"זה היה בחופשת חנוכה, בסוף שנת 1942," סיפר יוסף בנימיני. "היינו כשלושים תלמידי הכיתות השביעיות של בית-הספר 'תיכון חדש', ושהינו במחנה עבודה ואימונים של ה"הגנה", בקיבוץ מעלה-החמישה. עקב מזג-האוויר לא יצאנו לעבודה שישה ימים רצופים. התאספנו באחד החדרים ודיברנו. הרעיון היה לעזוב את בית-הספר התיכון ולהצטרף להכשרה של הפלמ"ח. את הטון נתנו שתי בנות: שרה, בתה של גולדה מאיר, ותמר, בתו של דב הוז."¹ שיחת התיכוניסטים בצריף הדולף שבמעלה-החמישה הייתה חלק מהמאבק של הנוער הארץ-ישראלי נגד הממסד החינוכי של היישוב, שדרש ממנו להשלים את לימודיו ולעבור את בחינות-הבגרות בימי מלחמת העולם, שבהם נרצחו יהודי אירופה במחנות-ההשמדה.

עד השואה היו החלוצים ממזרח אירופה העתודה העיקרית של ההתיישבות היהודית בארץ-ישראל. כשחרב מקור זה נשארו לה בני הארץ, ה"הכשרות" של בוגרי תנועות-הנוער החלוציות. חברי תנועות-הנוער השתתפו בהתיישבות, התגייסו לפלמ"ח ולצבא הבריטי, והיו לדוגמה, והתסיסה שהחלה בתנועות-הנוער פשטה אל מעבר להן. "מרד התיכוניסטים", שהקיף מעטים, השפיע על רבים. החינוך לחלוציות היה חלק מהאסטרטגיה ההתיישבותית. בשנות מלחמת העולם השנייה ומיד אחריה, קשרו הכשרות הפלמ"ח את התיישבות-הספר עם הכוח העברי העצמאי. "המרד", אף ששכך מהר, ממחיש את הלכי-הרוח של צעירי התקופה ההיא.

תסיסת התיכוניסטים החלה במקומות אחדים בו בזמן. חלק ממנה היה ספונטאני, וחלק קיבלו עידוד מפעילי "הקיבוץ המאוחד",² שכיוונו את תנועת-הנוער "מחנות-העולים" ולקחו חלק בכיוון "הנוער-העובד" ו"הצופים". בן-ציון אסף, שהיה אז חבר קיבוץ בית-השיטה, ושהיה לו ניסיון בהדרכת נוער עוד מלפני עלייתו לארץ, בפולין, היה ל"מטיף נודד" בבתי-ספר תיכוניים ובשכבות-הבוגרים בתנועות-הנוער ולמקשר בין התיכוניסטים ובין תנועות ההתיישבות, והוציא לאור ביטאון שנקרא בשם "המעורר".³

בסוף שנת 1941 דרשו תלמידי-תיכון תל אביביים רבים ממוריהם לקצר את שנת-הלימודים, או לפחות להקדים את מועד בחינות-הבגרות, כדי שיוכלו להתגייס לצבא הבריטי או למשימות ה"הגנה", והקימו ועד (בראשות רפאל רקנטי, תלמיד המחלקה השמינית בבית-הספר למסחר, וחבר ה"הגנה" ותנועת "הצופים הקשישים"). הוועד נפגש עם מנהלי הגימנסיות, עם ראשי מערכת-החינוך ועם מנהיגי הישוב, וארגן כינוסי שמיניסטים. עצה והדרכה קיבלו חברי הוועד מראשי ה"הגנה" והפלמ"ח, מישראל גלילי, מ"הפוליטרוק" בני מרשק ומבן-ציון אסף. בכינוס תלמידי-השמיניות הביע מנהל גימנסיה "הרצליה", ד"ר בוגרשוב, התנגדות לקיצור שנת-הלימודים. משה שרת סקר בכינוס זה את המצב הפוליטי. רקנטי הוזמן לפגישה עם בן-גוריון, שתיחקר אותו על הלכי-הרוח בנוער ועל פעילות ועד תלמידי-השמיניות.⁴ מספר תלמידים נטשו את הלימודים על דעת עצמם והתגייסו. בסוף 1941 שוחח מנהל הגימנסיה "בלפור" בתל אביב עם תלמידי השמיניות על הנושא "ללמוד או להתגייס". התלמיד בועז שכביץ אמר בשיחה זאת: "בני שלוש-עשרה נלחמים בגטאות, ואתם, בני שבע-עשרה, מבקשים רשות מהוריכם?" הבנות הזילו דמעה, הבנים השפילו ראש, ושכביץ עזב את הלימודים והתגייס לצבא הבריטי. הוא סיים את שירותו כקצין לאחר ארבע שנים.⁵

