חשבתם על הרעיון הגאוני של ראש הפתח, הארגון לשחרור פלשתין, "טרור יחידים"? אומנם הגדרת המלחמה הזאת ביהודי א"י היא של הכוחות החשאיים של היהודים, אבל מצליחה. מחמוד עבאס הצליח. האויב היהודי נפל בפח. מנהיגי היהודים - החזירים והקופים, הצליחו לגרום לנתיניהם להאמין שהרציחות הנעשות על בסיס יומי, הן לגמרי מקריות. בכל יום מתעורר ערבי יחיד שגילו נע בין 13 ל-52, ומושפע מרוצח האתמול. רק אחד או שניים.
ולגמרי במקרה. אין מי שמארגן את ההתפרצויות הספונטניות הללו.
עכשיו בואו נניח, בניגוד להנחה הזאת, שמחמוד (נזכיר - ד"ר להכחשת השואה, מארגן ומממן את רצח ילדי מעלות וספורטאינו במינכן), באמצעות ה"חינוך" שמקבלים ילדי הרשות שבראשותו, משלח את החניכים טיפין טיפין, כדי להונות. כדי להפחיד, כי מי יודע מה ילד יום, מי יישחט מחר, וכדי למנוע פעולת נגד מבעוד זמן. לא הוא אישית כמובן, משלח את השאהידים והשאהידיות, וללא הותרת עקבות.
אלא שכאן צריך לראות את כסילותם של מנתחי המצב אצלנו, אם יש כאלה, ואת אווילותו של נתניהו. ואולי בכלל את זו שלנו? לגבי הגנרלים שכישוריהם מוגבלים ביותר לנתח מצבים, ניחא. ההנחה תקפה. נתניהו, ברור שאינו טיפש. ואנחנו? פשוט תמימים להאמין שיד המקרה כאן. אם כן, מה בכ"ז קורה לנתניהו וממשלתו? כאן השיטה היא - שקט. כל עוד הכסא לא חורק, הוא יכול לא להחלים ממחלת הדַבָּרת, ו
אורי אריאל (
הבית היהודי) יכול להמשיך את דקלום הבנייה מעל לכל, ודקלום ה"צריך ל". האחרים שותקים או מושתקים, וכך גם אנחנו.
אילמים. מקבלים כמחמאה את דקלומי חברי ה
ממשלה על החוסן הלאומי - עמידה בכאב הקורבנות, קורבנות תמיד, קורבנות יומיומיים. קורבנות בוקר וקורבנות בין הערביים, ובולעים את לשונותינו. אילמים. אילמים והלומים.הלומי קרב שנבחרנו להשתתף בו כקורבנות. מורגלים להגיב בסבילות: חומות, כבישים עוקפים, שתדלנות אצל "העולם". רק לא להרגיז את השמאל הקיצוני המיקרוסקופי. רק לא להרגיז את הנשיא בבית הלבן, שקיבל גם הוא חינוך איסלאמי. הנעליים שלו הספיקו לנו.
נאלמנו. הלב צורח מכאב ומזעם ואנחנו שותקים. הצרה היא שהורגלנו רק בתגובות צבאיות המכוּנות "מבצעים". לא עולה על דעתנו שהממשלה, האחראית פורמלית לחיינו, יכולה בהינף מקלדת להשתמש בזכותה להגן עלינו מפני בג"צים וניאו-נאצים ערבים. לא. זה אינו ניבול פה. זאת המהות: השמדת יהודים בגלל יהדותם. שריד מפותח מתורת המופתי הירושלמי שחבר להיטלר.
בואו ניקח דוגמה מבלגיה למשל. בסה"כ התגלתה שם התארגנות לפגיעה בשכנים. אפילו לא (בינתיים) בדיירים החוקיים. ומיד- מצב חרום, חיילים ברחובות, לא שוטרים. בלגיה אינה מתייחסת ל"מפגעים" כאילו היו מקרים פליליים. זאת מלחמה, לדעתה. בצרפת שאינה למודת רציחות כמונו, עוצר. תזכירו לי מתי היה העוצר האחרון בחברון? מתי סגרנו את גבולות שטחי ה-ABC? מתי העזנו לומר כמו ראש הממשלה ההונגרי שלא ייכנסו לארצו זרים? קצת ממורשת רבין - "בלי בג"ץ ובלי בצלם" - לא יזיק. תספרו את זה לממשלה. תזעקו את זה! ושהיא תפסיק לשבח אותנו, המועמדים לשחיטה, על "גבורתנו" להמשיך בחיים כאילו כלום. תגַנו אותה. גם את עצמנו, שאפסו כוחותינו להילחם בשקר - "אי-אפשר להילחם בטרור". להילחם בשקר ה"מבצעים" הצבאיים הבאים לבסוף במקום אמצעים ללא שפיכות דמים.
ועכשיו לכותרת: ישראל מדינה תומכת טרור. אל חשבונות הבנק של מחמוד עבאס מזרימה ממשלת ישראל את הכסף הגדול. חלקו משמש את הראיס לדולצ'ה ויטה, וחלקו ל"חינוך" הדור הערבי הצעיר, מגיל שלוש בגנים, בבתי"ס ובקייטנות, שם מרביצים בהם אינדוקטרינציה הכוללת הדמיית תקיעת סכינים בחזירים וקופים (יהודים), ואימון מקהלות ילדים בשירת רצח יהודים, בנוסף לקריאת רחובות על שם אותם שאהידים "יחידים". חלק אחר הוא לתשלומים למשפחות השאהידים.
פרט לאלה מזרימה הממשלה חשמל חינם, מספקת תדרי שידור להסתה ברדיו ובטלוויזיה, וכן תשתית תקשורת לטלפונים מכל סוג ולשרתים לאינטרנט.
לסיכום, באלה טמונה התמיכה בטרור. כלומר, תמיכה באויב. אגב, האם מישהו הגדיר את הערבים מאז אוסלו כאויב? ג'ורג' אורוול הטוב ידע כבר מה קסמן של הגדרות. תגיד שמלחמה היא שלום, בורות היא כוח ועבדות היא חרות, ואתה מסודר. תגיד שהאויב הערבי הוא טרוריסט בודד שאי-אפשר לטפל בו בדיוק בגלל היותו בודד. תגיד שעבאס הוא אח"מ, בכיר, מקביל, נשיא, ותוכל להמשיך להעביר לו את כל מה שצריך היה כבר שלשום למנוע ממנו. אילו מנענו, היינו יכולים להפוך את החרות שיש לו להסית לרצח יהודים, לעבדות למעלליו. נרות במקום חשמל. מספקים רק מעט אור, ואינם יעילים עבור תקשורת להמונים ועבור קיום נאות לרוצחים יחידים בלתי צפויים.
שמישהו יעיר את נתניהו ויסביר לו כמה דם אפשר למנוע בשני הצדדים, אם ממשלתו תפסיק לתמוך בטרור. אני מנדבת את ההגדרה שלי לטרור המפחיד הזה (ואל תשבחו את הפגנת הכוח שלי...): טרור ערבי-איסלאמי הוא הכרזת מלחמה! ובמלחמה כמו במלחמה. אם לא הולך בטוב− הפסקת התמיכה, יילך בכוח− שכונות ייעלמו מעל פני האדמה, פליטים יצופו בים לאירופה, נכבה מס. 2.
