|   15:07:40
דלג
  אורי מילשטיין  
חוקר מערכות צה"ל
דוא"ל בלוג/אתר רשימות מעקב
מועדון VIP
להצטרפות הקלק כאן
בימה חופשית ב-News1
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
כתבות מקודמות
כתיבת המומחים
ניכיון שיקים - יתרונות וחסרונות
קבוצת ירדן
מה חשוב לדעת על שיעורים פרטיים בישראל

האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה - פרק 10

פעולות גמול ראשונות

גיבושה של אסטרטגיית ארגון ההגנה בפרוץ המלחמה; מורשת הקרב כדרך להסתרת פגמים ולתעמולה אישית וכיתתית; היבטים מוסריים וערכי לחימה כמכבסת מילים; הפשיטה על כרתיה; הפשיטה על רמלה; מארב בצומת ביתוניה
25/09/2015  |   אורי מילשטיין   |   תחקירים   |   האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה   |   תגובות
לוחמי ארגון ההגנה, מלחמת העצמאות, 1948 [צילום: פרנק שרשל/לע"מ]


הגנה גמישה ודינאמית

בימיה הראשונים נראתה מלחמת העצמאות כסדרת פיגועים ופעולות-גמול, והלוחמים היהודים לא חרגו ממסגרת התגוננות ותגובה, מפני שהמנהיגים העבריים חששו מהמלחמה הבלתי-רצויה - שלא היו בטוחים אם אומנם תפרוץ - ובגלל הערכות אופטימיות מדי של "המומחים לענייני ערבים" מהמדור הערבי במחלקה המדינית של הסוכנות היהודית.1 שלושת ה"ערביסטים" הבכירים, אליהו ששון, עזרא דנין ויהושע פלמון, ראו את ההתרחשויות בעיניים דיפלומטיות ושיקוליהם לא היו אסטרטגיים. הם דיווחו על מצבים, אך לא ניתחו כראוי את תהליכי ההסלמה. הידיעות מוועידת ראשי ממשלות-ערב בקהיר2 והעָרָכות המודיעין לגבי עמדות ערביי ארץ-ישראל איששו כביכול את האשליה שהיקף המלחמה יהא מוגבל למעין "מאורעות", נוסח 1939-1936, ואת הסברה שלא רצוי לדרדר את "המאורעות" למלחמה. זאת הייתה אחת מסיבות התפיסה המִגננתית של הפיקוד-העליון. סיבה נוספת הייתה - יחסי התנועה הציונית עם בריטניה, עם ארצות-הברית ועם או"ם.

בתהליך המעבר של ה"הגנה" ממיליציה לצבא סדיר תורגמה התפיסה הזאת להגנה גמישה ודינאמית על גושי ההתיישבות היהודיים, עם פעולות-גמול. מטרותיהן של פעולות אלה היו להוכיח לערבים כי מחיר פיגועיהם יקר, ולהכריח אותם להקצות כוחות להגנת העורף שלהם, וכמו-כן להעלות את מורל היהודים, ובייחוד של חברי ה"הגנה", שדרשו לשבור את הכוח הערבי במבצעים יזומים.

ב-1 בדצמבר 1947 נועדו בלשכתו של בן-גוריון, גולדה מאיר, אליהו ששון וראובן שילוח. אחד מנושאי ההתייעצות היה מדיניות-הגמול. שילוח הציע "לרסן התגובה היהודית, כי המופתי מעוניין בתגובה חריפה (מצד היהודים). לא לנהוג מידה כנגד מידה, אלא לפעול נגד מטרות נבחרות בשטח הערבי, לפגוע בפרדס שמשם יצאו התוקפים; לתת הוראות לישוב להימנע מטיולים מיותרים."3 למחרת הציע הרמטכ"ל, יעקב דורי, לבן-גוריון לבצע פעולות-התראה נגד מפעלים כלכליים ערביים, וישראל גלילי הביע את הסכמתו לכך.4

ב-7 בדצמבר, מיד אחרי שנהרג חבר המטכ"ל, יהושע גלוברמן, בדרכו מירושלים לתל אביב, יצאה כיתת פלמ"ח מקריית-ענבים לאזור חולדה לפעולת-גמול, בפיקוד יעקב ישראלית,5 על-פי הוראת יגאל ידין. היעד היה אוטובוס ערבי מס' 65 שנסע בקו עזה -רמאללה. על-פי השמועות הסיע אוטובוס זה אנשי כנופיות לבושים כפלאחים. אחד מאנשי החוליה היה אמור להתחפש לשומר ערבי ולעצור את האוטובוס בהצטלבות הכבישים, ליד המחנה הצבאי בוואדי צראר,6 ושאר חברי החוליה היו אמורים להרוג את כל הנוסעים הגברים, לגרש את הנשים והילדים ולהעלות את האוטובוס באש, אך האוטובוס לא הגיע והכיתה חזרה כלעומת שבאה.7

ב-9 בדצמבר 1947 שלח ידין למפקדי חטיבות ה"הגנה" "תעודה לפעולות-תגמול א'":

  • "1. פעולות הטרדה של האויב נגד התנועה שלנו בעורקי-התחבורה הראשיים מבוצעות על-ידי יחידות קטנות ויחידים, בשיטה מאורגנת, אשר מסכנת את חופש-תנועתנו ויכולה לגרום לשיתוק התנועה לגמרי. מתוך רצון להבטיח את חופש-התחבורה שלנו הוחלט לנקוט אמצעים נגדיים.

    המגמה: להטריד ולשתק את תחבורת-שם8 בקטעי הדרכים המפורטים להלן."

ידין הודיע לכל חטיבה את פרטי משימותיה. המשימות של חטיבת "אלכסנדרוני", למשל, היו:

  • "2. תפקידך לבצע את הפעולות לאורך הכביש קלקיליה - ראס אל-עין - א-טירה - וילהלמה - יהודיה.

    "את הפעולות יש לבצע באותם קטעי הדרכים הנמצאים בסביבה (לא בקרבה) של הבסיסים שלנו, על-מנת להקל על נסיגת היחידות המבצעות. הקטעים הנ"ל והביצוע ייקבעו על-ידך.

    "3. את המגמה יש להשיג בשתי דרכים אפשריות והן:

    "א. פגיעה באמצעי התחבורה שעל הקו בלי פגיעה בנפש;
    "ב. פגיעה בנוסעים בלבד.

    "השיטות: מארבים, מכות-אש, חסימות-דרכים (שיטה קרה) ופעולות צלפים. עליך לתכנן לפי הנתונים הנ"ל, בהתאם לאפשרויות שהוזכרו לעיל, ושתיקראנה אפשרות 1 ואפשרות 2.

