באותם ימים לא הייתה חגיגת בר מצווה נחגגת בעסק גדול. אבל היא נחגגה ואני כמעט לא ידעתי. באתי לארץ ישראל בסוף אפריל 1946, בן אחת עשרה וחצי, ילד עקור המלחמה ההיא הגדולה, ובמקומות הטרופים ביניהם ניטלטלה ספינתי לא שמעתי לא דבר ולא חצי דבר על בר מצווה, והנה עתה באוקטובר 1947 חיכתה לי, כך הודיעוני, בר מצווה משלי וחיי שלא ידעתי מה יהיה עלי באותו יום שאמרו לי עליו כי הוא כרוך במעמדות שונים ומשונים שהיו כולם בעיניי הרבה מעבר ליכולותיי ולכוחי.

משך לימודי בבית הספר היסודי בבני ברק לא הגיע עד ליום חגי לשנה. שיבצו אותי לכיתה ו', בנים, כולם נטעים של בני ברק העיר מיום עומדם על נפשם הגואה, ואני - לא הייתה מילה עברית אחת בפי לבד מ"אלף לילה ועוד לילה תתי שי לה" שנקוותה לתוכי עוד בעריסתי כשאבא נוחו עדן היה שר לי הלחן, שהרים מסך על חלומותיי במילים שלא היה להן מובן אלא משמע כלבבי בלבד, עד שלא עזבוני כל ימי ילדותי. אבל מילים אלה העבריות שרק אני ידעתי, תלמידי הכיתה השישית, העברייה, בבני ברק, לא שמעו אותן מעולם ולא הבינו אותן ואני בקרבי הייתי משוכנע כי אולי הן לא עבריות כלל כי "תתי שי לה" נשמע לי כמו "טאטע-שי", שם חיבה ביידיש לאבי נוחו עדן.

בימים ראשונים ישבתי בכיתה בכל השיעורים כולם, עוקב ברעבון שאיני יודע מאין כפה עצמו עלי, אחר כל מילה ומילה שהמורים והמורות היו אומרים ולא מבין אף לא אחת מהן, ועם שאני משתדל לנחש על-פי המקצוע הנלמד, ועל-פי דגשי הקול הקלים והחזקים, ועל-פי תנועות ידי הדוברים, ועל-פי הילוכם אנה ואנה בחדר הכיתה, ועל-פי הקשבתם למי ששאל מה ועל-פי המענה שלהם הרך או המוקשה, ועל-פי חיוכיהם, ועל-פי פניהם שהוחמרו פתע, ועל-פי גערותיהם, ועל-פי נגינה של ריצוי וחיבה שהשמיעו מדי פעם - מה הם בכלל אומרים ומה הם עומדים אל מולי להטמיע בי חוכמה, והיה דומה עלי כי אף על-פי שלעולם לא אצלח למועד את הנהר הרחב כים המפריד ביני לבין אי-הלשון המכושף בו נחתתי, לא אחדל לחתור, עם סיכוי או בלי סיכוי להגיע לחוף, ובלבד שאחתור.

סיפורי עמים

לא היה כן בהפסקות. רצתי מיד במשחקי תופסת, דחקתי עצמי לתוך מגרשי המחניים המאולתרים ומיד למדתי לקלוט כדור ולהעיף כדור ולצלוף במחנה היריב, וקפצתי "חמור" ו"סוס ארוך" ונצטרפתי לזאטוטי הטווסים שהלכו להתנאות לפני חבורות הבנות שכמו חיכו שיבואו לעשות לפניהן רוח בבלוריותיהם המתגרות. כשם שהייתי כלוא בזרותי המוחלטת בכיתה, כן הייתי משוחרר בחוצפתי הנועזת בחצר המשחקים והיום אני יודע כי יותר משלמדתי עברית מפי המלמדים שטרחו ללמדני, למדתי אותה מן הילדים שטרחתי להתערב בהם. לא יצאו ימים רבים וכבר ארגנתי הצגות ומופעים על-פי טקסטים שאמרתי למי ששאל שייבאתי מחוץ לארץ, אבל לאמת המצאתי אותם וטוויתי אותם מאיזה סיפורי עמים שידעתי וממה שהיה חשוב בעיניי אז כבדיחה אף על-פי שלא יכולה הייתה להעלות אפילו צל חיוך על שפתי תלמידי בני ברק שמעט מעט הלכה והפכה לעירי. אבל, הכל צחקו ולו מפני שככל שהייתה בעליל מוקשה כשעוות נר שכבתה היא נמסה מפני שהקורא לכגון זו בדיחה אינו אלא מצחיק עד דמעות.