במארס 1942 פרסמה תנועת-הנוער "מחנות-העולים" כרוז שקרא לנוער הלומד לצאת לקיבוצים ולסייע בייצור המזון לאוכלוסייה ולצבא. בכרוז כתוב שהקיבוצים סובלים ממחסור בידיים עובדות, מפני שרבים מחבריהם התנדבו לצבא. "המרכז החקלאי תבע ממנהלי בתי-הספר התיכוניים להאריך את חופשת הפסח, אך המנהלים סירבו." בכל הארצות הלוחמות הפסיק הנוער את לימודיו ויצא לחזית; רק לנוער בארץ-ישראל מפריעים לתת "את העזרה המינימאלית שיכולים אנו להגיש בזמן מלחמה." הנמענים נקראו לצמצם את חופשת-הפסח שלהם לשבוע, ולהתגייס לעבודה במשקים, מחודש אייר עד סוף השנה. "יש, בימי מלחמה, צרכים העולים בחשיבותם על בחינות וציונים."⁶

הכרוז הזה היה נושא הדיון של מליאת הוועד-הלאומי.⁷ מנהל מחלקת-החינוך של הוועד הלאומי, ד"ר בן-ציון מוסינזון, אמר: "פרופסור רות, רקטור האוניברסיטה, מציע שהתלמידים העומדים להתקבל לאוניברסיטה עליהם לעבוד השנה חמישה חודשים בחקלאות, ובשנה הבאה ארבעה חודשים. בלעדי זה לא יוכלו להתקבל." אהרון ציזלינג, חבר עין-חרוד וחבר הנהלת הוועד הלאומי ומפקדת ה"הגנה", דרש להקדים את יציאת התלמידים למשקים, ואמר: "הזדעזעתי לשמוע שהאוניברסיטה מודיעה על קבלת תלמידים בני שמונה-עשרה ותשע-עשרה." מוסינזון דיבר נגד פירוק מסגרת בית-הספר וטען שפירוק זה "גם יכשיל את גיוס התלמידים למשקים." הוא אמר: "אנו נלחמים, מלחמה לחיים ולמוות, על התעודה שלנו, זה שנים, עם הממשלה ועם האוניברסיטה, ולא נוכל עתה להפקירה. שני דברים נחוצים לישוב: עבודה ותורה."⁸ ועד תלמידי השמיניות התל אביבי נפגש עם חברי הנהלת הוועד הלאומי ודרש מהם להוציא מיד שמיניסטים למשקים ולשירותי הביטחון, לבטל את בחינות-הבגרות ולתת לתלמידים הבוגרים את התעודות על-פי הישגיהם בבתי-הספר. מנהל גימנסיה "הרצליה", ד"ר בוגרשוב, הגיב: "אוי לנו אם נאבד מחזור שלם בלא תעודות, מהיכן נשיג קצינים לצבא העברי?"

השמיניסטים הכריזו על נכונותם לצאת לכל משימה והקימו ארגון ארצי של תלמידי השמיניות, מחזור תש"ב. גם הוריהם התכנסו לאספות; הם התנגדו לדחיית הבחינות, והבטיחו להסכים שילדיהם ייצאו לעבודה, אבל אחרי הבחינות.⁹

בחודש שבו התנהלו הוויכוחים בין השמיניסטים ובין הוריהם ומוריה, החליטה מועצת הסתדרות "הנוער העובד" להעמיד את חבריה "לרשות הגיוס של הישוב, לעמידה ולהגנה על החיים, הכבוד והביטחון," ועשרות נערים עובדים מכל הארץ עזבו את עבודתם והתגייסו לפלמ"ח.¹⁰ ההישג היחיד של ועד-השמיניסטים בשנת הלימודים 1942-1941 (אם לא להביא בחשבון את התססת הנוער) היה הקדמת בחינות-הבגרות בשבועיים וקיצור רווחי-הזמן שבין בחינה לבחינה. בשנה ההיא נמשכו הבחינות שבועיים בלבד. למחרת בחינת-הבגרות האחרונה התגייס רפאל רקנטי לפלמ"ח. המערכה הראשונה של "מרד השמיניסטים" הסתיימה בקול דממה דקה.¹¹

