בעקבות מלחמת ששת הימים פרסמו
אפרים קישון ודוש (קריאל גרדוש) זכרם לברכה את ספרם "סליחה שניצחנו". הכותרת הסרקסטית הזו התבררה כהברקה גאונית שהקדימה את זמנה בעשרות שנים. עובדה, גם כיום נאלצת ישראל להתנצל בפני עדת הצבועים הבינלאומית על שהיא מספקת מעט מדי קורבנות לטרור הסכינים, ולמרבה החוצפה, גם מחסלת יותר מדי מחבלים מוסתים.
שנתיים מאוחר יותר, ב-1969, פרסמו השניים - גדול ההומוריסטנים של ישראל, קישון, והקריקטוריסט הנפלא דוש - ספר המשך, שנשא את השם "אוי למנצחים". שיפוץ לפתגם הלטיני הנודע Vae Victis ("אבוי למנוצחים", פתגם שקבעו הרומאים בשנת 390 לפני הספירה, אחרי תבוסתם לגאלים, והעם היהודי למד היטב על בשרו - י.ר.).
הסרקזם בשמות צמד הספרים היה במקומו. הוא ביטא כבר אז את זעמו של "העולם" על שהיהודים העזו לחרוג מתפקיד הקורבן שהועד להם משחר ההיסטוריה. בשנים האחרונות, אנו עדים לעליית מדרגה בסולם החוצפה: עכשיו מאשימים אותנו גם שאין פרופורציה בין מספר התוקפים המשלמים בחייהם למספר קורבנותיהם! וזה כבר מצב אנומלי שהעולם הנאור (סליחה על הביטוי המתעתע) אינו מוכן להשלים עימו בקלות.
מילא, אילו היו שותפים לגישה הזו רק שקרנים ותיקים כמו ראשי ההנהגה הפלשתינית, המשת"פים שלהם בשמאל הקיצוני בישראל, גופי תקשורת שמעולם לא הסתירו את עוינותם לישראל או דיפלומטים בורים - ניחא, כבר התרגלנו לכך. אבל כאשר החד-צדדיות המקוממת הזו פושה גם בקרב מי שמכונים "מעצבי דעת קהל", או מדינות הרואות את עצמן כמאורות החופש והקידמה בעולם, שלא לדבר על מי שמוגדרת כ"מנהיגת העולם החופשי", כדאי לתת על כך את הדעת.
אין צורך להתאמץ כדי להיזכר, שפזמוני הצדקנות המגיעים כעת אלינו מבניין האו"ם, מוושינגטון, מפריז, מתעשיית השקרים הפלשתינית, מרחוב שוקן בתל אביב (מערכת הארץ), וכמובן מחבורת הפירומנים בראשותו של
איימן עודה, נשמעו גם בתקופת "
עופרת יצוקה" ו"צוק איתן".
המיחזור הזה הפך ממש לתגובה פבלובית. "העולם" התרגל להשתתף (לא תמיד) בצערנו, לצקצק בלשונו לאות הזדהות עם סבלנו, ולעתים גם לתרום קמצוצי סימפטיה. לכן קשה לו כל כך להשלים עם כך שחל שיבוש משמעותי בליהוק המסורתי, וחובה על אבירי החוק והסדר הסלקטיבי, לקרוא את העם הסורר הזה לסדר.
איך כינה את העם היהודי נשיא צרפת הגנרל דה-גול, בנאום שנשא בחודש נובמבר 1967, בזעמו על כך שישראל החצופה המרתה את פיו ויצאה למלחמת מגן בששת הימים, בניגוד לאזהרתו "עם יהיר ומתנשא".
ובאמת, רק עם יהיר (ומתנשא מבחינה טכנולוגית!), מסוגל היה לפתח מערכת חלוצית של "כיפת ברזל", שתגן על ישוביו ואזרחיו מאלפי הרקטות ששוגרו לעברם מרצועת עזה. האם כבר שכחנו שבמוקד הביקורת הבינלאומית שנמתחת על ישראל, כמעט שלא מוסווה הנימוק האמיתי: "יש לכם מעט מדי הרוגים(!!) בהשוואה לפלשתינים"...
היום, מצטייד היאהוד התוקפן באפוד מגן קרמי, המקשה על הסכינאים הפלשתינים לממש את זממם. היום, מציצים כל הרגשות האנטישמיים הישנים-נושנים מאחורי הפזמון הקבוע: "תגובה לא מידתית של ישראל". וכדי שהיהודים הרגישים לא יתלוננו על קיפוח, דואג תמיד מישהו במשרדי השריף העולמי בדימוס (הנשיא, מזכיר המדינה), או בבניין האו"ם, לעטוף את הנזיפה בפזמון החלול: "לישראל יש את הזכות להגן על עצמה".
איזה מזל יש לנו! נשיאה של המדינה ששוטריה יורים באזרחים החמושים רק בצבע עור שחור, פוסקת מתי מותר לנו להתגונן ומתי אסור. האם יש עוד מדינה ריבונית אחת בעולם, שכל מיני שופטים-בזכות-עצמם, קובעים פעם אחר פעם, שגם לה שמורה הזכות להגן על עצמה. כאילו שזכות זו מוטלת בספק, ואלמלא הושמעה ההכרזה הנדיבה, על המדינה היהודית מוטל היה גם לקבור את מתיה בשקט מופתי, כדי לא להרגיז את השכנים.
את הדובדבן בעוגת הצביעות סיפקה צרפת. היא מקדמת במועצת הביטחון הכרזה נשיאותית בדבר הצורך להציב משקיפים בינלאומיים בהר-הבית, כדי שאלה יפקחו על שמירת הסטטוס קוו. בינתיים
זהבה גלאון כבר הביעה בפומבי את תמיכתה (דף המסרים מהמוקטעה הגיע אליה כנראה בזמן).
ליוזמה הזו אין ערך מעשי. מדובר רק בהצהרה. אבל יש בה ביטוי נוסף לחד-צדדיותה של אירופה, במקרה הזה של צרפת.
לכן מותר לנו לתהות, איך זה שב-19 שנות שלטונה של ירדן במזרח ירושלים, ובניגוד מפורש לסעיף 8 בהסכם שביתת הנשק עימה - שקבע כי ליהודים יש זכות להתפלל בכותל המערבי - לא דרשה צרפת ההומאנית אפילו פעם אחת דיון במועצת הביטחון על הפרת ההסכם מצד ירדן? מה פתאום התעורר עכשיו ארמון האליזה משנת התמימים הארוכה שלו?
באחת מהרצאותיו הנפלאות על המהפכה הצרפתית (כבר איני זוכר באיזה הקשר), השמיע המרצה פרופ' יעקב טלמון ז"ל, מגדולי ההיסטוריונים שלנו, הערה מצמררת על צרפת, שאותה קשה לי לשכוח. טלמון הסביר כי בגלל האנטישמיות הרבה שהייתה טבועה בה במשך שנים רבות, פולין הייתה המדינה המתאימה ביותר שדווקא על אדמתה יכולה הייתה להתבצע השמדת העם היהודי. "אם לחשוב על מדינה אחרת, שהייתה מתאימה לכך". כך אמר פרופ' טלמון - "אני סבור שזו רק צרפת".
