החוק שהופך אותנו לרובוטים

החוק למניעת הטרדה מינית נחקק למטרה ראויה ביותר: למנוע תופעות קשות ומבישות של סקסיזם, במיוחד מצד גברים כלפי נשים. אין ספק שקיימות תופעות כאלו ואין ספק שיש להיאבק בהן ביד קשה וללא פשרות. הבעיה היא, שהחוק הזה מנסה לטפל בכלים פליליים בהתנהגות הכי לא-פלילית שיש: יחסים בין-אישיים עד כדי רמתם האינטימית. וכאן שורש הבעיה: המשפט הפלילי חייב לתת תשובות של שחור-לבן, אשם או זכאי; ההתנהגות האנושית היא בעלת אין-ספור גווני ביניים.

יתרה מזו: כמעט כל העבירות הפליליות מתייחסות למעשים שעצם עשייתם היא העבירה. נכנסתי לבית בלא רשות – אני מסיג גבול ואולי גם פורץ. נתתי מכה – אני תוקף. נהגתי שיכור – עשיתי עבירה ברגע בו התנעתי את הרכב. נטלתי רכוש בלא כוונה להחזירו – אני גנב. וכך הלאה, לאורך מאות סעיפיו של חוק העונשין. לעומת זאת, החוק למניעת הטרדה מינית מתייחס למעשים שעשויים להיות מותרים ואפילו חיוביים ואפילו חיוניים. מותרים – כי מותר לבני אדם להחמיא זה לזה ולחבק זה את זה. חיוביים – כי מגע אנושי מבדיל בין מקום שנעים לשהות בו לבין מקום קר ומנוכר. חיוניים – כי החיזור מבטיח את המשך קיומו של המין האנושי.

האבחנה בין המותר לאסור, בין החיובי לפסול, בין החיוני לשלילי – היא העומדת בלב החוק, היא היוצרת את הבעייתיות הקשה ביותר ביישומו והיא הפותחת פתח לניצולו לרעה בצורה צינית וזדונית. מה שראינו בשבוע האחרון – ענייניהם של ינון מגל והניצב – מדגים בצורה ברורה ביותר את הבעייתיות הזו.

החוק עצמו אמור להציב את הגבולות. הסעיפים העיקריים הנוגעים לענייננו מצויים בסעיף 3, המגדיר מהי הטרדה מינית וקובע בין היתר: "הצעות חוזרות בעלות אופי מיני, המופנות לאדם אשר הראה למטריד כי אינו מעוניין בהצעות האמורות"; "התייחסויות חוזרות המופנות לאדם, המתמקדות במיניותו, כאשר אותו אדם הראה למטריד כי אינו מעוניין בהתייחסויות האמורות".

אולם כאן מתחילות הבעיות. מה זה "חוזרות"? פעמיים ביום? שלוש פעמים ביומיים? מה זה "בעלות אופי מיני"? התייחסות כללית להופעה חיצונית? התייחסות לאיברים מוצנעים? מה זה "הראה כי אינו מעוניין"? אמר? צעק? סימן בידיים? ונמשיך בבעיות: אולי ה"מוטרד" מבקש להפסיק כי באופן כללי הוא לא אוהב לקבל מחמאות? אולי זה חלק מתהליך החיזור ההדדי? ואולי זה באמת לא נעים לו והוא רואה בזה הטרדה?

ושוב: ברור שיש הטרדות אמיתיות, פסולות בתכלית ואסורות בתכלית. הניסיון להבחין ביניהן לבין מה שאינו הטרדה, הוא הקושי הגדול. בכך נפגעים לא רק מי שאינם באמת מטרידים, אלא גם מי שבאמת מוטרדים. לא רק שנוצרים חשדות שווא, אלא שגם נוצרת אווירה של חוסר אמון בתלונות האמת.

ניקח לדוגמה את עניין ינון מגל ונבחן אותו בכלים של החוק. הטענות הן להטרדות נקודתיות באירועים בודדים, הטרדות בדמות אמירות מכוערות שבוודאי אינן ראויות למי שכיום מכהן בכנסת. אך האם הדברים עלו כדי עבירה פלילית? האם הם היו "חוזרים"? האם המוטרדות הראו בבירור למגל שאינן מעוניינות בהתייחסויות הללו? או שמא הדברים נאמרו באווירה משוחררת (מדי) של מסיבת פרידה, או באווירה משוחררת (מדי) של מסדרונות?

חשוב להדגיש, כי הטענות כלפי מגל אינן נוגעות לתקופה בה היה העורך הראשי של וואלה ולפיכך בעל מרות כלפי המתלוננות. נושא המרות נדון בהמשך החוק, והוא חמור בהרבה. כאשר מדובר בהצעות ובהתייחסויות שכאלו המופנות "לעובד במסגרת יחסי עבודה, ולאדם בשירות במסגרת שירות – תוך ניצול מרות ביחסי עבודה או בשירות", אין צורך שהמוטרד יראה שאינו מעוניין בהן. דהיינו: עצם קיומן יוצר את העבירה.

