רשימה זו הייתה אמורה להיכתב ולראות אור של שמש, עוד בתחילתו של שבוע זה - לאחר שגל תגובנים (טוקבקיסטים), הסתער והגיב על רשימתי:
"שופטי בג"ץ עוד יתגעגע לדניאל פרדימן" ("
מחלקה ראשונה" - 29.10.2015). צוק העתים וענייני שעה דחופים יותר (גל הסכינאות, הרעב של ניצולי השואה ועוד), דחה מימוש כוונתי זו, עד שקראתי דבריו - הבלתי מדויקים, בכל הכבוד הראוי - של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כב' השופט,
אליקים רובינשטיין, בדבר
"תסכוליהם של פוליטיקאים וכותבים כאלה ואחרים" והחזירו כוונתי זו, אל סדר היום. הנה תוצאתה בפניכם, בכתובים.
מזה זמן, זמן רב מאוד במונחים עיתונאיים כותב אני, כמעט מדי יום ביומו, רשימה בענייני היום.
מעולם - חוזר אני מדגיש, שונה ושולש - מעולם לא נתקלתי, בגל כה עכור ועצום של משטמה כלפי בית המשפט העליון ושופטיו, בכלל וכלפי מערכת בתי-המשפט (ואף כלפי כותב שורות אלה ש"העז" ונדרש להגן על כבודה של מערכת המשפט והוכתר - בשל כך -, לא עלינו, בגידוף המצוי _ "שמאלן"), בפרט. קראתי, שבתי וקראתי. קראתי, חזרתי וקראתי גל תגובות עצום ומתלהם זה של האקלסיה האינטרנטית - שהחליפה אסיפת העם המקורית שהתקיימה באתונה - עד "שנפל לי האסימון".
פתע פתאום הבנתי, שמי המעזים להכתיר ולכנות נשיא בית- המשפט העליון, לשבר,
אהרן ברק, בתואר ובכינוי: "פיראט משפטי"; מי שמעז לכתוב אודות: "בית המשפט הבלתי הגון השולט בישראל", לכאורה - בשם
חופש הביטוי וחרות השיח - כמו-גם מי שמדגיש, בתגובה לכתבתו של כותב שורות אלה, כי הכותב הוא: "לקקן המחפש ג'וב אצל ביניש" ועוד, אינם מונעים, אך ורק מתסכול כלפי בית המשפט העליון, בכלל וכלפי מערכת בתי המשפט בפרט. המצב חמור מכך.
במדינת ישראל בשנת 2015, חלק נכבד מציבור אזרחי ותושבי המדינה, פשוט שונא, באופן קיצוני, חסר תקדים וחסר גבולות שהם, מערכת בתי-המשפט, על שופטי ושופטות בתי-המשפט, בכלל ושופטות ושופטי בג"ץ, בפרט - ובמיוחד! קחו רגע קל הפסקה, עצרו נשימתכם וקראו פעם נוספת ובריכוז מוחלט המשפטים הכתובים מעלה ושאלו עצמכם באופן אוביקטיבי והגון -
האם אוהבים או שונאים אתם מערכת בתי-המשפט בישראל, על כלל שופטיה ושופטותיה? בעקבות התנקשותו של ח"כ מוטי יוגב,
בגיבויה השקט וגם/או ליתר דיוק, בחוסר גינוי מצידת של שרת המשפטים, להתנקשות והתנהגות מכוערת זו - מיד לאחר מכן ובזמן אמת, פרסם המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, כב' השופט, אליקים רובינשטיין - באירוע שהתקיים לפני ימים מספר, ב"בית גבריאל" בכנרת, תגובה בביקורת שהוטחה בעמיתו, כב' השופט,
עוזי פוגלמן, בהתייחס לצו המונע הריסת בתי המחבלים דברים אלה, בזו הלשון:
"אילו לא פעל חברי השופט ועיכב צו הריסה בטרם תגובת המדינה ודיון, היינו כסדום ועמורה - תחילה הורסים ואחר כך מבררים".
עוד הוסיף ואמר כב' השופט, אליקים רובינשטיין, דברים אחרים ונוספים, כהאי לישנא:
"כמובן ביקורת היא לגיטימית, גם על בית המשפט - ואנו גם לומדים ממנה; אך אין ל שחר או בן בנו של שחר, לעלילות על עיכובים בדיונים על הריסות בתי מחבלים וכל מיני טענות מסוג זה. צריך רק לבדוק את העובדות, והן פרושות לפני כל אחד
בחינם באתר בית המשפט".
