורת וקיצור ופישוט דרכי התנועה, אבל לא עשתה דבר של ממש לקידום יחסי של האוכלוסיות במדינות הנחשלות מול אלה של המדינות המפותחות. להערכתי, גם הקשיים שסין ניצבת בפניהם כיום, מקורם בתהליכים דומים שהתרחשו בה בארבעים השנים האחרונות מאז נפתחה סין למערב. תם עידן מיצוי כוח העבודה הזול ונוצרה שכבה עשירה ומשכילה ברבות מהערים העקריות בסין; הדור הצעיר הסיני מבין כיום טוב יותר את הוויות העולם הרחב. המזרח התיכון ואפריקה משפיעים על אירופה. סין משפיעה ותשפיע עוד יותר בעיקר על ארה"ב.
את הסדר הישן במדינות הנחשלות ערערו שלושה גורמים:
- התפכחות וחוסר-סובלנות של הדור הצעיר והמשכיל יותר.
- המאבקים הפנימיים בתוך המדינות על ההגמוניה, כאשר השאלה המובילה מאבקים אלה היא מי יחזיק בידיו את השליטה הפורמלית על הכספים הגדולים, אוצרות הטבע והנכסים הלאומיים וירוויח מכך הון תועפות.
- הסתאבות ושחיתות של הממשלים האזרחיים, שבשל המאבקים על ההגמוניה, הזניחו את חובתם לאזרחים. לפיכך, ברוב המדינות גם לא חלו שינויים של ממש במציאות האזרחית העגומה בעשרות השנים האחרונות.
חוסר התכלית הוביל לספקנות ופיקפוק ביכולתן של המדינות הקיימות, על ממשליהן המחזיקים ברסן השלטון בכוח הזרוע לאורך תקופות ממושכות מאוד, לעשות צדק עם ההמונים. משקרס אמון זה, כליל או כמעט כליל, בהשפעת הצעירים והחשיפה התקשורתית, עברו המהלכים הפנימיים ממאבק פוליטי לעבר נסיון "להשיג" בכוח חלקים יותר משמעותיים בעוגת העושר הלאומי. שימוש בכוח הוא לפעמים צורך חיוני בכדי להביא להכרעה בוויכוחים עקרים, שנמשכים שנים רבות והורסים מבפנים את המדינה והחברה. אבל שימוש בכוח הוא גם הרסני ולתיקון נזקיו נדרשות שנים ארוכות, משאבים אדירים וכושר ניהול והתמדה גדולים בהרבה מאלה הדרושים לקיום חיים סדירים ותקינים. שימוש בכוח, כאשר הוא מפרק, כחלק מהשפעותיו השליליות, את מסגרות השלטון והסדר הציבורי, מזמין התדרדרות חמורה לעבר מרחץ דמים ממושך וארוך טווח, שסופו עשוי להיות התפרקות המדינה. אין כמו סוריה להדגים מציאות מעין זו בימים אלה. אבל גם לוב, עירק, תימן, אפגניסטן, צ'צ'ניה ומקומות נוספים מדגימים היטב את התופעה.
כאשר חוסר התכלית והיאוש הישנים, מצטרפים לאלימות פראית של מאבקים כוחניים חסרי מסגרות וגבולות, נותר הציבור קורבן עיקרי ומתמיד לתוצאות. קורבנוּת זו מתבטאת במספרים גדלים והולכים של הרוגים ופצועים, בהרס כל מסגרת של אורח חיים מתקבל על הדעתובאיומים חריפים על האזרחים הלא לוחמים - איומים שמתחדשים לבקרים ולובשים צורות מימוש שונות. לבסוף יוצרת המציאות האלימה תחושות אפסות ואין-אונים, חוסר תכליתיות וחוסר רצון להמשיך במצב שסיומו והחלצות ממנו אינם נראים באופק. אין זה משנה אם האלימות מקורה במלחמה של השלטון הישן על מעמדו והשפעתו (כמו בסוריה או תימן), או במלחמה של קבוצות טרור קיצוניות אלה באלה על ההגמוניה המקומית (בדומה לניגריה או עירק); הציבור סובל תמיד. הוא הקורבן הראשי לאנדרלמוסיה החברתית-פוליטית המקומית והוא המשלם את עיקר המחיר.
