בחודשים האחרונים חזו עינינו שתי תופעות - האחת סרט שיצא לאקרנים בביומה של
נטלי פורטמן ובהשתתפותה כשחקנית, על-פי ספרו של
עמוס עוז - "סיפור על אהבה וחושך", והאירוע השני חתונת הדוגמנית הישראלית המצליחה ביותר,
בר רפאלי.
נטלי פורטמן לקחה ספר של עמוס עוז והפכה אותו לסרט, יש מבקרים שאוהבים אותו, ויש שלא, יש שקוטלים אותו ויש מברכים, אולם הפסטיבל שלו זכתה נטלי בארץ הוא חסר פרופורציות לחלוטין. בסדר, נטלי נולדה בארץ, אך היא לא חיה כאן מזמן, אין לה קשר ייחודי למדינה, נהפוך הוא - היא טוענת כי להיות יהודיה וישראלית זה נטל.
אז למה יצאו כלי התקשורת מגדרם על-מנת להעלות על נס את הסרט, ואולי את נטלי? הספר מבוסס על ספר של עמוס עוז שגם הוא לא מאוהבי מדינת ישראל, שייך לשמאל הקיצוני, וכל מה שהוא עושה מכוון למטרה אחת - לקבל פרס נובל לספרות, אולם מה אפשר לעשות, שנאת המשטר אינה מספקת לכך.
נאמנה למדינה
התעלה על עצמו ערוץ 2, שהקדיש במהדורת החדשות מספר פעמים כפרומו לנטלי, שלח את המראיינת היבשה והטכנית, שמדברת כשגופה על העוקם,
יונית לוי לפריז, לראיין את הכוכבת המהוללת, וכל זה עבור סרט שלא עבר את מחסום האוסקר, או כל פרס קולנועי נחשב אחר.
ומולה בר רפאלי נסיכה מקומית, שאינה נטולת מניירות, אבל לפחות היא תורמת למדינה, אינה מתכחשת לה, לא טוענת כי המדינה היא נטל עליה. נהפוך הוא - היא התחתנה בארץ ביערות הכרמל, לישראלי בסיסי ובעל אמצעים. השתמשה בכוחה ובממונה לסגירת המרחב האווירי מעל היערות (איני תומך בכך) ועשתה מכך עוד בוכטה לא קטנה.
רפאלי שימשה מספר פעמים לא קטן כפרזנטורית של המדינה בחול ובארץ בהתנדבות. למרות שלא שירתה בצבא והתחתנה בנישואים פקטיביים על-מנת לקבל פטור מהשירות הצבאי, במהלך צוק איתן פרסמה מספר פוסטים של תמיכה בחיילי צהל ומשפחתה גרה כאן בכבוד, משפחה שורשית ונאמנה למדינה. אביה שרת בשיטת 13 ואחר כך בשירות הביטחון.
אבל שני האירועים מבחינתי אינם כל כך מעניינים שצריך להשקיע בהם כל כך הרבה אמצעי תקשורת, על-מנת לדווח לנו על כך, ובסוף הסתפקנו בקשקושים עם נציגי התקשורת שנשארו בחוץ, ולא רצו לגלות את הידוע להם. מספיק עם הפרוביציאליות הזאת, קצת להתרומם ואז נחזור לפרופורציות התייחסות נכונות.