    "גודל היחידות וציודן יותאם לתפקיד, ולמרחק עד בסיסי הנסיגה. האבטחה הבלתי-אמצעית של הפעולה, וכן של דרכי-נסיגה, מוטלת על היחידה המבצעת, ואין לקבוע לשני התפקידים יחידות נפרדות הפועלות במשותף. לשם הטעיית האויב והסוואת הפעולה יש להשתמש באמצעי-הערמה, כגון: התחפשות ליפת ולשם9 (רק במקרים שהמבצעים מתאימים בצורתם החיצונית להתחפשות זו).

    "4. הקשר יאורגן כדלקמן: היחידה המבצעת למטה הגדוד, קשר אישי: מפקד-היחידה מתקשר עם מטה-הגדוד אחרי הפעולה ומוסר דוח. ממטה-הגדוד למטה-החטיבה ולאג"ם מטכ"ל, קשר יומי באלחוט. הקשר הטאקטי בין היחידות הפועלות באותו קטע ייקבע, לפי הצורך, על-ידי המפקד השולח.

    "5. עליך להקפיד על הסודיות בכל ההכנות לפעולה.

    "6. עליך לגשת מיד לתכנון הפעולה ולהקצאת הכוחות, ולסיים את כל ההכנות, כדי שעם קבלת ההוראה לביצוע תצא הפעולה לפועל.

    "הפקודה תהיה: 'פעולת תגמול א', אפשרות 1 או אפשרות 2 או אפשרות 2+1."10

אנשי הממשל הבריטי בארץ-ישראל הבחינו בשניוּת - הגנה-גמול - שבמדיניות הביטחון של הישוב. ב-13 בדצמבר דיווח הנציב העליון ללונדון: "בתחילה הייתה המדיניות של ה"הגנה" מגננתית ומאופקת, אך עד-מהרה עברה לפעולות-גמול ולהרס רכוש בכפרים הערביים החשודים בייזום פעולות נגד יהודים או בתמיכה בהן. הערבים רואים במעשים אלה לא רק גמול אלא גם תוקפנות. אצ"ל אפילו לא מנסה להסוות את אופי פעולותיו... ההתקפות של היהודים רבות ונמרצות לא פחות מאלה של הערבים. מגמת העיתונות היהודית, לתאר אותן כהגנה בלבד, אינה עומדת במבחן הביקורת."11

לכל פעולות-הגמול הראשונות היה אופי של לוחמה זעירה. ברוב המקרים נעו היחידות אל יעדי-הפשיטה בלילות וברגל, תקפו במפתיע, פוצצו או השמידו מבנים וחזרו לבסיסיהן במהירות. הנשק של מבצעי פעולות-הגמול היה אישי וקצר-טווח, לכל היותר היו להם מקלעים קלים. מקלעים-בינוניים - הנשק הכבד של ה"הגנה" בתחילת מלחמת העצמאות - עדיין לא היה בשימוש. רק בסוף דצמבר בוצעו שתי פשיטות בכוח דו-פלוגתי: "מבצע יהושע" והפשיטה על בלד א-שייח'.12 זה היה אחד משלבי המעבר מהלוחמה הזעירה ללוחמה הסדירה, והמעבר הזה לא היה חד-כיווני? ולא רצוף.

פשיטה על כרתיה

פעולות-הגמול היו ברובן חלק מהמלחמה על הדרכים. פעולת-הגמול הראשונה של ה"הגנה" בחזית הדרום - אחת הראשונות במלחמת העצמאות - הייתה פשיטת צוות-קרב מגדוד 52 של חטיבת "גבעתי" על הכפר כרתיה13 ב-11 בדצמבר.

בשבת, 6 בדצמבר, חסמו תושבי כרתיה את דרכה של משאית מקיבוץ נגבה. שני אנשים, משה יודלביץ ויעקב מילר, עולים חדשים, קפצו מהמשאית וברחו אל השדות. הנהג פרץ את המחסום, המשיך בנסיעה, נכנס למשטרת עירק-סואידן14 כדי לטלפן ולדווח למפקדיו בנגבה, אך השוטר הערבי לא הרשה לו להשתמש בטלפון. רק אחרי שהגיע הנהג לקיבוץ ודיווח על מה שקרה, שלח המפקד, יצחק דובנו, חוליה לחפש את הנעדרים. החוליה עלתה על מארב ואחד מאנשיה נהרג. למחרת נמצאו גוויות שני הנעדרים, עם סימני התעללות.

מפקד גדוד 52 מחטיבת "גבעתי", יעקב פרי (פרולוב), קיבל מיגאל ידין הוראה לבצע את פעולת-הגמול בכרתיה, ופרי הטיל את המשימה על אביב ברזילי,15 מפקד פלוגת חי"ש מרחובות. ברזילי הקים צוות-קרב ומינה את שלמה להט (צ'יץ,)16 לסגנו. לגדוד לא היה תיק-מודיעין על יעד הפעולה, והידיעות עליו נאספו במהלך סיור.

לפשיטה על כרתיה (11 בדצמבר) היה אופי מחתרתי (הנשק והתחמושת, שהוסתרו בארגזי "תנובה", הובאו מרחובות לקיבוץ נגבה במשאית, והאנשים הגיעו אליו באוטובוס, כאזרחים, מחשש עינם הרעה של הבריטים). המחלקה התפצלה לשתי קבוצות, שהשתלטו על הבתים אשר נבחרו למשימה. פעולותיהן של הקבוצות לא תואמו זו עם זו מפני שלא היה להן מכשיר-קשר. אחת הקבוצות פינתה בית מן הנשים והילדים, והחבלן פוצץ אותו. כששמעו אנשי הקבוצה האחות את קול הפיצוץ נסוגו לפני שהספיקו להפעיל את חומר-הנפץ ביעד שלהם. כך בוצעה רק מחצית מהמשימה. צ'יץ' סיכם: "הרגשנו שנחלנו הצלחה מזהירה. בפעם הראשונה עמדנו במבחן כזה, ולא אכזבנו."17

ברשימה שהתפרסמה בעיתון "על המשמר"18 ב-15 בדצמבר מתוארות תוצאות הפעולה:

  • "בימים אלה מורגשת עצבנות גדולה בין תושבי הכפרים והעיירות הערביים בדרום, בייחוד לאחר פעולת-התגמול בכרתיה. רבים מהערבים הגרים בקרבת ישובים עבריים מעבירים את מיטלטליהם, בהמתם ומשפחותיהם אל הישובים הערביים, מי ברכב ומי על בהמה. גם הפועלים המצרים המתגוררים סביב המושבות היהודיות הגדולות ואזור הפרדסים, נעלמו ואינם. הכבישים והדרכים הראשיות שוממים; אין הערבים הולכים ונוסעים אלא לצורך הכרחי. את העבודה בשדה - חריש וזריעה - הם עושים בזהירות רבה. בכפרים, בבתי-הקפה ועל אם-הדרך לא נראים ריכוזי פלאחים כמימים ימימה; הקבוצות - אם הן מתכנסות - בולעות בצמא את דברי העיתונות הערבית מפי אחד יודע-קרוא. בבתי-הספר הערביים אפשר לראות את הילדים מודרכים על-ידי מוריהם בתרגילי-סדר. אבטומובילים ערביים, ובכלל זה אבטובוסים, שינו את מהלכם לדרום דרך רמלה-עקיר, (עקרון), כדי לא לעבור בראשון-לציון וברחובות. בדומה ליהודים, נוסעים אף הערבים ככל האפשר בשיירות. מכוניות פרטיות ערביות ומכוניות-טקסי כמעט אינן נראות בכבישי הדרום.