הייתי גובה יחד עם שניים שלושה מחבריי החדשים שהיו לי כעוזרים נאמנים, פרוטה או שתיים בשכר כניסת הצופים למחזותיי. הפרוטות הספיקו לחלוקה בינינו אבל לא הספיקו להרבה יותר מזה לכל אחד ואחד בנו. אך לא בזתי לקטנות. הייתי זקוק לכל פרוטה. הכל חשבו כי אני אחד מילדי טהרן במוסד אורה שבזיכרון מאיר אליהם נסתפחו ילדי עולים חדשים, יתומים כמעט כולם, שבאו מארצות שונות. אבל אני לא נמניתי עם הילדים האלה. אמי עליה השלום נשכרה כתופרת במוסד, והשתדלה אצל המנהלים כי יקבלו גם אותי לבל אמשיך להסתובב כיחפן עזוב ברחובות בני ברק, ואחר השתדלויות הרבה אכן קיבלו אותי תמורת התחייבות לשלוח מדי חודש מכתב תודה למישהו עלום שם מעבר לים ששלח חבילת מזון לילדי עולים רעבים כאילו קיבלתי אותה אישית וכאילו סעדתי את לבי על הנקניק, ועל אבקת הביצה, ועל שפופרות החלב המתוק המרוכז, ועל קופסאות הסרדינים, ועל עוגיות קשות כאבן שהנפש הטובה השבעה באמריקה שלחה לנפש הרעבה ואסירת התודה בארץ ישראל הנבנית. ההסכם היה כי החבילות תתקבלנה בדואר אליו כיתתי רגליי בחתימת ידי ותימסרנה מיד לאם הבית, תשלום חלקי לאחזקתי במוסד.

בכך לא שלמה מכסת התחייבויותיי. קיבלתי גם עבודה אצל נגר צעצועי עץ ומדי סיימי את הלימודים הייתי עובד אצלו שלש שעות אחר-הצהריים כשעיקר עבודתי, בה לא הגעתי מעולם למומחיות מרשימה, הייתה למסמר לרגלי סוס עץ קטן לוחית בצדדיה נקבעו ארבעה גלגלים, והלוחיות הסוררות האלה לימדו עצמן להיבקע כמעט מדי נסותי לקבוע אותן במסמרים לפרסות העץ של הסוס הנדהם. על כל לוחית שסדקתי ניכו משכרי הזעום, ואי-אפשר היה לי שלא לחפש כל דרך להגדיל הכנסותיי שמא לא יספיקו החבילות ולא יספיקו דמי הלוחות השלמות כדי תשלום אחזקתי ב"אורה". לימים, פיטר אותי בעל הבית שנתייאש מעתידי כנגר, ומינה אותי מורה פרטי בחשבון לאחד מבניו שהתמודד כבר שנים עם לוח הכפל ולא יכול לו, ועם הניסיון הזה בהוראה, שכרו אותי מנהלי המוסד כמדריך הזאטוטים בני השש והשבע שנתקבלו למוסד.

