המלחמה בינינו לערבים היא על יכולתנו לשלוט בארץ. כל ויתור חלקי על זכויותינו כאדוני הארץ מעודד טרור נגדנו ³. הוא מפיח באויב תקווה, שיוכל לנו, ומשרת את "תוכנית השלבים" הערבית להשמדת ישראל. לכן, פוגע קשות בהרתעתנו, המבוססת על יכולתנו למשול בארץ.

לפיכך, למלחמתנו בטרור הערבי יש פן התיישבותי, שלא הומצא כאן ועכשיו. נראה, כי הוא נמצא בבסיס הוויכוח בין דוד בן-גוריון לזאב ז'בוטינסקי עוד בשנות ה-20 למאה הקודמת. ז'בוטינסקי צדק באבחנתו, כי יש צורך בצבא ובצבאיות, ובן-גוריון צדק בפרגמטיזם של "עוד דונם ועוד עז". התיישבות וביטחון השתלבו זו בזה, כדי להבהיר לאויב את נחישות כוונות העם היהודי להתנחל מחדש במולדתו, גם כשהכובש הבריטי ניסה לסכל את התהוות היישוב היהודי.

גם כעת, צריכים ללוות את הלחימה בטרור הסכינאים במעשי התיישבות - הרחבת יישובים קיימים בכל רחבי ארץ-ישראל וחיזוקם והקמת יישובים חדשים בפריפריה. אין פלא שממשל אובמה, האיחוד האירופי והאו"ם מתנגדים להתיישבות יהודים, ורוצים להגבילה. הם מעוניינים בפתרון "שתי המדינות", שיחליש אותנו, ויבטיח לנו מלחמה אין-סופית מול אויב, השואב עידוד מוויתורינו תחת לחץ בינלאומי, כולל של עמותות (NGOs), שממשלות זרות משסות נגדנו במימונן.

התגובה ההולמת לפיגועים צריכה להיות צבאית - חיסול האיום - ולאחריה ענישת המפגעים, שולחיהם ומשפחותיהם; ולבסוף - התיישבות. אך הפעולה ההתיישבותית אינה מותנית בפיגועים, אלא נובעת מחובתנו להגדיל את היישוב היהודי⁴ בארץ-ישראל, מדן ועד אילת, להרחיבו ולבססו. כתוצאה ממדיניות שגויה בהתיישבות ובכלכלה, אנחנו עלולים לאבד אזורים ריקים מיהודים (כמו הנגב והערבה). כיוון שאין ריק; ואם אנחנו לא נשב בהם, יישבו בהם אחרים - כלומר, ערבים. לפיכך, יש לחזק את היישובים הקיימים על-ידי ביסוס כלכלתם, שתאפשר גידול והרחבה, ותמנע נטישה. כך, גם לגבי היישובים בגליל. פיתוח הפריפריה וירושלים הינו חובה לאומית - בכל עת.

אין די בפעולה צבאית טובה ככל שתהיה. כדי לייבש את הביצה, אנחנו צריכים לשלוט בארץ על כל מרחביה, ולהתנהג כאדוניה. היא שלנו מקדמא דנא, ואנחנו מממשים את בעלותנו בכוח החרב, בעלייה ובמעשה ההתיישבות. אם לא נתנהג כאדוני הארץ, אנחנו מזמינים צרות.

הניצחון אינו בשום פנים ואופן "השגת שקט", כפי שצוטט רא"ל גדי איזנקוט, או גרסאות שונות של שיבה לסטטוס-קוו. קראנו בספר שופטים, "... וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ אַרְבָּעִים שָׁנָה וַיָּמָת עָתְנִיאֵל בֶּן קְנַז" ⁵; והדברים חוזרים בעקבות מעשיו של שופט זה או אחר, שאחריהם שב אי-שקט לשרור בארץ.

"החזרת הביטחון" הינה סיסמה שדופה, שמכסה על הכוונה לא לנצח במלחמה. כדי לנצח, צריכים להבטיח, שלא יהיה לאויב רצון לחדש את הטרור אחרי שנצמיתו, ולא רק כשב"משמרת" של מאן-דהוא ישררו ביטחון ו/או שקט. ואזכיר כאן את דברי ז'בוטינסקי, "... כִּי שֶׁקֶט הוּא רֶפֶשׁ / הַפְקֵר דָּם וָנֶפֶשׁ ..." ⁶.

1. כמו "כיבוש", "קיפוח", "אפליה" וכיו"ב.

2. הסבר מסוים לכך ניתן במודל "השוט הכפול", הפועל בפיגועי טרור - השוט הקצר גורם להקשחה זמנית (ובעיקר, ברמה המילולית) של עמדות הציבור ומנהיגיו. השוט הארוך מפורר בסופו של דבר את עמדת הציבור נגד הטרור.

3. בעניין הוויתורים צריכים לזכור את המשנה, "שניים אוחזין בטלית" במסכת סנהדרין. לקחה - מי שמוותר על משהו, מאבד את זכותו.

4. גם באמצעות פעולה נמרצת לעודד עלייה וליצירת תשתית לקליטתה - עוד מחדל של ממשלות ישראל.

5. שופטים ג' י"א.

6. שיר בית"ר. נדלה באחרונה 28 אוקטובר 2015.