בנסיבות אלה עומדות בפני הציבור המוכה, המיואש והמבוהל שתי אפשרויות:
- לחכות עד אשר גורם כזה או אחר יגבר על יריביו וישליט את מרותו על הטריטוריה וישיב על-כנו סדר ציבורי סביר.
- לקום, לעזוב ולהגר למקומות אחרים, שקטים יותר, שבהם רב יותר הסיכוי להשתקם, אם לא במסגרת קבוצתית אזי לפחות במסגרת האישית או המשפחתית. חלק מהמהגרים סבורים שיחזרו למקורותיהם ביום מן הימים ואחרים, מתוך חוסר אמון או כעס על עוולות שסבלו, מחליטים על ניתוק קבוע מהם. שתי הקבוצות אינן יודעות באמת מה יהיה גורלן בעתיד, אבל יודעות שעליהן להיפרד בהקדם מהמצב הקיים. אם בנסיבות אלה תבואנה מדינות מפותחות ותעודדנה הגירה לתחומן של האוכלוסיות המוכות הללו, הן תתקלנה באוזניים כרויות, אבל גם תפעלנה ספקולנטים שישאפו לנצל את המציאות הקשה לבציעת בצע כסף.
אני סבור שאם כך תנהגנה, לאורך זמן לא תוכלנה לשלוט בתנועות ההגירה. ומאידך-גיסא, אם תצענה אותן מדינותלמהגרים אפשרויות מוגבלות בלבד – הגבלה מספרית, הגבלת זמן, הגבלת אפשרויות תעסוקה ושיקום וכו' – תעוררנה תנועת הגירה בעלת אופי דווקאי, שתעשה הכל בכדי לפרוץ את מסגרת ההגבלות שהן כקולטות ההגירה מבקשות להטיל. סופן שתוכינה משני הצדדים – לא תשלוטנה בהגירה וגם תחשבנה כאנטי-הומניות, אגוצנטריות ואכזריות. מהגרים שלא יורשו להגיע אליהן רק מפני ש"התעוררו" מעט מאוחר מדי ואשר בכל מקרה יהיו רוב הנצרכים, יראו את התמונה מבעד לפריזמה האישית שלהםויאשימו באסונם את המדינות הקולטות שמנעו מהם "הצלה".
זו בדיוק השגיאה שעושה אירופה כיום ומתכוון הממשל האמריקני של אובמה, על-פי דבריו, לעשות בארה"ב השנה ובשנה הבאה. ההבדל המהותי בין השניים הוא שאירופה נמצאת כמטחווי-סירה מהמזרח התיכון ואפריקה וארה"ב כמטחווי אוקיינוס מהן; אבל גם אוקינוס ניתן לצלוח. לא אתפלא אם המהלך האמריקני יעורר הגירה מוגברת גם ממרכז ודרום אמריקה, מן המזרח הרחוק, מאפריקה ומקומות נוספים.
את האיום החמור הגלום בצונמי המהגרים ראינו גם אצלנו, כאשר בפרק זמן של מעט יותר משלוש שנים, הגיעו לישראל כ-60 אלף מהגרים מאפריקה, כמחצית מהם בשנה האחרונה לגל ההגירה. אלמלא דאגה ישראל לחסום את הגבול עם סיני, סביר להניח שמספרם כיום היה קרוב ל-100 אלף איש והסוף מי ישורנו.
צריך להבין שהגירה היא צונמי ערמומי. היא מתחילה בגלים "קטנים", אבל אחרי הגל הקטן מסתתרים גלים גדולים בהרבה. הואיל ומדובר בבני-אנוש ובמהלכים שיסודם בפליטים והמשכם במבקשי עבודה, משפרי רמת חיים וסתם אופורטוניסטים שמנצלים את המציאות הכאוטית לתועלתם האישית – חייבת כל מדינה שנקלעת לעיסוק בנושא, לעצב מדיניות לאומית שבה "סוף מעשה במחשבה תחילה" הוא כלל זהב. דרושה מדיניות לאומית זהירה ואחראית בכדי להבטיח שהצונמירק ישטוף את חופיה ולא יציף אותה כליל. דומה שבישראל יש עדיין רבים מדי שאינם מבינים זאת ובכללם בית המשפט העליון.
גלי ההגירה הניצבים מול אירופה, אינם שייכים יותר לגל הקטן והראשוני של צונמי המהגרים. הם כבר חלק מהגל הגדול יותר וככל שניתן לשפוט הם מהווים כבר איום קונקרטי בשיטפון הרסני. הטיפול בנושא מצד אירופה לוקה בקוצר ראות ובהתעלמות מעיקר הבעיה.