דממה מאופקת

אבל אני מקדים את המאוחר. לא בכיתה ולא בחצר ולא במוסד ובוודאי לא בבית המלאכה של הנגר שלא בא לעולם אלא כדי לעשות סוסי עץ לילדים, שמעתי מעולם דבור על בר מצווה. מעולם לא חגגו לי יום הולדת לבד מן היום הבלתי נשכח בכפר בו כלאו אותנו סוכני וישי בצרפת החופשית כביכול, ובו הפתיעה אותי אימה בתפוח עץ שכמוהו אין אלא בספרי האגדות ומתיקותו כאלף טעמי מתוק הממתנים והמעשירים אלה את אלה במיני תמציות מרקחות זעירות מסתתרות. תפוח זה ויום הולדת, עד לעצם היום הזה, אחד הם. אם ליום הולדתי לא לימדתי עצמי להמתין, לבר המצווה בוודאי ועל אחת כמה וכמה לא.

והנה יום אחד, בבראשית הקיץ של שנת לימודיי הראשונה ההיא בבית הספר מזרחי בבני ברק, בצאתי מן הכיתה להפסקה, עומדת אימא עליה השלום, תיק ממנו לא נפרדה לא בחוצה לארץ ולא בדרך ולא בארץ, בידה הצמודה למותניה, לבושה בגדים שלא היו חגיגיים אבל גם בגדי חול מצויים לא היו, ומחכה לי. תחילה חשבתי כי אירע דבר ועל כן לא שאלתי למה ועל מה באה, אלא נתכוננתי לספוג בדממה מאופקת כל אשר באה לחרדתי לחלוק עימי. אבל מיד אמרה, "ד"ר במברגר, המנהל, הזמין אותי. אמר לי כי לא עשית דבר, ולא אשמת בכל חטא חלילה, אבל הוא רוצה לדבר עימי ומבקש שתהיה גם אתה בשיחה הזאת עימנו ועל כן באתי". מיד חקרתי על מה נקראה ולמה באה אבל לאמת איני זוכר אם ידעה ולא אמרה, ואם אמרה - מה אמרה, או אם לא ידעה ולא אמרה דבר, ומכל מקום מצאנו עצמנו במשרדו הצנוע של המנהל ד"ר שמחה במברגר שלו ידעתי עליו אז מה שאני יודע על-אודותיו היום הייתי עומד כפות כבוד ואימה לפניו. אבל לא ידעתי. האיש היה ממוצע קומה, משקפיים ללא מסגרת על עיניו התכולות, זקנקן צנוע ועשוי על סנטרו, כיפה שחורה גדולה לראשו, ענוב עניבה, לבוש אפודה, וכל חזותו חזות קפדנית שלא מבני ברק ולא משום מקום שידעתיו אבל הכרתיו מתוך כמה ציורים בספרי קריאה ששוב לא קראתי בהם.

במשרד חיכה לנו גם המחנך שלי המורה חרמוני והמורה ישראל ינאי שהיה מחנך כיתה אחרת אבל כיוון שהיה ממונה על התפילות הכירוהו כל התלמידים כולם ולמרבה ההפתעה, אחר רגעים אחדים, הגיע גם מנהל המוסד מאיר זלצר, התנצל על האיחור, וישב עימנו. אימא הייתה האישה היחידה בחבורה הגדולה הזאת והרגשתי בה שהיא נבוכה לא רק מפני שלא ידעה על מה נקראה לאספה הנכבדת הזאת, ולא רק מפני שלא דיברה עברית ורק הד"ר שמחה במברגר שדיבר עימה גם כראש המדברים גרמנית אצילה, אלא גם מפני שכל המעמד הזה היה מעמד בו לא נתנסתה מעולם ועל כן לא יכלה לדעת למה לצפות ואין לך מבוכה גדולה מחשיפה לציפיה סתומה מעין זו.

