לצד העיסוק ביצחק רבין האיש, ברצח שלו ובמורשת הפוליטית שהותיר אחריו, חשוב לא פחות להיזכר בעובדה הבאה: רצח רבין היה אות הפתיחה של התפרקות השמאל הפוליטי בישראל ושל עליית הימין הדתי, כפי שאנחנו מכירים אותו היום. מבחינת הימין הדתי - כבר קשה להאמין - תחילת שנות ה-90 היו שנים של מצוקה קיומית ואנדרדוֹגיוּת מלנכולית.
כתלמיד ישיבה תיכונית, נשלחתי כל שני וחמישי עם בית הספר כולו לומר תהילים בכותל או להפגנה המונית נוספת נגד אוסלו. "נקודה", העיתון של המתנחלים, עסק באופן כמעט כפייתי במוֹת רעיון ארץ ישראל השלמה.
משה פייגלין הקים את "זו ארצנו", אך אנשי הארגון נחשבו באותה עת לשוליים והזויים. מנגד, מדינת ישראל עלתה על המסלול הליברלי המהיר: התחזקות בית המשפט העליון, פתיחת השווקים והישענות של הממשלה, גם אם רק מבחוץ, על תמיכת ערביי ישראל. כן, באותה תקופה הימין הדתי היה פריפיראלי לחברה הישראלית.
מיד לאחר הרצח, השתנה המצב הזה. הימין הדתי הפך, צעד אחר צעד, לאליטה האינטלקטואלית של הימין בארץ, והמיר כמעט לחלוטין את שפתו מלשון כיסופים ל"ארץ ישראל השלמה" לשפה נחרצת ו"ממלכתית" של "ציונות, יהדות וערכים".
במקביל, הימין הדתי הקים מוסדות חדשים והשתלט על ישנים, בעיקר תוך ניצול כספי ציבור, וכיום הוא מנהל את הפקידוּת הבכירה ברוב מוקדי ההחלטות בתחומים החשובים לו (החטיבה להתיישבות, משרד החינוך, משרד המשפטים, רשות העתיקות, מנהל מקרקעי ישראל, משרד החקלאות, חלק מכלי התקשורת ועוד). רצח רבין הזניק את הימין הדתי מסקטור שולי יחסית למגזר שמוביל ללא עוררין את מחנה הימין - עד כדי כך שהיום מדינת ישראל כולה יוצאת למאבקים מדיניים, כלכליים ובינלאומיים על סוגיות שבעבר עניינו אך ורק את הנהגת המתנחלים (שממשיכים להציג את עצמם כמיעוט נרדף). תפילת יהודים בהר-הבית - רעיון מופרך ושולי עד לפני כמה שנים - היא דוגמה מובהקת לכך.
ליקוק פצעים
מה שקרה הוא שהימין הדתי השכיל להתייחס לעצמו כאילו המדינה זה הוא, והוא זה המדינה. וכולנו התחלנו להאמין בכך.
בשמאל התחולל תהליך הפוך: מאז רצח רבין עובר השמאל הפוליטי בישראל פירוק איטי ומייסר שבא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. מיד לאחר הרצח עסק השמאל כמה שנים בליקוק פצעים והדלקת נרות. בינתיים המוסדות המפלגתיים התפרקו בזה אחר זה, כשהקבוצות האידאולוגיות מפנות את מקומן ל
מאכערים בינוניים, אינטרסנטים חלקלקים ויחצנים חלולים. מאכערים מצויים אומנם בכל קצווי המפה הפוליטית, אבל רק בשמאל הם עברו לקדמת הבמה וקיבלו לידיהם את קביעת האסטרטגיה.
לכן הנהגת השמאל כיום איננה שמאלנית מדי או ימנית מדי - היא פשוט בינונית מדי. מאות ארגוני חברה אזרחית שהיו יכולים לקדם את סדר היום של השמאל מחוץ לכותלי הכנסת, בורחים מהשתייכות פוליטית כמו מאש ומקדמים אג'נדות נישתיוֹת מחד ופרויקטים של הידברוּת מאידך. מכיוון שגם אנשי האקדמיה בישראל ויתרו על הזיהוי עם השמאל הפוליטי או על צבירת כוח פוליטי בכלל, הם הפכו לקולות שוליים ומוקצים, שעוסקים בעיקר בדה-קונסטרוקציה של המציאות ובמציאת תשובות שונות לשאלה: מדוע השמאל כולו, בעבר ובעתיד, איננו ראוי.
שנים אבודות
המשותף להנהגת השמאל, לארגונים החוץ-פרלמנטריים ולאנשי האקדמיה היא האמונה שהתפתחה לאורך השנים כי המצב אבוד וכי לא ניתן לבנות כוח משמעותי שיחליף את שלטון הימין הדתי. הבחירות האחרונות מוכיחות מעל לכל ספק שיש בישראל ציבור רחב המעוניין במציאות אחרת לחלוטין, אלא שהנהגתו הפוליטית, האקטיביסטית והרעיונית נמנעת מלהשמיע את הקול שלו.
אחרי 20 שנים אבודות, נדרשת התעשתות מהירה: אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו שני עשורים נוספים כאלה. מה עושים? ראשית, מבינים ומפנימים שכיום אין לשמאל הפוליטי בישראל הנהגה שמסוגלת לבנות אלטרנטיבה. שנית, מתחילים לבנות: לבנות מוסדות חדשים, להיכנס למוסדות קיימים וליצור נרטיבים על שמאל שמסוגל להוביל מדינה ולא רק לפרשן אותה מהקווים.
חשוב לזכור: לימין, שמוּבל על-ידי הימין הדתי, אין פתרונות אפקטיביים באף אחד מתחומי החיים בישראל. הוא לא מציע לישראלים עתיד טוב יותר מבחינה ביטחונית, הוא לא מנסה אפילו להתמודד עם השבר הכלכלי-חברתי, ובתחומים האזרחיים הוא עסוק אך ורק בקידום של עצמו כסקטור מוביל.
בפחות היסוס ופחד, ועם מחשבה קדימה ותוכנית אסטרטגית ביד - אפשר לנצח את הימין. אפשר להציע לאזרחי ישראל עתיד אחר לחלוטין וגם להגשים אותו. אבל כדי לעשות את זה אנחנו חייבים לחזור לעשות פוליטיקה אפקטיבית.