בסיום דבריו הדגיש כב' השופט, אליקים רובינשטיין, דברים אלה, כדלהלן:
"את תסכוליהם של פוליטיקאים וכותבים כאלה ואחרים, שחלקם בבורות מדהימה וחלקם לא בשגגה, אל יוציאו על בית המשפט. בית המשפט הוא חלק מן העם והמדינה, הוא לא מן האו"ם. אבל הוא לוחם לצביון המדינה כמדינת חוק, זכויות אדם וחובות אדם. כדי לדעת זאת, כל מה שנחוץ הוא ההפך מעלמא דשקרא, עולם השקר - פשוט הגינות בסיסית, אחרי לימוד העובדות באשר לעבודתנו".
דומה שכב' השופט, אליקים רובינשטיין - בכל הכבוד הראוי - לא "ירד אל העם" ממגדל השן המנותק מקשר ישיר ויומיומי עם מי המצויים והמתנהלים ברחובותיה ובשוקה של עיר, שאם לא כן לא היה מייחס הוא התסכול - בו עוסק הוא - לפוליטיקאים וכותבים אלה ואחרים,
אלא מייחס תסכול זה, לרוב מניינו, שדרתו והיקפו של הציבור הרחב. דומה כי - בכל הכבוד הראוי - קביעתו של השופט,
חיים כהן שנאמרה על-ידו בהתייחס לידיעה שיפוטית בפסק-דין ירקוני - בשנת 1964 - לפיה:
"שופט בתוך עמו הוא יושב ויש לו מה שעיניו רואות, וניסיון החיים ומציאות החיים היא כלי עבודתו כמו הדין והחוק" אינה ישימה ונכונה, באשר לכב' השופט אליקים, רובינשטיין, הסבור והסובר, כי הנוער הדתי-לאומי, כיום, הינו נוער שקט, סובלני וכנוע, מאותו סוג הנוער ששהה הסניפי "בני עקיבא", בשנות הששים, קודם למלחמת ששת הימים - ולא היא!
הציבור הדתי-לאומי והחרד"לי, בכלל, כמו-גם הנוער הדתי-לאומי והחרד"לי, בפרט, קרא - ברובו קריאת המרד שלו, כמו-גם הרים, מעלה מעלה, הנס והגדל של ההתחרדות הדתית-לאומית, שלטון והנצחת משפט ההלכה, על פני ועל חשבון משפט המדינה. מערכת המשפט אינה עוד מקודשת בעיניו, כבעבר והוא אינו רואה בה, על ציבור שופטיה - ובמיוחד שופטי בית המשפט העליון - מי שהם בגדר של "ראשית צמיחת גאולתנו". לצערו, כי רב של כותב שירות אלה ח"כ מוטי יוגב, שרת המשפטים, ח"כ
איילת שקד, שר החינוך, ח"כ
נפתלי בנט מבטאים בביקורתם נגד בתי-המשפט, בכלל ונכד בית המשפט העליון, בפרט,
כמו הנושא נס "המהפכה החוקתית", ציבור רב וקהל רחב, ביותר, השותה דבריהם אלה בשקיקה ובצמא רב, כמו-גם מסכין ומסכים להם - שומע דברים אלה, באוזן כרויה ובחפץ לב - ורואה בהם חלק בלתי נפרד הימנו.
הדברים אינם נכונים, אך ורק ביחס וכלפי הציבור הדתי והנוער המשתייך אליו.
הדברים נכונים, קבילים וישימים, גם באשר לחלקים נכבדים ורחבים מהציבור הישראלי החילוני, כאשר כוונת הדברים, הינה לציבור חילוני, בעל תפיסות עולם ימניות - הסולד, סלידה רבתי, מן השמאל - כאשר הוא והנוער החילוני המשתייך אליו, רואים בבית משפט העליון, במיוחד בשבתו אלי מדין, כבית משפט גבוה לצדק, בכל הכבוד הראוי, "סניף של מר"צ" או למצער בסיס ומעגן של השמאל".
ככל שהדברים אינם נעימים וצורמים אוזן, הרי לא ניתן להתחמק מהעובדה, כי שנה אחר שנה, מורים הסקרים על כך כי הציבור הישראלי מאבד אמונו במערכת בתי-המשפט, בכלל והוא "בא חשבון", בצורה בוטה, ישירה וללא חשש, אם בית משפט העליון, בכלל ועם בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, בפרט. איני סוציולוג ואין תחום עיסוקי, בניתוח הסיבות והמסיבות, שגרמו והגורמות לכך, כי חלק ניכר מהציבור הישראלי, חש ניכור, עד כדי סלידה ותיאוב, כלפי בית משפט העליון,
בייחוד בשבתו לדין, כבית משפט גבוה לצדק. הדברים הינם חמורים -
חמורים מכדי שניתן יהיה לעבור עליהם, לסדר היום - כך שבמצב דברים זה, מן הראוי שמערכת המשפט, בכלל וציבור השופטים והשופטות, בפרט לרבות ובמיוחד שופטי ושופטות בית משפט העליון יעשו בדק בית, בכל הכבוד הראוי, בהתנהלותם היומיומית והשוטפת, כמו-גם יבדקו, מה גרם ומה ממשיך לגרום, לניכור הכמעט מוחלט שיש לחלקים נכבדים בציבור הרחב, כלפיהם.