בן-ישראל

קיצורם של הדברים היה שהד"ר במברגר הודיע לה כי על-פי רישומי בית הספר אני מגיע לגיל שלוש עשרה, כי יום הולדתי בארבעה באוקטובר חל בכ"ה בתשרי, כי אז ימלאו לי שלוש עשרה ואהיה בר מצווה, וחלה עליו כמנהל בית הספר חובה "להבטיח איתך גברת מאייר הנכבדה, כי בנך, ייכנס לעול מצוות כיאה לבן-ישראל, אולי חובה אינה מילה נאה גברת מאייר, אולי אחריות היא מילה מתאימה יותר, ומכל מקום הייתי אומר כי אני רואה עצמי כממונה על שהמצווה הזאת המשמחת כל כך לא יכשילוה הימים הרבים של חופשת הקיץ בין סיום לימודי בית הספר לבין כ"ה בתשרי שחל מיד עם תחילה הלימודים של השנה הבאה". אימא השיבה ולא דיברה. היא ידעה ידוע היטב מה הוא בר מצווה. פעם, באחת משיחות האגב מהן בנויות רוב השיחות הבלתי נשכחות בין אבות ואימהות לבין בניהם, סיפרה שאביה, סבי שלא הכרתיו מעולם אבל שידעתי כי נספה הוא וסבתי וחמישה מאחד עשר ילדיהם באושוויץ, היה קונה גם אחרי שירד מנכסיו את התפילין המהודרים ביותר לבניו, וכששאלתי נאותה מה הם תפילין אמרה כי הם כתרים של בר מצווה וכיוון שאהבתי את העולם הקסום שלפתע נשמע ממילותיה, לא שאלתי להבהיר ולהסביר והתענגתי על מה שדימיתי בליבי ככתרים של בר מצווה שלא רציתי כלל שיאמרו לי מה זה פן יעממו הדברים את הקסם הרחוק.

והנה עתה, ישבתי, ילד, בין גדולים, שדיברו בו נכבדות, ואם נתאספו כולם לומר לאימא דברים על בר המצווה שלי, אין זאת אלא שלתחנה חשובה מאין כמוה אני מגיע, והם כאן כולם, לתמוך בי לצאת ולבא ולהיות נכון ליום ונכון למה שיביא אותו יום, עד שמצאו לנכון לזמן את אימא, אישה עובדת בודדת המונה כל שעות עבודתה במעות המעטות שהיא משתכרת, כי אכן חשובה בר המצווה שלי מאין כמוה, ואני איני יודע מה היא.

חרמוני הסביר. הוא דיבר עברית. מאיר זלצר, יליד פולניה אך בוגר בית המדרש הרבני בברסלאו תירגם. אימא שמעה. גם אני, שהגרמנית שרכשתי בכפר בשווייץ לא נתנגבה עוד מפי, שמעתי. הייתי מבוהל. חרמוני אמר כי יהיה עלי לקרא את ההפטרה והסביר מה היא, באיזה מעמד, קבל כל מתפללי בית הכנסת של בית הספר בו התפללו בשבתות גם הורי התלמידים הנכבדים. המורה ינאי, שכל שידעתי בו הוא ששולחים לו כל יום שישי טקסי מקול ישראל לבוא ולקרא בתורה ברדיו, יכין אותי לקרוא בנביאים בטעמים,קרי בתווים היפים למילות הנבואה, אמר חרמוני, ועם שהוסיף כי ישראל ינאי קיבל על עצמו את המשימה הזאת בהתנדבות גמורה כי כך, אמר, הדגיש חרמוני, הוא תורם לנטיעה של עצים שהגיעו זעירים מרחוק בישראל כדי שיהיו ליער, ואימא חייכה, ועל כן לבטח אהיה מטובי קוראי המפטיר - לא ידעתי מה זה - בארץ ישראל. "כבר בערב תשיר שירת סולו "מזמור לדוד", הוסיף ינאי וזלצר תירגם, ואני לא ידעתי מה הוא בוקר ומה הוא ערב ומה הוא מזמור לדוד, ולמה אשיר כשקולי כבר מתחיל לבגוד בי, ובאיזה חוקים קבועות כל הגזירות המפחידות האלה ומה יהיה על מי שאינו מציית להם, אם בכלל אפשר לא לציית.