    "כל השבוע התהלכו בישובים הערביים בדרום שמועות משמועות שונות; החנויות ובתי-העסק נסגרו יום אחד בעיירה ערבית גדולה בדרום, כאשר הגיעה שמועה על חטיפת ערבים, והמון ערבי פרוע ומשתולל הוסע במכוניות לעזרת הנחטפים שלא היו ולא נבראו.

    "באזור פילוג'ה19 -כרתיה הייתה מהומה רבה לאחר ליל 11 בדצמבר ומאות יריות עצבניות נורו מכל הכפרים שבסביבה. מוסרים על אספות שנערכו בכפר עירק אל-מנשיה, ובכפרים אחרים, ובהן נדונו הפעולה היהודית בכרתיה, השמירה בכפרים ופעולות-נקם ותגמול."

"אין פנינו למלחמה"

למחרת הפשיטה על כרתיה פשטו אנשי גדוד ג'20 מחטיבת "לבנוני"21 על הכפר בלד א-שייח'.22 יומיים לפני כן, ב-10 בדצמבר רצחו תושבי הכפר שני יהודים, נהג משאית מקיבוץ רמת-דוד ופועל מ"סולל בונה" שנסע אתו. באישורו של המח"ט, משה כרמל, פקד המג"ד, בן-עמי פחטר, כבר ביום הרצח לשלוח למחרת לפנות בוקר משאית עם לוחמים חמושים אל בלד א-שייח', ולפגוע בתושביו במקום הרצח, ליד תחנת-האוטובוסים. היחידה הגיעה ליעד מוקדם מדי, עדיין הייתה חשכה ואנשים לא יצאו לרחוב. המפקד, שחשש מפגישה עם משטרה או עם צבא, פקד על הנהג לחזור לבסיס, והפעולה נדחתה לעשרים וארבע שעות.

ב-11 בדצמבר לפנות-ערב יצאה היחידה מקיבוץ החותרים במשאית, שעמדות משקי חול הותקנו בה, הגיעה לשכונת נשר עם חשכה, ויצאה ממנה עם עלות השחר של 12 בדצמבר, אף שמשורייני הצבא הבריטי כבר נעו בשטח. לפני המשאית ואחריה נסעו אופנועים, להזהיר ולחסום את השטח מפני הבריטים. אופנוען-החוד, ראובן ויצריבר, הבחין במשוריינים עם צנחנים בריטיים, ושנשאו תותחי שתי ליטראות. הוא העריך שהמשאית ושיירת המשוריינים יחלפו זו על-פני זו ללא תקלה, והערכתו התאמתה. סמוך לתחנת-האוטובוסים של הכפר נעצרה המשאית, והלוחמים השליכו רימונים על האוטובוסים החונים ועל הבתים שבסביבה, וירו בהם מרוביהם. ויצריבר ומלווהו, שישבו על האופנוע, עקבו אחרי המתרחש. כשסיימה היחידה את משימתה והתקרבה אליהם, לא נדלק האופנוע מיד. כמה ערבים זועמים קרבו אליהם; ברגע הכמעט-אחרון התניעו את האופנוע בדחיפה, קפצו עליו ודהרו לכיוון חיפה.23

באזור חיפה הפעילה ה"הגנה" יוזמות תוקפניות יותר מאשר בכל גזרה אחרת בתחילת המלחמה. על פעולה אופיינית כזו שביצעו חיילי גדוד 22 (בפיקודו של מרדכי מקלף) סיפר מפקד מחלקה מס' 1 של פלוגת האבטחה, אברהם:

  • "בשעות הבוקר קיבלנו פקודה להמשיך בחיפושים אחרי מכונית המעבירה נשק לערבים, אשר נראית כמכונית צבאית ונושאת את המספר 268588, שכבר עקבנו אחריה יומיים. הפעם הוטל עלינו לתפסה, להרוג את הערבי הנוסע בה, לחטוף את נהגה היהודי, המשתף פעולה עם הערבים, ולשרוף את המכונית.

    "בשעה 08.30 יצאנו בשני שברולטים. באחד, סגני, שמואל, ושני אנשים, ובשני, אני ושלושה אנשים. נסענו לכביש בנימינה, חיכינו עד שעה 12.00, אך לשווא. חזרנו לבסיס, על-פי ההוראות. בשעה 13.00 קיבלנו פקודה לחזור לאותו מקום. כחמישה קילומטרים מדרום למשטרת עתלית גילינו את המכונית המבוקשת כשהיא נוסעת לכיוון חיפה. בנסיעה מהירה ביותר הצלחנו לכתרה. מכונית אחת, ובה סגני, עברה אותה ונסעה לפניה. המכונית שלי הוסיפה לנסוע אחריה. האויב לא הרגיש בתמרון. כך נסענו עוד שלושה קילומטרים. מצפון למשטרת עתלית בלם שמואל את מכוניתו וחסם את הכביש. מכונית טרילר, שנהגה יהודי, הזדמנה באותו רגע למקום ועצרה אף היא, וכך הושלמה החסימה. מכונית האויב נאלצה לעצור. בו ברגע קפצו כל האנשים מהמכונית הראשונה שלנו, אחד מהם ירה בערבי והרגו במקום. האחרים התגברו על הנהג היהודי והכניסוהו למכונית הראשונה. מכונית הטריילר מיהרה לנסוע כשנשמעו היריות. שניים מאנשינו נכנסו למכונית של האויב ואנו יצאנו משם לבסיס בסדר זה: מכונית האויב, אחריה המכונית שלי, כמאבטחת, ולבסוף המכונית ובה השבוי. כל ההשתלטות נמשכה שניות מספר.

    "מכונית האויב לא הועלתה באש אלא הוסתרה, ובלילה נצבעה מחדש והוכנסה לשירותנו. לא נמצא בה נשק. אנשי הש"י חקרו את השבוי והתברר שהוא ערבי המתחפש ליהודי. את הנשק שהוביל רכש בבאר-שבע."

