בדומה לקהילת הביטחון וגורמי התקשורת, גם מוסדות האקדמיה בארץ ובעולם לא צפו את גל המהפכות שפרץ בדצמבר 2010. לאחר גורם ההפתעה הראשוני, החלו להופיע מסות של מאמרים וספרים המנסים להסביר את מקורות התופעה, מדוע לא צפינו אותה ולאן פניה. מעקב אחר הספרות המרכזית בחמש השנים האחרונות אומנם חושף מידה של מוגבלות אנליטית והישענות על הנחות יסוד ותפיסות שמרניות ולעיתים שגויות אודות המזרח התיכון (פרטים אדישים, משטרים חזקים וצבאות נאמנים), אולם בעיקר מוכיח כמה נזילה ובלתי צפויה הדינמיקה האזורית בעת הנוכחית, באופן שלעיתים אינו ניתן לחיזוי גם עבור מי שבידיו הכלים המחקריים ה"נכונים". על-אף השונות הקיימת והעדרה של פרשנות אחידה במחקרים שנכתבו בדיסציפלינות של מדע המדינה וחקר המזרח התיכון אודות הטלטלה האזורית, ניתן להצביע על התפתחות של שלוש פרספקטיבות מחקריות, אשר מעידות במידה רבה על תהליך של התפכחות ואף על ענווה, ביכולת לחזות ואף להמשיג את השינויים באזור:
