המדריך לתקשורת עוינת

המהפך הפוליטי של 1977, שבעקבותיו נבחר מנחם בגין לראש ממשלה, בפעם הראשונה, התקבל בזעם רב בתקשורת הבריטית. זו ראתה 29 שנה אחרי סילוק המנדט הבריטי מארץ ישראל את בגין, עדיין כראש ה"ארגון", הגוף הטרוריסטי צמא הדם, שהיה אחראי בעיניה למותם של בריטים רבים.

ה"טיימס" הלונדוני, החשוב בעיתוני בריטניה אז, ביטא את סלידתו ממנהיגה החדש של ישראל, בדרך אופיינית. הוא התנדב לסייע לקוראיו הנבוכים כיצד לבטא את שמו המסובך של בגין. העיתון הסביר: "בגין מתחרז עם פייגין" (FAGIN).

זה היה מעשה נבלה עיתונאי בעל ניחוח אנטישמי ברור. פייגין הוא דמות ספרותית ידועה המופיעה ברומן הנודע של צ'רלס דיקנס בן המאה ה-19, "אוליבר טוויסט". פייגין הוא מנהיגה של חבורת נערים עזובים, אותם הוא מלמד לכייס, ומעניק להם מחסה תמורת מלקוח מבצעי הכיוס.

פייגין תואר במשך השנים כ"נבל יהודי טיפוסי". הוא שורטט על הבמה ועל הבד, במאפיינים הפיזיים היהודיים המקובלים, החל באף הנשרי, הגו הכפוף, שלא לדבר על תאוותו היוקדת לכסף ולאוצרות הגנובים שהטמין במאורתו החשוכה.

אלק גינס הגדול, שגילם את דמותו של פייגין בסרטו של הבמאי דייוויד לין "אוליבר טוויסט", כה הבליט בהופעתו את המאפיינים האנטישמיים הללו, עד שהפצת הסרט בארה"ב התעכבה שלוש שנים (מ-1948 ל-1951), בגלל התנגדות עזה של הליגה נגד השמצה. מה שגרם לבמאי לקצץ 7 דקות "סטריאוטיפיות יהודיות", לפני שהוחל בהקרנת הסרט.

דיקנס עצמו הכחיש כאילו ביטא ברומן שלו השקפות אנטישמיות כלשהן, הסופר טען כי בסך-הכל שיקף בכתיבתו את המצב באנגליה כפי שהיה אז. חשוב לציין, כי דיקנס שינה עת עמדתו אחרי שמכר את ביתו בלונדון לבנקאי...יהודי, ואז שמע מאשתו של הבנקאי, אליזה, כי גרם עוול גדול ליהודים. או אז ערך דיקנס ביוזמתו את יצירתו, וקיצץ ממנה את רוב איזכורי שמו של פייגין, שקודם לכן כונה עשרות פעמים "Fagin The Jew".

כאמור, ב-1977 נזכר העיתון "טיימס" הלונדוני בקיומו של אותו יהודי נוכל ורודף בצע, כדי להשחיר פניו של מנהיג ישראלי, שלמורת רוחו (של העיתון) נבחר לראש ממשלת ישראל. היום, כבר אין ה"טיימס" הלונדוני עוין כל כך את ישראל. יש לו בבריטניה ממלאי-מקום שעושים עבודה זו היטב, שני עיתוני השמאל ה"גרדיאן" וה"אינדיפנדנט", שהיו שמחים, מן הסתם, לקשר את השם נתניהו לשיילוק, אבל הצרה היא שזה לא מתחרז.


נזקי תדמית


נאלצתי להוגיע את הקוראים באיזכור פרשה זו, אחרי שקראתי במהדורה האינטרנטית של "העין השביעית" (אתר המתיימר לבקר מקצועית ובאורח אוביקטיבי [חחחחחחח...] את התקשורת בישראל) את רשימתו של ידידי רפי מן, שכותרת המשנה שלה היא: "נתניהו נכשל שוב ושוב בנסיונותיו לשנות את מסגור הסכסוך בתקשורת העולמית".

