לחיות בין הגבעה לבין הכפר

מה ההבדל בין כתבה עיתונאית מן השטח לבין כרזה? - כרזה היא יצירת סלוגן של צד אחד בתמונת מצב מורכבת. כך - כתבה של גדעון לוי על נפגעי משטרה בכפר עיסאוויה בצפון ירושלים. היא פורסמה בינואר השנה. אני חוזר אליה עתה לאחר חודשים מפני שהסיפור שאני רוצה להביא כאן הוא גם התגובה שלי לכתבה הזאת, שנשלחה ישירות לעורך הארץ עמוס שוקן - ולא פורסמה. שוקן אמר לי אחר כך כי הוא הותיר את הפרסום לשיקול דעתו הבלעדי של עורך מדור הדעות. הבנתי.

לוי תאר אז את המצב בכפר מבלי שהביא את דברם של אלה המתגוררים בשכנות לו, תושבי הגבעה הצרפתית. מחיתי על כך. ביקשתי לפרסם את המחאה בהארץ. כאמור, התגובה לא פורסמה.

הכפר סמוך לאוניברסיטה העברית שיש בה סטודנטים דוברי עברית וערבית, סמוך לבית החולים "הדסה" על הר הצופים בו מחלימים יהודים לצד ערבים, סמוך לשכונת הגבעה הצרפתית שהיא הבית שלי לאורך 30 שנות שכנות לא שקטה.

שורת שאלות עולה בפני כל המבקש להבין יותר את השכנות הזאת. מה מביא את המשטרה, ומשמר הגבול פעם אחר פעם אל סימטאות הכפר עד כדי הצבת נקודת משמר קבועה בפיתחו? מדוע הם באים אלינו ואנחנו איננו באים אליהם? מי גוזל מן הכפר הזה חיים של שלווה וביטחון? מדוע אלה הרוצים לחיות בשלום עם השכנים בגבעה אינם מצליחים לרסן תאי טרור בכפרם?

לפני כשנה וחצי הצטרפתי ליוזמה להקמת ועד פעולה לשכנות טובה בין הגבעה הצרפתית בירושלים לבין הכפר השכן עיסאוויה. הרעיון: בלי פוליטיקה. רק דו-קיום וחתירה לאיכות חיים. אתה יכול להיות בשמאל או בימין. אתה יכול להיות שלום עכשיו או ארץ ישראל השלמה. אתה פלשתין ערבית או ירושלים מאוחדת לעד. אבל אתה יודע כי שכן טוב הוא נכס. זה הבסיס ותו לא.

כן, צריך את משטרת ישראל ומשמר הגבול בפתח הכפר הזה כל עוד יוצא ממנו גל של תבערה וטרור. השוטרים העושים את מלאכתם ראויים לשבח. אך שכנות טובה לא ניתן ליצור עם מחסומים בלבד. גם לא עם גז מדמיע.

אמרתי לשכנים כי נחזק פעילות מסחרית משותפת. נייצר מקומות עבודה. נחפש משקיעים שיקימו בין שתי השכונות מרכזי מסחר ובילוי. ניפגש כאדם עם אדם בשיגרת חיים משותפת.

במה הם יכולים לסייע? במה אנחנו יכולים לעזור? קיימנו בשעתו מספר פגישות עם נציגות של הכפר – כולל מנהלת מרכז הנוער והמוכתר - ולמדנו על הצורך הדחוף מאוד במוסדות חינוך ותשתית תחבורה ופחות ארנונה. למדנו את מידת ההזנחה העירונית בכפר הסמוך – והיא קיימת. והיא נמשכת.

הלכנו יחד, כצוות אחד שרוצים שינוי, לשיחה עם ראש העיר ניר ברקת. פעלנו כדי להעיר את הפקידות העירונית ולאותת לה שאיכפת לנו. אמרנו שאם ילד מעיסאוויה מחטט בפחי הזבל בגבעה זאת בעיה שלנו. של כולנו.

דיברנו כאנשים שגורלם משותף על פיסת אדמה אחת ויעבור הגבול במקום שיעבור. שנגזר עליהם לחיות אלה לצד אלה ויש דרך להפוך את החיים האלה לטובים יותר.

אחר כך באה תקרית ניסיון הצתת תחנת הדלק הניצבת בתווך בין השכונה לבין הכפר, ורוב עובדיה ערבים. ניסיון הצתה על-ידי רעולי פנים שיצאו מן הכפר. תקרית אחת מרבות.

הייתה לי בקשה אחת: הצהרה משותפת לכל פעילי הוןעד המגנים כל פעולה וכל צורה של אלימות. כתבתי כי אם התחנה הייתה בוערת והאש הייתה מתפשטת עם כיוון הרוח היא הייתה עלולה לפגוע בנו ובהם. בבני אדם וברכוש. בגבעה ובעיסאוויה.

אמרו לי שאי-אפשר. גם מן הצד שלנו טענו שהגזמתי. נסחפתי. שהרי הדבר בנפשם. הם בין הפטיש לבין הסדן. והחמאס שומע. עוד יאמרו עליהם חס וחלילה שהם משתפי פעולה. וכתבתי בתשובה שגם בנפשנו. ושאם אי-אפשר לחלץ הצהרה משותפת אחת האומרת "עד כאן" לאלימות – אני לא בועד הזה.

אבל המציאות החזירה אותי למאמץ נוסף למצוא שפה משותפת. לפני מספר חודשים פעלתי להקמת ועד פעולה משותף לתושבי הגבעה הצרפתית והכפר עיסאוויה, ומטרתו עצירת תוכנית עירונית להקמת מטמנה של פסולת בניין בסמוך מאוד לכפר ולשכונה. המטמנה הזאת, אם תקום, תפגע באיכות החיים של תושבי הכפר והשכונה גם יחד. לשמחתי נוצרה שותפות. אנחנו נאבקים יחד.

אך בלי אשליות. יש בכפר כאלה הרוצים בדו-קיום. יש בכפר תאים של טרור. אם לא נחזק את אלה הרוצים בדו-קיום של כבוד, אנחנו מחזקים את אלה הרוצים בטרור.

כן, יש הזנחה ביורוקרטית עירונית של הכפר. כן, צריך לתקן דרכים ומבנים ולתת לנוער בעיסאוויה מסגרות חינוך ופעילות שיש בהן תקווה לעתיד של דו-קיום.

אי-אפשר לבנות חיים משותפים בירושלים בלי הידברות אמת ושאיפה לשכנות טובה. אך הידברות אמת אינה יכולה להיבנות על תמונת מצב שהיא משאלת לב או על כרזה מגמתית המחפשת ומוצאת קרבן אחד לטרגדיה משותפת. הידברות אפשר לבנות על הבנת המצב לאשורו. כמות שהוא. את ההבנה הזאת לא נקבל מכתובות שהן גרפיטי, מרוסס נמשך של כותרת אחת ארוכה על הקיר.