מפקד הצפון בפרוץ המלחמה, משה כרמל, הסביר בספרו את אופי הפעולות במרחב של חטיבת "לבנוני" בימים ההם:

  • "מתוך הסתגלות לתנאים... נאלצנו לפנות בעיקר לפעולות-תגמול של 'פגע וברח' בריכוזי-הכוח של הכנופיות ובתחבורתן. היינו מגבילים את עצמנו שלא לגרות, שלא להרגיז, שלא לשלהב על-ידי מעשים של פרובוקציה את האוכלוסייה הערבית... הפיקוד-העליון של ה"הגנה" עדיין האמין שאפשר לאתר את התפרצויותיי וסבר כי התנהגות מחושבת, נכונה ומתאפקת של כוחותינו עשויה להביא לדעיכתן. לפיכך היינו מקפידים להכות באויב ונמנעים מפגיעות באוכלוסייה הערבית, ואף פגיעותינו בתחבורה הערבית נעשו סמוך למקום ההתקפות על תחבורתנו ולזמנן. עשינו הכול להוכיח שאין פנינו למלחמה ואין אנו אלא מגיבים על התנגשויות בנו. כשהתקפנו מכונית ערבית היינו מקפידים לא לפגוע בנוסעיה. המכונית בלבד פוצצה או הועלתה באש ואילו בנוסעים לא נגענו לרעה. אורח-פעולה זה היה הולם את אנשי ה"הגנה", שהיו אנשי-שלום מטבעם והיו חסים תמיד על חיי-אדם, אולם הוא גם הגביל אותנו מאוד... עיתים הביאה ההקפדה שלא לסכן אוכלוסייה בלתי-לוחמת לסיכון חיי לוחמינו. אין צורך לומר שאנשינו היו מחויבים בהכרה רבה, להיותם מבינים למצבנו המסוער והמסוכסך, אולם באויב היינו פוגעים ללא היסוס ובכוח. יחידות ניידות מחיל-השדה, אשר זה מקרוב גויסו גיוס מלא, היו חודרות, בהעזה ובסיכון, אל שכונות הערבים, יוצאות לכבישים המועדים לרצח ופוגעות במרצחים ובנותני המחסה שלהם."24


המחקר מלמד שמה שכתב כרמל על הצד המוסרי של פעולות התגמול של ארגון ה"הגנה" אינו אלא מכבסת מילים שנועדה לשרת את מטרותיו האישיות והאידיאולוגיות. סוג כזה של כתיבה מאפיין את רוב הספרים על מלחמת העצמאות והמלחמות אחריה, והוא אחד הגורמים לתרבות הביטחון הירודה והמנותקת מן המציאות הרווחת בישראל.

הפשיטה על רמלה

ב-7 בדצמבר הורה ידין, באמצעות יגאל אלון, למפקד הגדוד הרביעי של הפלמ"ח, יוסף טבנקין, להתכונן לפשיטה על תחנת-האוטובוסים המרכזית של יפו, כמבצע-גמול על רצח יהושע גלוברמן (שאירע באותו יום); אחרי יומיים קיבל הוראה לשנות את היעד ולפגוע בתחנת-האוטובוסים ברמלה. על סמך המידע שהביאו מסתערבים הוחלט לפשוט על מוסך גדול, שעמד מדרום לכביש יפו-ירושלים וממזרח למשטרת רמלה. התוכנית הייתה להחדיר לתוך העיר עשרים ושניים לוחמים, מחופשים לחיילים בריטים, במשוריין בריטי, ולהצית את האוטובוסים בחיפוי אש.

ההכנות נמשכו יומיים. יוסף טבנקין סיפר: "היה עלינו לדאוג גם להכנת כלי-נשק וגם לכלי-הרכב. נטלתי מכונית צבאית בריטית שהייתה ברשותנו, באתי אתה למפעל 'הארגז' בתל אביב ותכננתי את המשוריין הראשון של מלחמת העצמאות. העיקרון היה שני קירות פלדה וביניהם חצץ. הוצאנו מהסליקים נשק, חגור וקסדות-פלדה. עדיין לא הייתה חלוקת תפקידים ולא היה תכנון מרכזי. מפקד-הפעולה טיפל בכל הסידורים. לא תוכנית-הפעולה קבעה את הביצוע. האמצעים קבעו במידה רבה את תוכנית הפעולה ואת אופיה."

ב-11 בדצמבר, ב-12 בצהריים, באה הודעה נוספת ממטה-הפלמ"ח: הפעולה בוטלה מטעמים מדיניים, אך בלחץ הש"י הוחלט לבצעה אם תהיה פגיעה נוספת באותו יום. בשעה 4 אחרי הצהריים הרגו תושבי יאזור נהג מכפר-ורבורג, ומיד קיבל טבנקין פקודה לצאת לרמלה באותו לילה, ולפגוע רק במשאיות.

"יצאנו מתל אביב עם חשכה במכונית לא משוריינת (לגמר השריון היו דרושות שעתיים נוספות)," סיפר יוסף טבנקין. "ליד מקווה-ישראל חסמו משוריינים בריטיים את המעבר למכוניות יהודיות, והתירו נסיעה רק לערבים. חזרנו, עברנו ליפו ונסענו משם. לא עצרונו, מפני שחשבו שאנחנו ערבים.

"בינתיים בדקו המסתערבים את היעד החדש, מוסך מכוניות-משא מצפון לכביש יפו-ירושלים, כמאתיים וחמישים מטרים מפרשת-הכבישים יפו - ירושלים - לוד - רמלה. הגענו לנען, בסיס המוצא. הוכנו התוכניות האחרונות ולוח-הזמנים. הציוד והנשק חולקו, והאנשים תורגלו בעליה מהירה אל המכונית ובירידה מהירה ממנה. ניתנו הוראות אלטרנטיביות למקרה תקלה."

לפני שיצא טבנקין לנען הורה למפקד הפלוגה, אורי בנר (בן-ארי), להביא לנען את ה"סנדוויץ" הראשון של ה"הגנה". בן-ארי האיץ בפועלי "הארגז", וסמוך לשעה 8 בערב יצא לנען עם הנהג אברהם שוטלנד (חן). כשעברו ביאזור ראו עשן מיתמר מהמנוע של ה"סנדוויץ", עצרו את הרכב והרימו את מכסה המנוע. התברר שפועלי המוסך איבדו סמרטוט בתוך המנוע, והסמרטוט התלקח. חן תפס בסמרטוט הבוער והשליך אותו החוצה. באותו זמן נורו יריות על השניים. ב-9 בערב הגיעו לנען, ובשעה 11 בלילה הובאו הפושטים למחסן-הקירור של המשק. "נכנסנו למחסן, והנה הוא רוחש בנות ככוורת," סיפר אחד המשתתפים. "תופרים כפתורים, משלימים קיצור מכנסיים ושרוולים. זוגות-זוגות נכנסים אל מאחורי הפרגוד ויוצאים חיילי הוד-מלכותו לכל דבר. צחוק רם ובלתי-פוסק מרעיד את קירות המחסן. חברים לא זיהו זה את זה במדים החדשים. מצב-רוח מרומם שכזה לפני פעולה, טוב מזריקת-עידוד."

בחצות נדחסו עשרים ואחד הפושטים לתוך המשוריין ונסעו בדרך-העפר מנען לרמלה. הם עלו על הכביש המוביל לירושלים ונכנסו לרמלה מכיוון לוד. אור הזרקור של המחנה הבריטי הסמוך ליווה אותם, אך הבריטים לא הבחינו בהם, ואולי לא חשדו בהם.