הכותב נזקק להסבר כאילו-מקצועי, שמיד נעמוד על טיבו המופרך ועל מסריו הפוליטיים המוצנעים, בעקבות המעידה המדהימה של נתניהו, בפרשת היטלר והמופתי. מעידה שלכמה אמצעי תקשורת במדינת היהודים שימשה הזדמנות לשפץ את דמותו המושמצת של חאג' אל-חוסייני. כנראה זה רק עניין של זמן בטרם יגלו הארץ או ערוץ 10, כי המופתי היה בעצם עוזרו של ראול וולנברג, הדיפלומט השוודי שהציל אלפים מיהודי הונגריה בתקופת השואה. מעין "שינדלר הפלשתיני".

מן מסביר את המושג "מסגור" בו בחר להשתמש כדי להסביר מדוע חלקים רבים בתקשורת המערבית בוחרים לדווח על מה שקורה כאן, בדרך הנראית לישראלים רבים מוטית, שלא לדבר שיקרית. "מסגור, הוא מסביר, היא הגישה הפרשנית המנחה את העיתונאי-הכתב והעורך כאחד - בדרך שבה נבחרים לפרסום פריטי מידע מסוימים מתוך כלל 'המציאות הגולמית', ובאופן שבו הם מוצגים".

במקרה הטוב זו היתממות. במקרה הרע, זה טיוח המציאות.

אם רשת הב.בי.סי. הסופר-מקצועית, מכתירה ידיעה בדבר הרצח של הרב נחמיה לביא ואהרון בנט בירושלים (3 באוקטובר) בכותרת "פלשתיני נורה למוות אחרי ששניים נהרגו בקפה בירושלים", ואחר כך בעקבות המחאות מואילה לתקן (אבל מסרבת להתנצל!), מבלי שבגוף הידיעה אין זכר למילים "מחבלים", "טרור" או "רצח", זו אינה "גישה פרשנית" הבוחרת לפרסם רק כמה פריטי מידע. זה דיווח מגמתי מסולף. נקודה.

אפשר היה לסלוח לרשת הבי.בי.סי. אילו סילוף כזה היה חד-פעמי. אבל אנחנו הרי כבר למדנו שזוהי המדיניות של רשת החדשות המהוללת הזו. לא רק שלעולם איננה טועה לגבי הפלשתינים - היא תמיד מדווחת בצורה שגם לו נחתו כאן לרגע חייזרים, הם היו עומדים בנקל על חד-צדדיותה והמגמתיות שלה.

ה-BBC כמובן שאיננו לבד. הרשת האמריקנית CNN, אינה טובה ממנה בהרבה. את הרצח שבו נרצחו בגרזנים ארבעה מתפללים בבית הכנסת בשכונת הר-נוף בירושלים (17 בנובמבר 2014), הכתירה הרשת (המוגדרת בשם הקוד "ליברלית") כך: "ארבעה ישראלים ושני פלשתינים נהרגו בהתקפה על בית כנסת, לדברי משטרת ישראל".

הכותרת לא הבדילה כלל בין הקורבנות לבין הרוצחים. יתר על כן, הציון שמדובר בדיווח שמקורו במשטרה הישראלית, נועד לרמוז לצופים שכדאי להתייחס לדיווח בחשדנות. כרגיל, התנצלה הרשת מאוחר יותר ותיקנה. אבל הנזק כבר נגרם. הרי אנו חיים בעולם תקשורתי של כותרות. כמה קל להטעות ואחר-כך להתנצל. "מסגור" נוסח CNN.

במבצע "חומת מגן", נאלץ צה"ל להיכנס למחנה הפליטים של ג'נין, הוא שילם מחיר אנושי יקר. במקום להשתמש בריכוך אווירי מול שטח אורבני צפוף גדוש במאות מטעני חבלה, הוא הפעיל חי"ר ודחפורי ענק ללחימה בשטח בנוי ואיבד 23 לוחמים.

הפלשתינים הזדרזו להודיע על "טבח" של מאות במחנה הפליטים, חלק מהתקשורת העולמית וארגוני זכויות האדם קנו את השקרים, ומוחמד בכרי עשה סרט תעמולה שיקרי, שבאישור בג"ץ, הוקרן (כמובן) בסינמטק תל אביב.

