"כבר שלושה לילות אני חולמת חבצלות לבנות, היא אומרת לו" - זאת השורה הראשונה, כך היא פותחת את הרומן הזה, בדמיונה המרחף והעשיר של חבצלת, ואיך אפשר להזמין קורא להיכנס לתוך ספר במשפט יותר יפה ויותר מעורר מכך. והיא מוסיפה: "עם ריח כבד ומשכר המסתחרר למעלה ולופת את עינית הבטן הגדולה והמזדקרת של אימא בדיוק באמצע. חבצלות לבנות, תאר לך, פוקחות עלי עיניים קטיפתיות כמו פרפרים ולוחכות את רסס החוף." (שם. עמוד 7)
גברת טואג היא כלת פרס קוגל לספרות לשנת 2011 על ספרה "לאורה", וכאן היא שבה בספר טעון הוויה, שבלי כישרון כתיבה מובהק וראייה רחבה כמו גם עמוקה ורגישה, הייתה כתיבתו בלתי אפשרית. כי זה הרבה מאוד סיפור על אווירה.ועל אמנות, ועל ריחות, ועל תחושות, על דמיונות ואפילו הזיות, על דייג ועל ציור, על אהבה ועל ידידות ועל גדילה ועל דעיכה.
ללא יכולות שאינן מוטלות בספק, ללא יכולת היספגות לתוך המראות שעליהם היא כותבת, ללא הצטרפות לאותו ריחוף של חבצלת החולמת וההוזה והציורים שהיא מציירת ליד החוף של שכונת עג'מי ביפו, שם מאחורי הר הזבל שריחו הופך לגוונים במכחולה - ללא כל אלה ציורו של הספר הזה עצמו היה הופך לסכמה יבשה. גברת טואג, בעט אמן היודע מהו ליטוף של מכחול עושה זאת, והיא צובעת כל פרט ופרט כדי שיקבל את הגוון הנכון.
הדמות המרכזית בספר הוא אור, פקיד הבנק שמכיר את חשבונות לקוחותיו על פה,ועל אף שהופעתו אינה רצופה ואינה תמידית, אינה בהירה דיה ואף לא עוצמתית, הרי דומה שהוא זה שמחולל את האחרים. הוא בן לחבצלת הציירת ששנותיה הטובות מאחוריה והיא מאושפזת בצהלון, ובן לאביו שהיה הפועל קשה-יום ועכשיו כמי שצץ בזיכרון; אח ליונינ הצלמת האירועים הבלתי מסופקת ומאוכזבת האהבות; דוד לגאיה הקטנה והחולה הקרובה ללבו, שבשפתה העילגת עדיין היא מכנה אותו אול וכולם מחכים להבראתה; מאהב למישל רקדנית הבטן החושנית שיודעת לנענע היטב את חמוקיה, שנוסעת להודו למצוא שם את עצמה; מכרהּ של סיהם אבו-ח'לילטובת הלב והידידה הנאמנה של המשפחה, שבעלה גנים, דייג חרש אילם כבר הלך לעולמו והרשויות דורשות ממשפחתו לעקור בטענה שהבית עתיק ועלול לקרוס - וסביבו מוארות כל אלה הדמויות, שבאות והולכות, נכנסות ויוצאות וכאילו הוא זה שנותן את הבמה להופעתן.
הוא חסר מנוח למדי כי הוא מתגעגע למישל שהלכה לדרכה, והוא שב וחושב עליה וחושק בגוף החם שכבר אינו לידו: "אור רך של שעת ערביים חדר מהחלון ועורר בו געגועים למישל. הוא היה מעמיד אותה עכשיו על יד החלון הזה ערומה בתוך קרני השמש הגוועת ומערסל אותה מאחור כשאצבעותיו לשות בעדינות את זרועותיה, מדגדגות את מותניה ויורדות לפלחי עכוזה. ואחר כך היה בא אליה בהפתעה מאחור כמו גנב, והיא הייתה ניתקת מהרהורי השקיעה הנוגים על אדן החלון ומתמסרת כמו חמאה רכה..." (שם, עמוד 75)
וריחה ושאונה של השכונה המעורבת והנעימה בדרכה,של אותן שנים מוקדמות ביפו עולים מתוך הדפיםומהר הזבל שמתנשא בין הבתים לים וחוסם את הנוף, מעלים מעיניהם את אופק הים, והזונות והסרסורים שחייהם שקקו שם ועכשיו אינם, ובמקום כל אלה הנה מתנשאים בניינים גבוהים ומלונות מפוארים,שלא מצליחים להשכיחמאפם של אותם אנשי שיכונים את הריחות שהיו פעם מגיעים עד לתוך בתיהם.