אל תרבה מצוות

אבל אימא הייתה רגועה. "אחרי התפילה נערוך קידוש בבית הכנסת" אמר הד"ר במברגר בקול אדנותי. כל אימת שדיבר נשמע משיק לחגיגי. "מקובל גברת מאייר כי יש גם סעודה", הוסיף במה שהיה נשמע באוזניי כהיסוס או כהתנצלות בדרך, "ובסעודה בחור הבר מצווה אומר, דורש, דרשה ושוב, המורה ינאי הואיל בטובו לכתוב אותה בעבור הנער ובית הספר אסיר תודה על כך. אבל לא נוכל לצערנו העמוק לקבל על עצמנו את הסעודה. זה מעבר ליכולתנו. על כן ידרוש הנער בקידוש אבל בקצרה, מפני טרחת הציבור".

חיי שלא יכול הייתי להטמיע כל שאמרו, ולהבין על מה דיברו, ולמה נתכוונו ולא ידעתי מה בין סעודה לבין קידוש, ומה בין דרשה לבין נאום, ומה בין דברים כהווייתם לבין טרחת ציבור. אימא אמרה, "לסעודה אדאג אני. כן, אני יכולה", אמרה למאיר זלצר שהעיז לשאול אם המשימה הזאת אינה מעבר ליכולותיה."הוא ידרוש את הדרשה בסעודה. כמו כל ילד בבני ברק. וכבוד המורה ינאי, אנא ממך, אל תכתוב לו דברים. יברך אותך האלוהים על שאתה מלמד אותו מפטיר. אל תרבה מצוות יותר מדי. את הדרשה נער כבני צריך לכתוב על-פי יכולותיו. הוא יאמר מה שהוא יאמר. מה שתכתוב יהיה יפה יותר. מה שיאמר יהיה נכון יותר". אימא אמרה את הדברים האחרונים בנחת, כמעט בניגון אחד. פחדתי בליבי כי אמרה דברים קשים, אבל לא כך קיבלו הנוכחים דבריה. גם הם מעולם לא נתנסו במה שאי-אפשר היה לצפות לו על-פי מוסכמות. כל השיחה הזאת לא ארכה זמן ממושך, אולי עשר דקות, אולי קצת יותר, מכל מקום, נפרדנו ברוח טובה. ליוויתי את אם לשער בית הספר והיא החלה דרכה הארוכה לביתה בקצה רחוב רבי עקיבא.

שבתי באימה לכיתה. היה דומה עלי כי חיי נשתנו. כי עוף בעל מוטת כנפיים שכל נוצותיהן צללים צללים דואה מעליי ולא ייעף מדאות כל הקיץ וביום בר המצווה יצלול עליי במקור פלדה ובטופרי קלל ויטרוף אותי לעיני באי בית הכנסת ובאי הסעודה ברגע בו אפתח את פי לדרוש את הדרשה. במשך השנה לא התקשיתי ללמוד חשבון. ללמוד אנגלית. ללמוד כתיבת הארץ. ללמוד חיבור. אפילו תלמוד לא התקשיתי ללמוד. אבל תורה ותנ"ך, בכיתה בה התלמידים כולם לא ידעו בכלל לשער שתורה ותנ"ך אין אכזר מהם לילד שהגיע אליהם מלשון אחרת, מדקדוק אחר, מניקוד אחר, מעולם שיש בו סימני פיסוק לעולם בו אם יש הם נעלמים, עם פרוזה שכולה דינים ועם שירה שכולה פאתוס, והנה עתה הפטרה, נגדה נא כל עם ישראל בבית הכנסת. פחד.