בכל הכבוד הראוי, אין המדובר, אך ורק ב"תסכוליהם של פוליטיקאים וכותבים כאלה ואחרים, שחלקם בבורות מדהימה וחלקם",
המוצע על בית משפט העליון, בין בשגגה ובין במזיד, אלא מדובר בתסכוליו של מרבית הציבור הישראלי - חילוני כדתי, כמו-גם - ערבי כיהודי, על התנהלותו של בית המשפט העליון. כדי שהדברים לא יישמעו, בגדר של מליצה וגם/או כדי שהדברים לא יישמעו בגדר של השערה, חסרת ביסוס, מציע אני, כי מחלקת המחקר שליד בית משפט העליון, תבדוק השאלה, מה הוא יחסו של הציבור הישראלי (חילוני, כדתי; ערבי, כיהודי) אל מערכת המשפט בארץ, בכלל ואל בית משפט העליון ושופטיו, בפרט, כמו-גם יבדוק היא השאלה, מה מידת האמון שרוכש הציבור הישראלי (חילוני, כדתי; ערבי, כיהודי) אל מערכת המשפט בארץ, בכלל ואל בית משפט העליון ושופטיו, בפרט.
כבר אמר רבי יוחנן המכונה גם בר נפחא, בתלמוד הבבלי (מסכת בבא בתרא, דף יב, עמ' ב), כי מאז שחרב בית המקדש, ניטלה נבואה מן הנביאים וניתנה לשוטים ולתינוקות לשוטים. גלל כן, לא נסתכן בנבואה גרידא.
עם זאת, אין אנו פטורים מחובת האזהרה, לפיה אווירת ה"עליהום", הקיימת כלפי מערכת המשפט, בכלל וכלפי שופטי ושופטות בית משפט העליון, בפרט, מזכירה את אווירת ההסתה לרצח, בימים שקדמו לרצח רבין, רחמנא ליצלן. מנהל בתי-המשפט, כב' השופט,
מיכאל שפיצר, כותב מכתב חריף וחמור ליו"ר הכנסת, יולי (יואל) אדלשטיין, בדבר השתלחותו של ח"כ מוטי יוגב, בכב' שופט בית משפט העליון, עוזי פוגלמן ובתגובה נענה הוא במכתב, בו נכלל המשפט הבא, כדלהלן: "תמוה בעיניי ולא ראוי שפקיד, בכיר ככל שיהיה, יפנה ליושב-ראש הכנסת שלא באמצעות הממונים עליו תוך מתקפה אישית נגד ח"כ נבחר וייתן פומבי לדברים בטרם יזכה לתגובה כלשהי".
שרת המשפטים, ח"כ איילת שקד, לא רק שאינה מגנה על מערכת המשפט בתוקף מעמדה ומשרתה, כשרת המשפטים - אלא בעקבות התנקשותו של ח"כ מוטי יוגב, בכב' שופט בית משפט העליון, עוזי פוגלמן, אמרה היא בשבוע החולף מעל דוכן הנואמים בכנסת, דברים, בזו הלשון: "אני חשה שבעקבות המהפכה החוקתית, מערכת המשפט לקחה לעצמה כוח שלא ניתן לה בחוק". אם לא די בכך, אמרה היא בתגובה לדברי יו"ר סיעת מר"צ, שהעלתה חשש בדבר הטלת אימה בפני שופטי בית משפט העליון, בעקבות ההתפתחויות האחרונות, כי לדברים אין יסוד ולדבריה היא: "מהיכרותי עם נשיאת בית המשפט העליון והשופטים". עוד הוסיפה ואמרה שרת המשפטים, כי: "שום אימרה לא תפגע בעצמאותם השיפוטית".
מה הפלא, אם הנהלת בתי-המשפט החליטה להצמיד מאבטח צמוד, לשופט בית משפט העליון, כב' השופט, עוזי פוגלמן, מחשש לחייו. נרחיק לכת,
נדגיש נכתוב, נכתוב ונדגיש, פעם שנייה ושלישית, כי חרדים אנו - ולא בכדי! - לחייהם של כל שופט ושופטת במדינת ישראל, בכלל
ולחייהם של כלל שופטי ושופטות בית משפט העליון, בפרט. גל ההסטה הבלתי פוסק נגד מערכת המשפט, מימין ומשמאל כאחת, לא רק שאינו פוסק, עם שנים, אלא הוא מחמיר, גודל וגואה, משנה לשנה. מן הראוי שהדברים יבחנו, בחינת יתר, בידי כלל הצדדים, על-מנת למנוע הקצנה מיותרת ומצבים בלתי הפיכים, חלילה וחס, בעליל.