אומרת סיהם: "נכון, אולי לא גרנו בתוך ההר, אבל ההר המנחוס הזה גר בתוך הבית שלנו כל הזמן עם הריחות שלו והחברים שלו והצללים שלו, ונגיב המסכן לא מת בגללו? כמה מכתבים כתב להם על המקום השחור הזה? אבל מי שמע? במקום לשמוע הרסו וגרשו, מכרו ובנו את המפלצות המפוארות האלו מול הבתים שלנו, דווקא!..." (שם, עמוד 139)
הספר מבקש קריאה לא מהירה.להפך. הספר מבקש שקיעה בקריאה נינוחה, כדי לאסוף את כל פרטי הפרטים שמביאות אתן הדמויות אם ישירות ואם בעקיפין, אם בעכשוויות ואם בזיכרון, אם בממש ואם בהזיה -חנה טואג אינה מוותרת על הפרטים הקטנים. זוהי מוזיקה של ולס איטי שמסרב להפוך לריקוד אחר שצעדיו מהירים. תנו לי לספור בנחת את הצעדים, לוחשת המחברת, אני אוביל אתכם מדָּבר אחד אל הדבר האחר ומדמות אחת אל הדמות האחרת בדרכי, תשמעו גם צלילי ביניים וסופו של דבר שאביא אתכם יחד עם אור לצפת. כן, מעג'מי לצפת.
וכך אומרת הבת, יונינה, על אימה ההולכת מעולם אחד אל אחר ושבה אל עולם מוכר וכולם נעים ומתהלכים בדחילו בעקבות ריחופיה: "ואיך חשבתי לטפח את גופה הדווי בשעווה ולכה ובתכשירי קוסמטיקה. היא הרי מזמן ויתרה. למרות ההבלחות הקצרות שלה אל המציאות המלוות תמיד בפרצי זעם או בדחף בלתי נשלט לצייר. חבצלת מזמן מרחפת לה מעל גגות צפת, עיר ילדותה, ומזוודה על כתפה כמו אליהו מהתמונה ההיא של שאגאל שהיא כל כך אוהבת." (שם, עמוד 151)
ואכן צפת. העיר הקטנה ההיא והמיוחדת בצלע ההר שהייתה ילדותה. המקום המיוחד ההוא על סמטאותיו שהרוח מכה בו, רוח כזו ורוח כזו, אחת ארצית ואחת שמימית והן דרות בכפיפה אחת על אותם סלעים שמִני קדם שאולי נותרו שם מאז הבריאה. הרוח ההיא עודה מלטפת את תוכה ומנסיקה אותה בהיותה חולמת בהקיץ את עולמותיה, אולי את שבעת דורות משפחתה החרדית שגידלה אותה שם, עד שהלכה אל עולם שכולו טוב בעודה קוראת בשמו של אור בנה. קראה לו אולי כדי שיגיע אל אחיותיה, אלו שנותרו סתורות בעיר שרבו בה הצללים.
במזוודה ישנה, זנוחה ומאובקת על תקרת הארון, מגלה אור את דבר משפחתה החרדית של אמו, והוא מחליט לצאת לצפת על-אף התנגדותה של יונינה אחותו. "'למה להעלות באוב רוחות מהעבר. תניח לזה' אמרה לו." והוסיפה עוד: "ועכשיו ברצינות, מה זה ייתן לך, זה יחזיר את אמא? תן לעבר למות יחד איתה בשקט. אל תנבור בגוויות." (שם, עמוד 189). אבל הוא בשלו. הוא נוטל מזוודה ויוצא לצפת למצוא את המשפחה החרדית שישבה על בתה שבעה ומוסיפה לשבת בלבה, בשל אהבתה לאיש החילוני האשכנזי ההוא שלה ויציאתה מעולמם אל עולם פתוח מופקר וזר, כפי שנראה בעיניהם.
איני מתיימר למַצות ברשימתי את הספר כולו והיות ורשימה אינה רומן, בוודאי לא הרומן עליו היא נכתבת,אולי מוטב אפוא לסיים את רשימתי בדברים שמטיחה יונינההכואבת בפני דודתה הצפתית, אסתר,משהיא מגיעה לשם מאוחר יותר. היא מדברת על אימה בגוף שלישי: "האם סיפרה לך על הגעגועים של חבצלת לבית אביה, או שסיפרה לך על מסעותיה של חבצלת בחופים של יפו, כשסתמו לה את השמים בפעם השנייה בהר של זבל, הא? למה בפעם השנייה? את שואלת בליבך, כי בפעם הראשונה המשפחה שלה שמה סורגים על השמַים של הלב שלה, כשגירשה אותה מהמולדת שלה אל ארץ גזירה. את יודעת כמה פעמים נדדה עד צפת כדי למצוא את השמים האלה? עד לפתח הדלת הגיעה, דפקה עליה ונמלטה לפני שמישהו מבני הבית שלכם יקום ויפתח..." (שם, עמוד 375)
ומתעורר בי הרצון לשאול: הייתכן שתמונות אלו היו לפחות חלק מהזיותיה של חבצלתהציירת כאשר הייתה מרחפת? הייתכן שמקומות אלה, על הסמטאות והמדרונות והמרתפים שלהם היו המקומות אליהם הייתה מרחפת באותן הזיות שלה? ואילו אור בנה, האם ימצא בין סמטאותיה של העיר ההיא שבצלע ההר את התשובות החסרות ואת הנהרה שלא הייתה לו? חלק ממה שחסַר לאמו, מי שחלמה על חבצלות לבנות? על חלק מן השאלות יש תשובות בספר, אך על החלק האחר איני מבקש תשובה.
- חנה טואג: "הרובע הקטן", הוצאת אבן-חושן 2015, 416 עמודים.