פענוח החידה

בחופשת הקיץ הייתי הולך ברגל בין הפרדסים לביתו המרוחק של ישראל ינאי ולמרבה הפתעתי הפטרת בראשית מישעיה נתחבבה עלי ונכרכה בי עד שהייתי חוזר על חלק מן הפסוקים בשובי לזיכרון מאיר לבדי בשדות. אהבתי את "קראתיך בצדק", ואת "לפקוח עיניים עיוורות", אבל חשבתי כי לא נאה לו לישעיה לומר "והוא עם בזוי ושסוי",

באיזו רשות. ניהלתי ביני לביני שיחות הרבה על ההפטרה שלי, ושבח אני לאל עכשיו שהיו לי שעות של הליכה לבדי באותם ימים בהם חזרתי ביני לביני על מה שינאי לימד והסביר ולא הסגיר מה הוא עצמו חושב כי הכל בעיניו היה קודש וניגון, והמילים לא היו חשובות אלא כמילים שיש להגות אותן נכון ולהטעים אותן כראוי ולהקפיד על הברתן הנכונה ועל משקלן כחוק ומה שהן אומרות אינו חשוב כלל, כי מי יהרהר או יערער על מה שהן כתובות לומר.

ואז לקראת היום, אמרה לי אימא כשביקרתיה בדירתה הקטנה, "על הסעודה לא דיברנו". "גם לא כתבתי את הדרשה עדיין", אמרתי לה. "עוד תכתוב", אמרה, "אבל רציתי שתדע, תהיה סעודה. יהיו כעשרים עשרים וחמישה איש". היא חיכתה כי אומר דבר. "איפה", שאלתי. "פה"" אמרה. "פה? יש פה מקום, לעשרים עשרים וחמישה איש". מוריך יבואו. אחותי תבא. אחיך יהיו פה. חמיששה חברים מן הכיתה. זה מסודר. פה אני מתכוונת לבית". התבוננתי בה מבוהל לפענח החידה. בחזית ביתנו בראש רחוב רבי עקיבא, הייתה חנות צנועה של לבני נשים. כל אימת שעברתי על פני חלון הראווה, הייתי מסיר עיניי מן המוצג בו שמא יעבור מישהו ויראה אותי מתבונן בלבני נשים אף על-פי שהכל בבני ברק זו של אז עברו על פני אותו חלון ולא נרתעו ממנו כאילו עברו על פני כל חנות של מלבושי יום או על פני כל חנות אחרת. "דיברתי עם בעל הבית", אמרה אימה. הוא דיבר עם הגברת לולה השוכרת את החנות. היא תארוז את הכל בערב, והוא, בעל הבית, ידאג להביא שלחנות וספסלים ואת התקרובת ואת המאכלים אני מכינה. לא הסכמתי לשום הצעה של עזרה אחרת, וכאן, בבית, תהיה סעודה, ותפליא לומר את הדרשה וכמו שאמרו ביידיש "קלענער דער עוילעם גרעסער די שימחה", יהיה לנו חג גדול".

אימא התבוננה בי בעיניה החוקרות והשואלות והחכמות בדברה. היא ידעה כי לאולם כזה לא יכול הייתי לצפות. ראיתי בה שהיא חרדה פן אומר יותר משתוכל לשאת. סעודה. אני. בחנות כזאת. לרגע צפה בי כמים עכורים העולים בתוך מיכל שאין לו מוצא תחתיו תחושה של השפלה אבל מיד כמו עמדו המים העכורים האלה, ולפתע חשתי שנפתחת מגופה למטה ותהיה לי סעודה ותהיה לי דרשה ואימא תהיה עימדי והחנות הזאת הקטנה תהיה לי כאולם תפארה כי אימא העניקה לי כל שיכלה ביום חגי. "נהדר", אמרתי לה, וחיבקתי אותה. "לך כתוב את הדרשה אמרה..." ונפנתה למכונת התפירה שלה עליה תרכן ידעתי, עד רדת הלילה...

לקראת כ"ה בתשרי התשע"ו.