בסוף שנת 1942 פרסמו מוסדות-הישוב צו גיוס שחייב את בני השבע-עשרה שאינם לומדים לצאת למחנות-עבודה והכשרה, ואפשר לבני השמונה-עשרה והתשע-עשרה לבחור בין הצבא הבריטי ובין הפלמ"ח. צו זה הוציא מכלל המתגייסים את תלמידי בתי-הספר.¹² התסיסה בקרב חברי תנועות-הנוער והשמיניסטים גברה, ובתחילת שנת-הלימודים הופץ כרוז שגינה את הנוער הלומד, את ראשי הישוב ואת מנהלי מערכת-החינוך: "אל תחללו את היהדות ואת האנושיות בלימודיכם אלה," כתוב בכרוז. "יקומו המוסדות הלאומיים ויגשימו את הצו הלאומי שהם עצמם קוראים לו. בלי איפה ואיפה לנוער העובד ולנוער הלומד. תסגור האוניברסיטה את שעריה לפני הנוער באשר חייב גיוס הוא. אם יתפנו, על-ידי-כך, מורי-הוראה גדולים ממלאכתם, ירדו נא מהר-הצופים אל מחנות-הצבא, אל מחנות המגויסים, כי רק שם ילמדו עכשיו, תלמידים ומורים גם יחד, יהדות ואנושיות מה הן... תעודת-הבגרות האמתית היחידה לכל נער מישראל היא עכשיו רק מילוי תפקידו במשק וב"הגנה". יפסיקו כל הנערים והנערות בני השבע-עשרה את לימודיהם מיד. תיסגרנה המחלקות השמיניות בכל בתי-הספר העבריים. תעודות 'הבגרות' האלה, אשר עכשיו עוסקים בהכנתן, תהיינה רק תעודות-חרפה לנושאיהן לכל ימי חייהם, כי בעת צרה ליעקב, עת רבבות אחים נשחטים ורבבות אחרים בקרב, לא קמו ולא הצטרפו למחנה המציל, אלא עמדו וכיסו על הדם.

"איפה הם, איפה הם הראשונים בין התלמידים אשר יקומו, ללא החלטה של מוסדות, לפני החלטה של מוסדות, כמו אז, בימי תל-חי בארץ, בימי העלייה השלישית בגולה, ויפסיקו יום אחד את חייהם השגורים ואת לימודיהם בעיר, ויצטרפו מיד ללא דחיות למחנות המגן והשחרור? איפה הם הפורצים ראשונה, הפותחים את הדרך לפני מצפון הנוער העברי, לא לאבל בלבד, כי אם למעשה היחיד של עם, אשר דם בן-חורין נוזל בעורקיו? ואל יחכו לתביעות של מוסדות. אלה תבואנה אחרי המגשימים הראשונים. יקום נא קודם-כול הנוער העברי מתוכו, וייגול את חרפת השאננות מעליו."¹³

המוסדות היססו והתווכחו. אנשי החינוך בלמו והכשילו, תנועות-הנוער פרסמו כרוזים, ושמיניסטים אחדים עשו מעשה. הם ויתרו על תעודות-הבגרות, ובתחילת שנת-הלימודים תש"ג (סוף 1942) יצאו להכשרה לקיבוץ אשדות-יעקב והצטרפו לפלמ"ח. במכתב גלוי, שהתפרסם בביטאון "מחנות-העולים" והופץ בכל בתי-הספר, סיפרו את הקורות אותם ותבעו "הפסקה כללית ומידית של הלימודים במחלקות השמיניות, ויהי אשר יהי גורל תעודת-הבגרות שלנו! נקום עכשיו, ללא דחיות, ונמלא את חובתנו האישית, הלאומית! נהיה ראויים לתעודת-הבגרות אשר ההיסטוריה העברית המרה? תעניק לנו! בואו, בואו הכול!"¹⁴