בין הבתים הצפוניים של רמלה ובין מסילת-הברזל נעצר המשוריין. חוליית-הפיקוד נשארה בו וחסמה את הדרך מכיוון לוד, חוליה אחרת חסמה את הדרך מכיוון יפו, והחוליות המבצעות יצאו אל מגרש-המכוניות ואל תחנת-הבנזין. אחד המשתתפים, יעקב (יענקלה) זהבי סיפר שטבנקין התווכח עם מפקד אחת החוליות, חיים פוזננסקי (פוזה), על מיקומו של מגרש החניה. טבנקין כפה את דעתו על פוזננסקי. החוליה הגיעה לא אל מגרש-החניה הגדול שבעיר אלא למגרש אחר, קטן ממנו, הרגה את השומרים והשמידה חמש עשרה מכוניות. החוליה האחרת הייתה אמורה לחבל בתחנת בנזין דלק. אברהם בן-דרור סיפר: "לא פוצצנו את תחנת-הדלק ולא שרפנו כלום. אחרי הפעולה חזרתי לפתח-תקווה ואמרתי לחברתי, אהובה: 'אם כך נמשיך להילחם אז אוי ואבוי. המאמץ היה לשווא.'" אחרי שחזרו אנשי החוליות למשוריין נפתחה עליהם אש בלתי-מכוונת מבתי-העיר, אך איש לא נפגע.

"כשהיינו שוב במחסן-הקירור וכל אחד נפטר ממדי הוד-מלכותו וחזר לבגדיו הדהויים, פרץ שוב צחוק-אדירים," סיפר אחד המשתתפים. "צחקנו לתחפושת המוצלחת, וצחקנו בקורת-רוח מפני שהעלינו באש חמש-עשרה מכוניות בלב עיר ערבית. זה לא ישתיק את התחבורה (הערבית) אבל זאת רק מפרעה. היינו מרוצים מפני שהפרענו לשנתם הבוטחת יותר-מדי של שכנינו, ובעיקר מפני שחזרנו כולנו שלמים ובריאים." מסתערב שסייר ברמלה - רכוב על אופניים - דיווח לטבנקין על החרדה שאחזה בעיר אחרי הפשיטה.25

בישיבת ועד-הביטחון, ב-18 בדצמבר, אמר נציג "השומר הצעיר" יעקב ריפטין: "בעניין התחבורה, רמלה היה עניין מזהיר ולא די פרסמנו זאת."26 כזאת הייתה גם הערכת אנשי הפיקוד-העליון והמפקדים הבכירים ב"הגנה".27

כשנפגשה גולדה מאיר עם הנציב העליון, סר אלן קנינגהם, כעבור חמישה ימים, אמרה לו כי המכוניות שפוצצו ברמלה שירתו את הכנופיות, וכי יש ללמד את הערבים לקח.

קנינגהם: "גם אם ייפגעו אנשים חפים מפשע?"

גולדה: "גם האנשים שלנו, אשר נהרגו, היו חפים מפשע."

קנינגהם: "אין זה מצדיק. מה יחשוב העולם?"

גולדה: "אנחנו מוכנים לעמוד בפני בית-דין עולמי על התנהגותנו. אותנו הרגו ורצחו ואנחנו לא נוכל לעשות שום דבר? זה לא! אין עם שדורשים ממנו שמול התקפות יעמוד בחיבוק-ידיים. מי ידרוש זאת מאתנו? אני בטוחה שהמשפט המוסרי לא יהיה לרעתנו. נתגונן, ובפירוש לא רק כשמתקיפים. ואם ייהרגו עשרות ערבים, זה בדיוק מה שאנו רוצים. בבית-שאן בחורים שלנו עצרו אוטובוסים ונאמו נאום. אין להסתפק בזה."28

לאחר פשיטות יחידות-ה"הגנה" על כרתיה, בלד א-שייח' ורמלה, התייעץ בן-גוריון עם ראשי המחלקה ליחסי-שכנים בש"י, עזרא דנין ויהושע (ג'וש) פלמון, בנושא מדיניות-הגמול, ושניהם אמרו כי הערבים ציפו לתגובה חריפה על פגיעותיהם, ומאחר שתגובה כזאת לא באה נדמה להם שהיהודים פחות תוקפנים מכפי ששיערו. לדעת המקורות הערביים של דנין ושל פלמון "כל תגובה שיש בה מכה רבת-קורבנות לערבים היא ברכה", פחד הערבים יגדל בגלל מכות כאלה והם יבינו שגם עזרה מבחוץ לא תהיה יעילה. בן-גוריון שאל אם אין זאת פרובוקציה, ודנין הביע את דעתו: זאת עצה כנה, שהרי היא באה לא ממקור אחד בלבד. לשאלות בן-גוריון השיבו דנין ופלמון שהתחבורה הערבית העירונית פגיעה מאוד, ושתגובה יהודית חריפה עשויה לחזק את סירובם של הפלאחים להשתתף במלחמה. פלמון העריך שהערבים יעזבו את חיפה ואת יפו, מחוסר מזון, ודנין הציע לפגוע באוטובוסים, במשאיות ובמכוניות פרטיות של ערבים, לחבל בחנויותיהם, להטביע סירות בנמל יפו, להרוס כמה כבישים המקשרים את ארץ-ישראל עם הארצות השכנות ולמנוע את אספקת חומרי-הגלם לבתי-חרושת ולבתי-המלאכה הערביים. אומנם פעולות אלה יגבירו את המהומות בתחילה - אמר דנין - מפני שמספר המובטלים הערבים יגדל, אבל במשך הזמן הם יגנבו זה מזה, בגלל המחסור, והדמורליזציה תשתרר במגזר הערבי.29

מארב בצומת ביתוניה

הפשיטה על דיר-איוב, גמול על רצח המפקד הוותיק, יונה רסין, בוצעה למחרת הרצח, ב-13 בדצמבר. כבר ב-12 בדצמבר הכינו אנשי התעש את הציוד לפיצוץ הבתים בכפר. בגלל המחסור בחומרי-נפץ הוכנו מטעני קונוס, שהיו אמורים "להדביק ולמעוך כל מי שנמצא בסביבה", על-פי עקרון המטען החלול. מנחם רוסק נסע בערב מירושלים לקריית-ענבים באמבולנס, מוסווה כחובש, בגלל העוצר, והודיע על המשימה לפקודיו שחזרו מהמשלטים. הוא סיפר: "האנשים היו רצוצים ועייפים ולא יכולתי לכפות עליהם את המבצע. ערכתי משאל והתשובה הייתה, עייפותנו אינה חשובה; חשוב אם נוכל לבצע את הפעולה בהצלחה. גם היגעים ביותר אמרו, אם תחליט לצאת, נצא. הסתפקנו במשלוח חוליית-סיור של המפקדים להכנת הפעולה ללילה הבא."