"טבח" הוא מונח נורא, האהוב על הדוברים הפלשתינים גם היום. עיתון בריטי אחד, רב-השפעה, ה"גרדיאן" אימץ אותו אז כמובן ופירסמו בכותרת ענקית "טבח בג'נין". העיתון לא בדק. למה שיבדוק? אם הפלשתינים טוענים שהיה "טבח" אז בוודאי שהיה.

ישראל הסכימה שוועדה בינלאומית מטעם האו"ם תבדוק, וועדה כזו אכן קמה, בראשותו של שר החוץ הנורווגי טריה לארסן, בדקה ומצאה: לא היה טבח! גם שני ארגוני זכויות אדם, Amntsty ו-Human Rights Watch הגיעו לאותה מסקנה. מספר הפלשתינים ההרוגים היה 56-52.

האלוף יעקב עמידרור, אז מפקד המכללות הצבאיות, פנה לעורך ה"גרדיאן" ודרש שהעיתון יתנצל על הדיבה הנוראה שהדביק לישראל. העורך סירב.

איזה חלק בדיוק מהאתיקה העיתונאית, רפי מן, מצדיק סירוב כזה? איך זה שגם כאשר שישראל מפנה כליל את גוש-קטיף, ומאפשרת לחמאס להקים מחרטות לייצור קסאמים על הריסות בתי הכנסת של הגוש, עדיין חלקים בתקשורת המערבית מתייחסים אליה ככובש ברצועת עזה?

אולי במקרים הללו, כמו ברבים אחרים, פועל כאן לרעתנו "מסגור" סלקטיבי שמקורו במניעים שאין להם שום קשר עם שיקולי עריכה? או העובדה שישראל מצטיירת - כדבריך - כ"גוליית - ענק חסר-לב אכזר וחמוש היטב, שהפלשתינים הם דוד, הנער הקטן היוצא להיאבק בו, בלית ברירה, עם רוגטקה ואבן"?

האם זה "מסגור" עיתונאי שיגרתי, או בעצם מסווה כאילו-מקצועי להטלת האשמה קולקטיבית על מדינה, שכדי לפרסם אותה, אין צורך בשיקולי עריכה, או ביושרה עיתונאית, אלא רק בדעה קדומה נגד היהודים שתמיד גרמו רק לצרות?!


שישראל תתכופף...


נוח לרפי מן, מבחינה פוליטית (אני מכיר אותו מעבודה משותפת במעריב. מעולם לא הסתיר את דעותיו, שהציבו אותו במחנה הפוליטי הנכון), לעשות שימוש חוזר בהנמקה הפשטנית והלעוסה הזו, אודות דימויה של ישראל כגוליית התוקפן. הסבר תמים המעניק תעודת הכשר אקדמית(!) לאותם כלי תקשורת, המעבירים לצרכניהם תמונות המעוותות את המציאות. איזה "מסגור" נפלא.

אבל אט-אט יוצא המרצע הפוליטי מן השק.

הכותב טורח להסביר, כי "בנסיבות הפוליטיות בישראל" אין סיכוי שהדימוי הקשה הזה של ישראל ישתנה. הבנו. כל עוד תשלוט בישראל ממשלת ימין, ה"מסגור" התקשורתי הידוע - שמשום מה פועל רק בכיוון אחד - ישאיר את ישראל במעמד המצורעת של העולם.

אז מה הפתרון? המרצע הפוליטי ממשיך לצאת מהשק האקדמי: "יידרשו מהלכים מדיניים של ממש" - קובע רפי מן - "בתנאי כמובן שלא יהיה זה מאוחר מדי".

במילים פחות מכובסות: מאחר שכל הוויתורים המדיניים המפליגים שהציעו אהוד ברק (קמפ דייוייד 2000) ואהוד אולמרט (2008) לא השביעו את רצונם של ערפאת ואבו-מאזן, צריכה ישראל "לשפר" עוד יותר את הצעותיה.

אם תסכים למשל, לזכות השיבה, יוחלף מיד דיסקט ה"מסגור" האנטי-ישראלי במחשבי התקשורת העוינת. את מקום דימויו של גוליית האכזר תתפוס דמותה הרחומה של אימא תרזה הציונית, ושיירות של מקוננים מקצועיים יעשו דרכן מאירופה ומארה"ב, כדי לשפוך עלינו ים של סימפטיה ודמעות, בנפול "קורבנות השלום" הראשונים.