אירופה או ארה"ב או שתיהן לא יוכלו לקלוט את כל המהגרים הפוטנציאליים מאזורי המצוקה במרחב שלנו. האיום הוא רב-ממדי: איום דמוגרפי, פוליטי, דתי, כלכלי-תעסוקתי, תרבותי ועוד.
עובדה זו הייתה ידועה ונדונה רבות באירופה עוד ברבע האחרון של המאה ה-20. הצפי היה כבר אז שהחרפת המציאות, תהיה הסיבה הישירה אשר תהיה, תוביל להגירה מסיבית לאירופה ואחר-כך גם למדינות מפותחות אחרות.
בתחזית כזו ניתן וצריך להאבק ע"י תוכניות שיקום נרחבות וממושכות במדינות המוצא של המהגרים, בחלקן אפילו כפויות. אם אין נוקטים צעדים אלה במלוא הכנות והרצינות, החלופה היא התמודדות עם גלי נוודים שינסו להגיע "לארצות המובטחות" שבאירופה.
שיקום נראה לאירופה "יקר מדי, ממושך מדי וקשה מדי" ועל כן בחרה אירופה בהתעלמות. בכדי שלא תראה מטופשת מדי ביום פקודה, "המציאה" את עקרון הרב-תרבותיות, שאמור היה להסדיר השתלבות של הגירה מוגבלת ביבשת האירופית, בחלוקה שמעולם לא הוגדרה ולא סוכמה. עקרון זה, בדומה לכמה וכמה עקרונות אחרים של הפוסט מודרניזם והניאו-ליברליזם נכשל והבעיה חזרה והתיצבה לפתחה של אירופה. שאלה שאלתית מאוד היא האם ארה"ב מתכוונת ללכת באותה דרך ולהכשל באותן מכשלות? – ימים יגידו.
האיום על אירופה אינו נובע רק מהמהגרים. הוא נובע גם מהעובדה שככל שתחריף ותתעצם תנועת ההגירה, כך תחשוף היא יותר את ההבדלים הפנימיים הגדולים בין חברות הקהילה. את ראשית המשבר אנו רואים כבר עכשיו בעמדות של צ'כיה, הונגריה, סלובניה, יוון ואחרות. הבדלים אלה יחריפו ככל שתעצים הבעיה והם עשויים בסופו של דבר לפורר את הגוש האירופי. שעה שאירופה עסוקה בוויכוח על קליטת 120,000 מהגרים, מחכים בסוריה, ירדן, טורקיה ולבנון עוד כ-4 מיליון איש רובם מסוריה ומיעוטם מעירק. כאשר יכנסו לאירופה 120,000 המועמדים הראשונים, יהפכו כל ארבעת המיליונים ל"גל השני" שמאחוריו יתגבש במהירות הגל השלישי, שיהיה גדול הרבה יותר. זו דרכו של הטבע; הזרימה גוברת ככל שהכוח המתנגד לה נחלש והולך; וכדאי שנזכור שגם תנועות הגירה הן תופעות-טבע.
מאחר שההגירה לאירופה, ברובה המכריע, היא הגירה מוסלמית, הקונפליקט שהיא מבשרת חמור לאין-ערוך מזה שהיה מתפתח אילו היה מדובר, למשל, בהגירה נוצרית. חשוב שגם כאן, בישראל, נזכור עובדות אלה, נשים לב היטב לאופן שבו מטפלת אירופה במשבר המהגרים ונלמד מכך מה ואיך לעשות ומה ואיך אסור לעשות.
את סיסמאות יפי-הנפש נשאיר לאלה שהמציאו אותן כאשר היו פנויים להרהר באוטופיה, ללא לחץ המאורעות הגורליים עצמם.
רשימה זו נושאת את הכותרת "מבוא" והיא אכן מבוא "קצר" לדיון בנושא הכבד של תנועות ההגירה בעולם כיום, במיוחד אלה שתוארו לעיל. נושאים נוספים שלדעתי הם חלק מהסוגיה הרחבה, רשמתי בתחילת הדברים וככל שיתאפשר לי בעתיד אתיחס בשלבים גם אליהם. בינתיים הם בגדר רשימת תיוג וחומר למחשבה, לכל מי שהנושא מעניין או מטריד אותו.