למחרת יצא הכוח ממעלה-החמישה, בפיקודו של יעקב ישראלית, והגיע בחצות לדיר-איוב. כמה אנשים הניחו מטעני חומר-נפץ ליד הבתים ואחרים חיפו עליהם. כשנשמעה הסיסמה, "יענקלה, הביתה", נסוגו החבלנים והמטענים הופעלו. הערבים ירו על הנסוגים אש לא-מכוונת, בעיקר כדי לעודד את עצמם. מטעני-הקונוס התפוצצו וערבים אחדים נהרגו. מספר הנפגעים לא נודע בדיוק. "הייתה זאת הפעולה הראשונה של פיצוץ כפר,"30 כתב מנחם רוסק. "וזמן-מה לאחר-מכן בוצעה הפשיטה על יאלו.31 כל הפעולות האלה היו בעיקרן פעולות-הגנה אקטיביות, ולמעשה הכתיב לנו האויב את הדרכים, התנאים וזמני הקרב." רבות מפעולות-הגמול הראשונות היו סיורים אלימים בשטחים מועדים לפורענות. ההוראה הייתה "להשתדל להתנגש באויב." על אחד הסיורים האלה סיפר דב קרן, חבר קיבוץ כפר-גליקסון, מוותיקי הפלמ"ח, שנשלח לירושלים בשבוע המלחמה הראשון וצורף למחלקת מעלה-החמישה: "תוך כדי סיור הבחנו בעדר פרות וברועים. ירינו עליהם והרגנו פרות אחדות. מן הרועים לא נפגע איש. רוב האנשים התמרמרו. הבנו אז שתפקידנו לאבטח את התחבורה על הכביש, לא להרוג פרות או רועים. אף-על-פי-כן חזרו ונשנו מעשים כאלה מדי יום, והתרגלנו אליהם."32

"הפשיטות היום-יומיות התישו את האנשים המעטים, והם לא היו מסוגלים לבצע פעולות בהיקף גדול,"33 העיד צבי זמיר.

אחרי רצח גלוברמן ורצח רסין, החליט הפיקוד העליון לפגוע באחד האוטובוסים הערביים שנסעו לירושלים בכביש לטרון, ושנכנסו אליה מצפון דרך רמאללה. הוראות ביצוע נשלחו למחוז ירושלים והמשימה הוטלה על צבי סיני, מפקד-פלוגה בגדוד "מוריה". בדיון עם אנשי המטה של עמיר הוצע להניח מארב ליד לטרון, 'אך סיני דחה הצעה זאת וטען שעל אנשי מארב כזה יהיה לסגת לאור היום בתוך שטח ערבי גדול ומאוכלס בצפיפות, וייתכן שייתקלו בכוחות אויב עדיפים.34 הוא הציע שהכוח ייצא מהמושב עטרות (שהיה בין ירושלים ובין רמאללה), בלילה וברגל, יארוב לאוטובוס הראשון סמוך לעיקול הכביש ליד הכפר ביתוניה וייסוג לעטרות. סיני יצא לעטרות וסייר במקום הפעולה בראש חוליה.

המטכ"ל דחה את הביצוע, ויגאל ידין הודיע לישראל עמיר על הדחיה. אחרי ימים אחדים שוחח עמיר עם יעקב דורי על אבטחת הדרך לירושלים ועל פעולות גמול, ופירש את דברי דורי כאישור לבצע את המארב. סיני כבר היה אז קצין התכנון של הגדוד,35 אף-על-פי-כן יצא ב-20 בדצמבר למארב. מפקד המחוז הורה לו להוציא מן האוטובוס את הנשים והילדים ולפגוע בגברים בלבד. סיני השיב שאם יעשה כן יאבד זמן יקר וייתכן שבריטים או ערבים יגיעו למקום, וכך יסכן את חיי פקודיו. הוא התחייב לירות רק בגברים.

שישה-עשר הלוחמים באו לעטרות בלילה, ויצאו אחרי חצות כרגל למקום המארב. מסתערב ירושלמי במדי שוטר ערבי עמד על הכביש כדי לעצור את האוטובוס. הלוחמים, חמושים בשני מקלעי ברן, בסטנים ובבקבוקי-מולוטוב, שכבו בתעלה שבצד הכביש. בשעה רבע לשבע בבוקר הגיע למקום האוטובוס הראשון שנסע מרמאללה ליפו. "השוטר" עצר אותו, שלף אקדח והורה לנהג ולארבעת הנוסעים לשכב על הרצפה. אחדים מהלוחמים הניחו על הכביש שלטים באנגלית, "זהירות, מוקשים", ופיזרו עליו מוקשי-דמה, להרתיע בריטים אם ייקלעו למקום-הפעולה. הם ירו בנוסעים - ארבעה נהרגו מיד,36 ואחד נפצע קשה - וזרקו בקבוקי-מולוטוב על האוטובוס שעלה באש. המסתערב פשט את מדי השוטר ושרף אותם באש-האוטובוס. כשנסוגו הלוחמים לעטרות ירו עליהם תושבי ביתוניה ופועלים מן המחצבה הסמוכה לעטרות, אך איש לא נפגע. מעטרות נסעו לירושלים במכונית משוריינת. הבריטים מצאו את שרידי מדי-השוטר שלא נשרפו כליל והידיעה פורסמה בעיתונים הערביים. האויב למד את שיטת-הפעולה של הלוחמים היהודים.

צבי סיני הודה לאחר שנים: "זאת הייתה הפעם הראשונה שהרגתי אנשים. הרגשתי הייתה רעה, ואף-על-פי-כן הצטערתי מפני שהיו באוטובוס רק נהג וארבעה נוסעים. הרי פרדוקס אופייני למלחמה."

למחרת נזף דורי בישראל עמיר על הפרת פקודות-הקבע ועל הפעולה שבוצעה בלי אישור. עמיר טען כי הוא ראה בדברי דורי הרשאה לפעול ללא אישור מוקדם במקרים מסוג זה. דורי לא קיבל טענה זאת. שבוע אחרי הנזיפה הרשה הפיקוד העליון לעמיר לפגוע בתחבורה בכביש רמאללה - לטרון על-פי שיקול דעתו, כגמול על הפגיעות במכוניות של יהודים כדרך לירושלים.37

____

[בשבוע הבא: חיילי הגדוד השלישי של הפלמ"ח מבצעים טבח בכפר הערבי ח'סאס בלא שהייתה לכך הצדקה. זה מעשה הטבח הראשון במלחמת העצמאות מרובת מעשי הטבח מעבר למטרה להטיל פחד על ערביי הגליל העליון. מטרה זאת הושגה במלואה! כישלון פעולת התגמול על הפיגוע בשיירת בן-שמן; בן-גוריון קובע כבר ב-19 בדצמבר 1947 שיש להרוס כפרים ערביים ולהבריח את תושביהם כגמול על הפגיעה בתחבורה העברית; הפשיטה של אנשי גדוד "מוריה" הירושלמי על הכפר בית סוריק מצפון-מערב לבירה.]

