כיצד קיבל כפר אל-אחוואלד את שמו

"בא לך לנסוע לטייל?" שאל מוישה בקול עליז וזמזם לעצמו מנגינה מוכרת. הוריו של מוישה עלו מפולין או נכון יותר לומר, נותרו לפליטה ממשפחתו המפוארת שנעשנה במשרפות המוות של הנאצים, במלחמת העולם השנייה.

"כן", הגיע המענה העליז מאשתו דבוירה, "לאן היום?" שאלה מתוך הרגל.

לא שרצתה לדעת ממש לאן נוסעים, היא סמכה עליו כיוון שלא הייתה אבן או עץ שבעלה חובב טיולי הנוף והטבע, לא הכיר. "ישנו איזה כפר שתמיד רציתי לבקר בו. כל יום אני עובר לידו בדרכי הביתה, כשאני פונה מצומת סומך לכיוון צומת יגור", ענה והמשיך לזמזם כעת מנגינה מוכרת אחרת.

אשתו ידעה שהזמן שבעלה מקציב לה להתארגנות, קצר ולכן מיהרה להכין צידה לדרך.

"מוישה, אני מוכנה, מה אתך?" זעקה אליו מהמטבח כשברקע נטרקות דלתות ארונות המטבח והמדיח משמיע את לחנו המבעבע.

"זהו, בואי, יוצאים", ענה מבחוץ כשהוא כבר מתניע את הרכב. הם עזבו את תחומי העיר האפורה עם בתיה הגבוהים שהסתירו את קו האופק והגיעו לשדות הנרחבים, כשהצבע הירוק מרחיב ריאות ועיניים, ופנו לכיוון צפון מזרח. לאחר כחצי שעה נסיעה בנוף מלבלב, רכבם המיושן החל להשמיע קולות טרטור מוזרים.

מוישה האט והחנה בצדי הכביש וירד לבדוק את המנוע.

"דבוירה, נראה לי שיש לנו בעיה, המאייד פסק לעבוד, המנוע רותח ואני חייב להזמין גרר, געוואלד," קרא מוישה והרים עיניו לעבר הרקיע התכול ובקולו נשמעה נימת אכזבה.

הוא כבר הבין שאת השבת יצטרך לבלות בבית ולא בחיק הטבע כפי שנהג מדי שבת.

הוא התקשר לחברה לשרותי גרר.

לא ענו.

ניסה עוד חברה ועוד ורק באחת, ענו שלצערם אין אף אחד ונתנו לו מספר טלפון להתקשר.

האם שענה, היה חביב, סבלני והבטיח שמיד יגיע.

"את שומעת דבוירה," ניגש אליה צוחק, "נתנו לי מספר טלפון ואמרו לי להתקשר לכפר אל געוואלד," ואחז בבטנו שהחלה להרעיד למקצב צחוקו.

דבוירה הצטרפה אליו בהנאה וכל שנשאר להם היה להמתין לגרר. למרות היותם מעורים היטב בחברה הישראלית המודרנית ושפת העברית הייתה שגורה בפיהם, את שפת האידיש לא זנחו מעולם. זו הייתה דרכם לשמר את התרבות שזכרו מבית הוריהם בפולין הרחוקה. בכל עת שוחחו וסיפרו בדיחות באידיש.

מוישה היה מורה ללשון.

"געוואלד" באידיש, פרושו "אוי ואבוי" והמילה נאמרת כתגובה למעשה חמור מאוד וזו הסיבה ששם הכפר הצחיק אותם עד דמעות.

"איזה מקרה חמור קרה בכפר שנתנו לו שם כזה?" שאלו עצמם וצחקו שוב מוחים את דמעותיהם.

לא עברו מספר דקות והגרר הגיע והנהג חיבר את רכבם אליו. הם החלו בנסיעתם לכיוון הכפר כי משם התכוונו לקחת מונית או רכב חלופי, כדי להגיע לביתם בחיפה.

בהגיעם, הזמין אותם עלי הנהג הנינוח, לנוח בביתו, עד שיסיים את תיקון רכבם.

בתחילה חשבו לסרב אך למשמע הפצרותיו החוזרות ונשנות, הסכימו לבסוף והוא הובילם לסלון ביתו.

כבמטה קסם צצו הקפה ועוגיות הבקלאווה. אשתו של הנהג אחלן, ישבה מולם על כורסה ושלושתם הפליגו בשיחה מעניינת.

"הורי סיפרו לי שבתקופה ההיא," החלה אחלן כשהיא מחייכת, "היהודים והערבים חיו בשלום והיחסים ביניהם היו טובים מאד. הם אף היו עוזרים אחד לשני כשעלה הצורך," והזמינה אותם לסיבוב שני של קפה, שהתקבל בשמחה.

הטיפול ברכב התארך ואחלן הביאה מהמטבח צלוחיות קטנטנות מלאות בכל טוב, פיתות ושתיה קלה.

"מה שמו המדויק של הכפר הזה?" התעניין מוישה אצל מארחתו החביבה, כשהוא נוגס בעוגית נוטפת מי דבש וורדים.

"מקימי הכפר רצו לקרוא לו בשם געוואלד," ענתה בפשטות.

כשהעוגית עדיין בפיו, הרים מוישה ראשו בפרץ צחוק ושאל, "למה הם רצו לקרוא לו בשם אידישאי?" ודבוירה החרתה והחזיקה אחריו.

"תבינו, קודם הגיעם לכאן מיפו, לרוב מקימי הכפר היו חברים שגרו בסמיכות ליהודים זה שנים ארוכות. רובם לא ידעו עברית או ערבית ודיברו אתם אך ורק באידיש," השיבה אחלן בחיוך.

בינתיים הצטרף אליהם עלי שסיים את תיקון הרכב.

"על מה אתם מדברים?" שאל וניגב ידיו בסחבה והתיישב אף הוא בכורסה לצד אשתו.

"הם רוצים לדעת מדוע ניתן לכפרנו השם "געוואלד" שהיא מילה באידיש," ענתה אחלן בחיוך והחלה לצחקק אף היא.

"גם החברים של הורי גרו ביפו," הסביר להם עלי בסבלנות מחוייכת, "וכשהם נאלצו לנטוש את יפו והגיעו לאדמות הגליל, הם עזרו למקימי הכפר שלנו בחיפוש שם שלדעתם יכול היה להנציח את היחסים הטובים ששררו במשך שנים בינם לבין היהודים. פרוש המילה "אל-חוואלד" הוא "הנצחיים." החברים של הורי תמיד סיפרו לנו שהם חשבו שכשהיהודים אמרו "געוואלד" הם בעצם התכוונו לידידות המופלאה שצמחה בינם, כי חשבו שהיא תחזיק מעמד לנצח, לכן החליטו לעשות שימוש במילה ששמעו אותה נאמרת כל כך הרבה פעמים על-ידי חברי הוריהם ונשמעה דומה ל"אל-חוואלד" - "הנצחיים" בערבית, אותה חשבנו להיות הפרוש של "געוואלד," סיים את הסברו המפותל אך הבנלי כל כך עבורו.

וכך בזכות אותם יחסי שכנות טובים בין היהודים והערבים בשכונה הישנה ביפו, צמח לו הכפר שהיה היחיד באותו יום שבת להגיש עזרה לזוג יהודים שנתקע רכבם.