שעת צהריים בבית חולים במרכז הארץ. אפס מעלות בפרוזדור הקפוא, אין די מקומות ישיבה, אפי כולם זולגים, גרוני מתחיל לכאוב, חוטמי נסתם וקצהו שלגי.
מדוע טמפרטורת חדר מתים פה?
כעשרה ממתינים בגילאים שונים אוחזים בידיהם קנקנים צבעוניים ו"משובבי עין" ובהם נוזל שקוף.
לוגמים.
אומרת אחת הממתינות: איכס, למה אין בטעם פטל?
כולם בוהים בה ולא עונים.
זה מגעיל, אני לא יכולה לשתות טעם כזה, היא מלינה.
זה מגעיל, אני לא יכולה לשתות טעם כזה, היא שונה.
זה מגעיל, אני לא יכולה לשתות טעם כזה, היא מדקלמת ועצבי כולם מתחילים לבעבע.
קר לי.
היכן חדר השירותים?
יוצאת האחות מחדר הבדיקות.
למה אין בטעם פטל, שואלת הנגעלת.
אין, נגמר, עונה האחות פניה מביעות תמיהה.
אמרתי לכם שבית חולים פרטי הרבה יותר טוב, קובעת תאבת הפטל.
עדיין שתיקה מצד הנגעלים האחרים.
איזה מזל שיש לי בתיק תמיד סוכריה, אמרה הנגעלת הראשונה.
הוציאה סוכריה מתיקה, הניחה אותה בפיה והחלה שותה מנוזלה השקוף שאינו בטעם פטל.
הא, אמרה בניצחון, עכשיו טעים לי. רוצה? הציעה סוכריה לשכנתה שישבה דמומה ושאלה אותה, למה היא לא שותה גם.
היא עושה CT ראש, היא לא צריכה, עונים לה המומחים השותים.
מזל שיש לי סוכריה, תחבה מחבבת הפטל לפיה עוד סוכריה והמשיכה לשתות.
