ממה מפחד יצחק הרצוג?

על כל מה שחסר לנתניהו ביכולת להתמודד עם המצב הביטחוני - הוא מפצה בביטחון עצמי אדיר בתפיסת עולמו. אנחנו יודעים איזו ישראל הוא רוצה בשבילנו: נתניהו סבור שנידונו לחיות על חרבנו, מוקפים בעמים שחותרים לחיסולנו, מבלים את זמננו בסבבים אין-סופיים של אלימות. הוא סבור שיש מקומות קדושים שחובתנו לשמור עליהם, גם במחיר דמים, כי הם "סלע קיומנו" - ביטוי שהוא עצמו טבע ב-1996 כדי להדגיש את חשיבות מנהרות הכותל למדינה היהודית. תפיסת עולמו של נתניהו מזיקה לישראלים במובן הבסיסי ביותר, מה שהוא היה קורא לו "החיים עצמם": אנחנו נהרגים בגללה, ועדיין לא מאמינים שאפשר אחרת.

לא פשוט לשכנע אנשים להאמין בשיטה שמסכנת את חייהם. הרי אין ישראלי שחושב שנתניהו מספק לו ביטחון מרבי, וגם נתניהו עצמו לא מנסה לטעון שיביא לשקט. סוד כוחה של תפיסתו הוא שהיא ברורה, עקבית וחד-משמעית. אנחנו סובלים ממנה בכל תחומי החיים ואין בה טיפת תקווה, אבל התרגלנו לחשוב שאין ברירה. זה שנים שהשמאל לא משכיל להציג נרטיב חלופי באותה מידה של ביטחון עצמי, בוודאי לא האופוזיציה העכשווית. ואמונה במה שיש לך להציע היא תנאי הכרחי לשכנוע כל אחד אחר לסמוך עליך.

הציבור שומע מספיק שנתניהו רע בשבילו, אבל זה לא יעזור כל עוד אין לו אלטרנטיבה משכנעת. והאמת? דווקא יש לו אלטרנטיבה משכנעת. גם אם חברי האופוזיציה שכחו מזה, לשמאל יש פתרונות טובים להציע, אפילו בתחום המדיני-ביטחוני שבו הם נוהגים להיאלם דום. אך אם הנהגת השמאל לא תצליח להתבטא בביטחון מלא על ישראל שאיננה כפופה למקומות קדושים, שמשתפת פעולה עם העולם המערבי ושאינה חוששת לחתור לעתיד שבו אין סבבי אלימות אחת לשנתיים - נמשיך לחיות במציאות הפסימית שבנה לנו נתניהו לנצח, או לכל הפחות עד שאותה הנהגה מפוחדת תתחלף.

תחת הנהגתו של יצחק הרצוג השמאל הלך לאיבוד. במושב האחרון בחר ראש האופוזיציה להתייצב לצד נתניהו - אותו נתניהו מסוכן מ"זה או אנחנו או הוא" - בנושא אירן, בטענת "כל העולם נגדנו", ובסוגיית הדרכים לטיפול בטרור. הוא אף נמנע מלאתגר את נתניהו בעניין המעשים הבלתי-מוסריים, ובחלק מהמקרים פליליים, של ח"כים כמו אורן חזן ומיקי זוהר.

חמורה יותר מסדרת הפספוסים הזו היא הסיבה העומדת מאחוריהם: גם להרצוג לא ברור מהן תפיסותיו הכלכליות, המדיניות או הביטחוניות. אין לו חזון משלו, ולכן הוא מוביל אופוזיציה מקרטעת ונטולת סדר-יום. אל מול הנרטיב הפסימי והמשכנע של נתניהו, ואל מול המשיחיות משולחת-הרסן והבלתי-מתפשרת של הימין המתנחלי - הרצוג מגמגם, מזגזג ומתחמק מהצגת תפיסת עולם מגובשת. כל התבטאות פומבית שלו הונדסה כדי להרגיע קהל יעד אחר, כאילו מצביעי "המחנה הציוני" העניקו לו את קולותיהם על-מנת שיתחנף לכל עובר אורח. שלא במפתיע, גם המפלגה שמנהיג הרצוג מבולבלת. אפילו לחבריה לא ברור מה עמדתה בשום סוגיה שעומדת על הפרק. כל ח"כ מושך לכיוון אידיאולוגי שונה, אם לא הפוך. במקום מפלגה לוחמת, קיבלנו 24 סיעות יחיד.

בשבועות האחרונים המצב נראה חסר תקווה, ולא בגלל חזון נתניהו הפסימי. בישראל היכתה סדרת פיגועים שהאחריות הבלעדית לה מוטלת על הנהגת הימין. הימין קרס לבדו, ללא כל סיוע מצד האופוזיציה, כתוצאה בלתי נמנעת ממדיניות שמובילה למבוי סתום ולדם. למרבה התדהמה, הדבר נותר חסר מענה משמאל. אין מדובר רק בכשל בלתי-נתפס בתפקוד האופוזיציוני - אלא גם בזלזול עמוק בחייהם של אזרחי ישראל.