ההיגיון מאחורי איסור זה ברור, אך גם הוא בעייתי. נניח שמנהל מתאהב במזכירה. שניהם פנויים. הוא רוצה לחזר אחריה, כמו אחרי כל אישה אחרת. לפי החוק, כל אמירה שלו שתחרוג מ"בוקר טוב" לעבר "את נראית טוב" או "השמלה הזאת מתאימה לך" – עלולה להביא אותו לבצע עבירה פלילית. מגוחך? ממש לא. לפי פרשנויות דווקניות וצדקניות של החוק, האמירות הללו מכוונות אליה כאישה ולכן כלפי מיניותה ולכן הן עבירה פלילית. האם לזה התכוון המחוקק – שלא ניתן יהיה בשום אופן ליצור זוגיות כאשר מתקיימים יחסי מרות או שררה? האם המחוקק מנסה לדחוק את רגלי השדכן מספר אחת – מקום העבודה (או השירות בצה"ל)?

נושא המרות מוביל אותנו לנקודה הבאה: היכולת לנצל את החוק כדי לסחוט ולהתנקם. לעיתים דומה, שכל מי שמפוטרת – דבר ראשון טוענת שהוטרדה מינית. אני עצמי הייתי עד לשני מקרים כאלו, שלמרבה המזל הסתיימו בלא כלום. אבל מזעזע לחשוב מה היה יכול לקרות, אילו אותן שני נשים היו פונות למשטרה במקום לבית הדין לעבודה (במקרה אחד, בו התביעה נדחתה לחלוטין) או למעסיק (במקרה שני, בו הבירור הפנימי הפריך את הטענות).

היכולת להתנקם דרך טענה להטרדה מינית היא קלה במיוחד. הרי מדובר כמעט תמיד במקרים של מילה כנגד מילה, כך שלמתלונן יש סיכוי סטטיסטי של 50% שדבריו יתקבלו. וגם אם לא – יש סיכוי רב שהתיק ייסגר מחוסר ראיות או שהזיכוי יהיה מחמת הספק, כך שה"מטריד" ימשיך לשאת את הכתם: הוא הטריד, יאמרו הבריות, ואיכשהו התחמק מעונש.

גם שאלת ההתיישנות היא בעלת משקל משמעותי. קחו את עניינו של הניצב שנחקר השבוע. המתלוננת היא קצינת משטרה, שידעה שהאיש מתקדם ומתמנה לתפקידים בכירים – ושתקה. למה היא נזכרה עכשיו, אחרי חמש שנים? מה המניע שלה? ומה המניע של אלו שנזכרו רק אחרי שנה לספר על מעשיו של מגל?

באופן יוצא דופן, ההתיישנות על העבירות שבחוק למניעת הטרדה מינית היא שבע שנים במקום שלוש שנים – ואני לא מצליח להבין מדוע. בעבירות המין הקשות, ידוע שהקורבנות עשויים לעבור תהליך נפשי ארוך עד שהם אוזרים עוז להתלונן. הדבר נכון במיוחד לגבי קטינים, ולכן המחוקק קבע תקופת התיישנות חריגה למקרים אלו. אך כאשר מדובר בהטרדות מילוליות כלפי בני אדם בוגרים – מדוע נדרשות להם שנים כדי לפתוח את הפה? האם איננו צריכים לחשוד לא רק במניעיהם, אלא גם באמינותם?

כאשר אני רואה תלונה שמוגשת על סף ההתיישנות או אפילו אחריה – אני תוהה מדוע המתלונן נזכר רק עכשיו. ואני גם תוהה מדוע רשויות החקירה מטפלות בתלונות כאלו. מעשים שהתיישנו יכולים להוות ראיית סיוע להוכחת דפוס פעולה; הם אינם יכולים להיות המניע לעצם פתיחת החקירה.

צריך להדגיש, שההתיישנות איננה משהו טכני. ביסודה עומדת ההכרה בכך שאחרי מספר מסוים של שנים, קשה עד בלתי אפשרי להגיע לחקר האמת. הדברים נכונים במיוחד בעבירת ההטרדה המינית, הנושאת אופי מילולי שאין לו הוכחות חפציות, ואשר תלויה מאוד בהקשר ששרר זמן אמת. האם היו יחסי מרות בין הצדדים? האם היה חיזור? האם זה היה במהלך ישיבת עבודה או במסיבת פורים?

הניסיון שהצטבר בשנים האחרונות מלמד, שיש לבחון לעומק את החוק למניעת הטרדה מינית ואת יישומו. זה נחוץ בראש ובראשונה כדי להבדיל בין מתלונני אמת לבין מעלילי עלילות, ובין עברייני אמת לבין חסרי טקט ורגישות. נקודת המוצא חייבת להיות, שלא ניתן להחיל בצורה גורפת את קני המידה המשפטיים על ההתנהגות האנושית, שלא כל התנהגות פסולה היא גם התנהגות עבריינית, ושיש מעשים שהתשובה עליהם אינה במאסר אלא בהוקעה חברתית.

את הבדיקה הזאת צריכים לבצע אנשי מקצוע ממגוון של תחומים, ולא רק עורכי דין שכאמור מבקשים להגיע לתוצאה חותכת של כן או לא. צריכים להיות שם פסיכולוגים, יועצים זוגיים, עובדים סוציאליים וכדומה. העבודה שלהם צריכה לבחון האם יש מקום לשנות את החוק, האם יש מקום להציע קווים כלליים לאבחנה בין הפלילי לשאינו-פלילי, או שמא החוק מתאים למציאות הישראלית של 2015. גם אם המסקנה תהיה שלא צריך לשנות דבר, לפחות נדע שקבוצה של אנשים מיומנים ישבה וחשבה ושקלה. כי מה שיש לנו כרגע, זה חוק שהופך אותנו מבני אדם בעלי רגשות לרובוטים שצריכים לקבל אישור לכל פעולה.