הערות

1. ענף מצרים באמ"ן לקראת מלחמת יום הכיפורים היה גם כן אופטימי ודחה אפשרות של מלחמה קרובה. התוצאות ידועות. אותם דברים אמורים גם לגבי מלחמת ששת הימים אף שהתוצאות היו שונות בתכלית. מסקנה: "משהו רקוב בממלכת" אמן של צה"ל ובהבנה האסטרטגית של ראשי מערכות הביטחון היישובית והישראלית.
2. נדון בה בעתיד.
3. יומן בן-גוריון, 1 בדצמבר 1947.
4. שם, 2 בדצמבר 1947.
5. נהרג בקרב בקסטל ב-15בינואר 1948.קרב זה ידון בעתיד.
6. נחל שורק לא הרחק מקיבוץ חולדה, על כביש צומת נחשון צומת ראם.
7. ראיון עם סייר הפלמ"ח, איש פלוגה ח', במעלה החמישה, דרור טל ב-27 ביולי 1978; מנחם רוסק, "ימים ראשונים" ספר הפלמ"ח ב', עמ' 101; סדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין. לפי אריה יצחקי בספרו לטרון. עמ' 25, הערה 13, הרגה את יהושע גלוברמן כנופיית מתנדבים בדווים מעבר-הירדן. שחנתה בכפרים במרחב חולדה-שער-הגיא.
8. "שם" – שם קוד לערבים בסמכי ה"הגנה".
9. לבריטים ולערבים.
10. ארכיון צה"ל, "תעודה לפעולת-תגמול א'".
11. CO 537/2294 (מסמכי משרד החוץ הבריטי) הערכת-מודיעין שבועית במברק של הנציב העליון סר אלן קנינגהם למשרד המושבות בלונדון, ב-13 בדצמבר 1947.
12. ראה בפרקים הקודמים.
13. היה על כביש קריית-גת – אשקלון, בין המושבים רווחה ועוצם כיום. המקום החל כמבצר צלבני קטן מאוד שנקרא "לה גלט..תתת..תי" .אשר נכבש ע"י סלאח א דין ב-1187 ונהרס ב-1191 על ידו. ריצ'ארד לב הארי מזכיר את המקום ברשימותיו. האזור היה נקודת חיכוך בין הצלבנים לבין שיירות מוסלמיות שנעו מדרום לו. עם השנים השרידים שנותרו נלקחו לבנייה משנית גם ע"י הכפריים המוסלמים בסביבה.
14. תחנת-משטרה מנדטורית. הייתה מדרום לקיבוץ נגבה. כיום מצודת-יואב על שם יצחק דובנו, שכינויו המחתרתי היה "יואב". במקום מצוי היום בית חטיבת "גבעתי" שאותו יזם והקים האלוף בדימוס, יצחק פונדק, שפיקד במלחמת העצמאות על גדוד 53 של חטיבת "גבעתי". באחד האגפים של הבניין פועלת היום מדרשה קדם צבאית.
15. לימים אלוף-משנה ומפקד חטיבה.
16. לימים אלוף בצה"ל. ראש עיריית תל אביב.
17. אברהם אילון, חטיבת גבעתי במלחמת הקוממיות, עמ' 230-227; ראיון עם שלמה להט ב-2 במארס 1978; ראיון עם יעקב פרי ב-26 בינואר 1978; סדרת העדויות הנ"ל של יגאל ידין.
18. עיתון יומי של "השומר הצעיר" שהייתה אז בעלת אופי שמאלני מרקסיסטי.
19. הייתה עיירה ערבית, ממערב לצומת-פלוגות כיום.
20. שממנו יקום גדוד 21 בחטיבת "כרמלי".
21. בפברואר 1948 התפצלה חטיבת "לבנוני" לחטיבות "כרמלי" ו"גולני".
22. זה היה לפני פעולת הגמול על הרצח בבתי-הזיקוק.
23. צדוק אשל, חטיבת כרמלי במלחמת הקוממיות. מערכות, 1973, עמ' 35-36; סדרת ראיונות עם ראובן ויצריבר ב-1987-1981.
24. משה כרמל. מערכות צפון, עמ' 18-17.
25. ארכיון צה"ל, "דוח פעולת-רמלה"; יוסף טבנקין, "הפשיטה לרמלה," ספר הפלמ"ח ב', עמ' 45: דוד לבנה, הפקודה – זיכרונות איש פלמ"ח, ראוכן מס, 1977, עמ' 57-70: סדרת הראיונות הנ"ל עם יוסף טבנקין; סדרת ראיונות עם יוחנן זריז ב-1978 -1980. ראיון עם אורי כן-ארי ב-14 בדצמבר 1980: ראיון עם אברהם בן-דרור ב-4 באפריל 1981: סדרת הראיונות הנ"ל עם יעקב זהבי.
26. ארכיון ציוני מרכזי, S 25/9344 ישיבת ועד-הביטחון, 18 בדצמבר 1947.
27. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
28. ת"מ 59, שיחת גולדה מאירסון – סר אלן קנינגהם, 17 בדצמבר 1947.
29. יומן דב"ג. 11 בדצמבר 1947.
30. מנחם יוסק טעה. החבלה הראשונה בכפר ערבי בוצעה שבעה ימים קידם לכן. בכפר אבו-כביר ליד תל אביב ה"הגנה" פוצצה בו שני בתים. הפעולה בדיר-איוב הייתה החבלה הראשונה בכפר באזור ירושלים.
31. היה במרחק שלושה ק"מ מצפון לשער-הגיא. נכבש במלחמת ששת הימים ונהרס בפקודת משה דיין מיד אחרי המלחמה. היום משתרע שם "פארק קנדה".
32. מנחם רוסק, ספר הפלמ"ח ב'. עמ' 101-102; הראיון הנ"ל עם מנחם רוסק: ראיון עם אפרים מאירון ב-2 ביולי 1978; עדות של דב קרן מ-3 בדצמבר 1982.
33. סדרת ראיונות עם צבי זמיר ב-1981-1978.
34. זה מה שקרה אחרי חודש לל"ה. ראה להלן.
35. למג"ד של גדוד "מוריה" היו אז שני סגנים, קצין תכנון וקצין מנהלה.
36. כפי שהערתי לעיל, הטיעונים בדבר "לחימה מוסרית", היו מכבסת מלים, שהרי ארבעת הנוסעים לא היו מחבלים ולא היו לוחמים.
37. ארכיון צה"ל, אל בן-יהודה מאת חשמונאי, 21 בדצמבר 1947: יעקב אשד, המערכה במרחב ירושלים. עמ' 127-126.

תאריך:  25/09/2015   |   עודכן:  25/09/2015
ד"ר אורי מילשטיין
מועדון VIP להצטרפות הקלק כאן
פורומים News1  /  תגובות
כללי חדשות רשימות נושאים אישים פירמות מוסדות
אקטואליה מדיני/פוליטי בריאות כלכלה משפט סדום ועמורה עיתונות
פעולות גמול ראשונות
תגובות  [ 46 ] מוצגות   [ 46 ]  לכל התגובות        תפוס כינוי יחודי            
כותרת התגובה שם הכותב שעה    תאריך
1
ראומה
25/09/15 12:57
 
קמה מדינה ליהודים
26/09/15 01:24
 
מנדל
26/09/15 12:43
 
צפצפ
26/09/15 11:26
2
לוליק
25/09/15 13:02
3
צפצפ
26/09/15 08:54
 
חבר קיבוץ יגור
26/09/15 10:43
4
שאול אבידור
26/09/15 10:36
 
אורי מילשטיין
26/09/15 22:24
 
שאול אבידור
27/09/15 14:22
5
רפי אשכנזי
26/09/15 13:51
 
אורי מילשטיין
26/09/15 22:29
6
יוסיז
27/09/15 19:27
7
מגיב צעיר
28/09/15 15:58
 
דוד נ
28/09/15 16:43
8
מגיב צעיר
28/09/15 20:48
תגובות בפייסבוק
ברחבי הרשת / פרסומת
התפתחויות נוספות   /  האמת על מלחמת העצמאות: פרוץ המלחמה
העיירה הערבית יאזור כפקק ביציאה מת"א לי-ם וליישובי הדרום; ניסיון ערבי לחסל את מנהיג היישוב היהודי בן-גוריון בדרך לי-ם בפרוץ המלחמה - הלקח לא נלמד; הקמת יחידות מלווי השיירות של הפלמ"ח: ה'פורמנים' בי-ם וה'זהבים' בת"א; שיחת גולדה עם מזכיר ממשלת המנדט הבריטי על המלחמה בדרכים; ועוד
18/09/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
המגמות העיקריות של היהודים והערבים בפרוץ המלחמה; המלחמה על הדרכים; אסטרטגיה של הבלגה המאפיינת את תפיסת הלחימה הישראלית עד היום; נסיעה בשיירות שהיו מטרה לפיגועים במקום השתלטות על שטחים; פרשת 'שיירת העשרה' לגוש עציון, בריחתו של מפקד הגוש דני מס משדה הקרב והפקרת השיירה - הלקח לא נלמד והמחיר שולם אחרי חודש וחצי בפרשת הל"ה; פגיעה ב'שיירת בן שמן'; פגיעות של הערבים בתחבורה עברית ושל יהודים בתחבורה ערבית בצפון הארץ
11/09/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
התארגנות יעילה יחסית של ארגון "ההגנה" במחוז חיפה; פלוגת הנמל של הפלמ"ח; רכש הנשק המדהים של אברהם דר בנמל חיפה; הפיגוע של אצ"ל בערבים בשערי בתי הזיקוק; טבח של יהודים בבתי הזיקוק; טבח של ערבים ע"י הפלמ"ח בכפר בלד אל-שייח'; נשברה מתקפת הערים של הערבים שאפיינה את השלב הראשון של המלחמה
04/09/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
"מלחמת גנרלים" במחוז ת"א של ארגון ההגנה וסכסוכים בין הימין לשמאל, שגרמו להכנות לקויות של המחוז לקראת פרוץ מלחמת העצמאות; השתמטות של התל אביבים מגיוס בפרוץ המלחמה; רצח שוטר יהודי ע"י אנשי ההגנה בניגוד לסיסמאות על טוהר הנשק כביכול; מצבם הקשה של ערביי יפו בפרוץ המלחמה; המנהיג הפלשתיני חסן סלאמה מארגן את מחוז המרכז הערבי למלחמה; סמל המשטרה הבריטי פלאור רוצח יהודים
21/08/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
תוצאות מחדל שריפת המרכז המסחרי החדש של ירושלים; יוקרת ארגון ההגנה נפגעה מאוד; יוקרת אצ"ל ולח"י גברה; הערכת בן-גוריון שירושלים היא מרכז הכובד של העימות היהודי-פלשתיני; הערכה שבציונות מחפים על כישלונות; אנשי אצ"ל ולח"י יזמו פעולות גמול; אנרכיה בירושלים
14/08/2015  |  ד"ר אורי מילשטיין  |   תחקירים
המחדל המבצעי הראשון במלחמת העצמאות  /  ד"ר אורי מילשטיין
רצח נוסעי אוטובוסים  /  ד"ר אורי מילשטיין
שני מעשי טבח  /  ד"ר אורי מילשטיין
בלוגרים
דעות  |  כתבות  |  תחקירים  |  לרשימת הכותבים
דן מרגלית
דן מרגלית
ביבי הוא הסוכן המדיני היעיל ביותר של אירן אף שאינו עושה זאת במודע ובמתכוון חלילה    הוא הסוכן הפוליטי של טראמפ נגד המפלגה הדמוקרטית במודע
רבקה שפק-ליסק
רבקה שפק-ליסק
יש מחלוקת בקרב החוקרים בנוגע לגודל האוכלוסייה במאה ה-19 ולגבי המספר המדויק של כל קבוצה דתית, אבל, הריבוי הטבעי המוסלמי היה אטי בהשוואה לגידול האוכלוסייה היהודית והנוצרית
יוסף אורן
יוסף אורן
אני בטוח ששופטי הפרס בחרו את הספרון "החזאית" כספר הטוב ביותר מאלה שהוגשו לעיונם בשנת 2022, אך גם הטוב מכולם באותה שנה לא היה כנראה מספיק טוב כדי להיבחר כראוי לפרס ברנר
לרשימות נוספות  |  לבימה חופשית  |  לרשימת הכותבים
הרשמה לניוזלטר
הרשמה ל-SMS
ברחבי הרשת / פרסומת
ברחבי הרשת / פרסומת
News1 מחלקה ראשונה :  ניוז1  |   |  עריסת תינוק ניידת  |  קוצץ ירקות מאסטר סלייסר  |  NEWS1  |  חדשות  |  אקטואליה  |  תחקירים  |  משפט  |  כלכלה  |  בריאות  |  פנאי  |  ספורט  |  הייטק  |  תיירות  |  אנשים  |  נדל"ן  |  ביטוח  |  פרסום  |  רכב  |  דת  |  מסורת  |  תרבות  |  צרכנות  |  אוכל  |  אינטרנט  |  מחשבים  |  חינוך  |  מגזין  |  הודעות לעיתונות  |  חדשות ברשת  |  בלוגרים ברשת  |  הודעות ברשת  |  מועדון +  |  אישים  |  פירמות  |  מגשרים  |  מוסדות  |  אתרים  |  עורכי דין  |  רואי חשבון  |  כסף  |  יועצים  |  אדריכלים  |  שמאים  |  רופאים  |  שופטים  |  זירת המומחים  | 
מו"ל ועורך: יואב יצחק © כל הזכויות שמורות     |    שיווק ופרסום ב News1     |     RSS
כתובת: רח' חיים זכאי 3 פתח תקוה 4977682 טל: 03-9345666 פקס מערכת: 03-9345660 דואל: New@News1.co.il