מדוע הרצוג נמנע מהצגת אג'נדה נגדית? למה הוא מתעקש להכריז שהוא יותר ימני מנתניהו, כלומר תומך באותו מתכון כושל שממש עכשיו אנחנו משלמים עליו בהרוגים ובפצועים? כי להרצוג חשוב לא להתחייב. יועץ אחד אמר לו לאגף את הממשלה הקיצונית מימין, ולקרוא לסגר בשטחים. יועץ אחר אמר לו להישמע ממלכתי, אז הוא טוען שירגיע את השטח. יועץ שלישי אמר לו להיראות יוזם, אז הוא מדבר על חתירה ל"פלטפורמה אזורית", אבל אז נזכר ביועץ הראשון ומכריז שירושלים תישאר בירת ישראל המאוחדת ותוקף את אבו-מאזן. הוא כבר לא מציע בקול רם לשמור על נתניהו מאוחדת, אבל בפועל זה בדיוק מה שהוא עושה.

למה אמור מנהיג שמאל להתחייב? כרגע, לעמדה מגובשת סביב הריבונות על הר-הבית. לימין יש עמדה ברורה, וגם השמאל צריך אחת. לכל מנהיגי הציונות היה חשוב להכריז שהר-הבית איננו חלק מהפרויקט הציוני; מהרצל דרך ארלוזורוב ועד ויצמן, כולם תפסו את הריבונות על הר-הבית כאנטיתזה לנורמליות שביקשו להנחיל לעם היהודי בעת החדשה. זו עמדת הנגד ההגיונית, המיטיבה והציונית למשיחיות מימין. לא צריך לפחד לומר אותה.

בימים כאלה, ראוי שמנהיג השמאל יפרט גם את עמדתו לגבי הסכסוך. עצימת העיניים והניסיון "לנהל את הסכסוך" הופכים את השמאל ללא-רלוונטי - הלא זה בדיוק מה שנתניהו מבצע זה שנים. ב-2015 כבר אי-אפשר למכור לציבור שניתן להשיג שלום תוך שמירה על ירושלים מאוחדת. כולנו יודעים שזה בלתי אפשרי, ושצריך לבחור. אמירות כאלה מפגינות רפיסות, ניתוק מהמציאות והיעדר האומץ הנדרש לטובת הגעה לפתרון. לא רק זה: כמו במקרה של הר-הבית, גם במקרה של ירושלים המזרחית רוב מצביעיו הפוטנציאליים של הרצוג מנותקים מהטענה לגבי חשיבותן הדתית הקריטית של שייח ג'ראח, עיסאוויה או סילוואן למדינת ישראל. למה לא להזכיר להם שחלוקת ירושלים היא תוכנית אופרטיבית לגיטימית, ואפילו מוצלחת?

לא ברור מה הרצוג מפחד לאבד. מצד אחד, קמפיין הדה-לגיטימציה נגדו ונגד מחנהו, שמייצג כמחצית מאזרחי ישראל, מתנהל ממילא בשיא הכוח. שום מלמול, חיבוק או צילום בכותל לא ישכנעו את יריביו הפוליטיים של הרצוג לחדול מלנעוץ בו שיניים. מצד שני, להרצוג יש בידיים אידיאולוגיה מוצלחת (אם רק יאמין בה), ומולו ניצבת ממשלה שנחשפת מדי יום במערומיה. מתסכל לדמיין כיצד היה פועל היום ראש האופוזיציה נתניהו: ככה מתנהל אדם שמאמין בהשקפתו וחרד באמת, בדרכו המסוכנת, למה שחשוב לו להגן עליו גם במחיר דמנו - מדינה יהודית משיחית בארץ ישראל השלמה.

בעקבות ההסלמה הביטחונית, ארגנו צעירי מפלגת העבודה הפגנה מול בית ראש הממשלה. מנהיגי המפלגה לא הגיעו. במוצ"ש ארגנו הפגנה בתל אביב. מנהיגי המפלגה - מלבד ח"כ ורבין וחסון - עדיין לא טרחו להופיע. במה עסוקה צמרת מפלגת העבודה בתקופה כה סוערת, שאין לה הרצון או הכוח לצאת להפגין? הרי זו העבודה שלהם. ייתכן שלכל 24 הח"כים היה בדיוק משהו דחוף לעשות. וייתכן שכשאין לך חזון משלך, גם אתה לא מבין למה לצאת לרחובות. ואם להרצוג אין חשק להפגין, אולי באמת עדיף שיישאר בבית. מגיע לנו יותר.