הכול לא באו, והמוסדות לא העזו להכריע. בישיבת מרכז מפא"י, ב-15 בדצמבר 1942, אמר חבר מרכז "מחנות-העולים" אשר ידלין:¹⁵ "עם פתיחת האוניברסיטה נשבר העניין (שנת-השירות של תלמידי השמיניות) לחלוטין, ומהשלוש-מאות נשארו בארגון (השמיניות) לכל היותר ארבעים. לפני פתיחת האוניברסיטה חשבנו על מאמצים גדולים להכנסת חברים אלה (התלמידים) למסגרת הקבועה של הפלמ"ח, ובדרך זו לשמור עליהם לבל יעזבו."¹⁶

הוויכוחים של שנת 1942 עשו רושם על תלמידי השישיות והשביעיות, ובייחוד על תלמידי "תיכון חדש", גימנסיה "שלווה" ובית-הספר המקצועי "מאכס פיין" בתל אביב. נותני הטון ב"תיכון חדש" היו חברי קבוצת "שדמה" מתנועת "הנוער העובד", וב"שלווה" אנשי גדוד "השדה" מתנועת "השומר-הצעיר", ובאלה חברי "מחנות-העולים". חברי קבוצת "שדמה" יצאו למחנות-עבודה בקיבוצים בחופשות חנוכה ופסח, ובחופש הגדול. מדריכיהם – בן-ציון אסף, אבשלום צורף מגינוסר, ויצחק כפכפי ממעוז-חיים – השפיעו עליהם לוותר על הלימודים ולהתגייס למשימות לאומיות. רובם היו אורחי-קבע בבית אליהו גולומב, שחברתם תמר, בתו היתומה של דב הוז, התגוררה בו. שם נפגשו עם ישראל גלילי ועם יגאל אלון לשיחות על כוס תה ולחם בריבה, וכשהגיעו, בסוף אותה שנה לארץ, הידיעות על השואה, הרגישו שלימודיהם בגימנסיה הם חרפה.

במעלה-החמישה החליטו השביעיסטים מ"תיכון חדש" להפסיק את הלימודים. לטוני הלה, מנהלת בית-הספר, הייתה השפעה על תלמידיה לא פחות מאשר למדריכיהם בתנועות-הנוער. "כששמעה מה מתבשל במעלה-החמישה, מיהרה (טוני) לשם כחץ מקשת ועשתה לנו שטיפת-מוח," סיפר דוד אשכול. טוני הלה אמרה לתלמידיה כי עליהם להישמע להוראות המנהיגות הציונית, וכי רק המוסדות רשאים לשלוח אנשים למשימות.¹⁷ בני מרשק, חבר קיבוץ גבעת-השלושה, ואחד ממגייסי הפלמ"ח,¹⁸ נפגש עם תלמידים בחצרות בתי-הספר בהפסקות, ובמועדוני תנועות-הנוער, וארגן שלושה כינוסים, שבהם הסבירו להם מפקדי הפלמ"ח מהו תפקידם הלאומי. לקראת פסח החליטו חברי "שדמה" ו"חרמש", מתנועת "הנוער העובד", לסיים את לימודיהם בסוף השביעית.

טוני הלה לא נכנעה. דוד אשכול סיפר: "'תיכון חדש' היה ממוקם בבית-מגורים, מול מלון 'קטה דן', והמשרד של המנהלת היה במטבח. היה לה יחס אישי לכל תלמיד, והיא הזמינה אותנו, אחד-אחד, לשיחות-נפש של אחרי-הצהריים. גם בגורלי נפלה שיחה כזאת. טוני ביקשה שאבין כי השכלה תיכונית וגבוהה היא מתנה הניתנת למעטים, וכי מי שיש לו אפשרות להשכיל ומזלזל בה חוטא לפוטנציאל הטמון בו מבחינת השירות לעם בעתיד. היא ביקשה ממני ומחברי שאם בכל-זאת נחליט לנטוש את בית-הספר, שלא נהיה מיסיונרים ולא נקים תנועה. 'אני מאמינה שזה צורך חולף,' אמרה, 'ואחר-כך תתחרטו על כך.'

"טוני לא הצליחה במאבקה. חברי 'שדמה' לא למדו בשמינית. שנים רבות לא סלחה לי על כך ולא דיברה איתי. בערוב ימיה ראיינתי אותה מטעם העיתון 'למרחב'. במבט לאחור הודתה שאולי לא צדקה, אך הדגישה כי נאבקה לא למען שלמות הגימנסיה אלא מפני שהייתה בטוחה בצדקתה, וסברה שרק המוסדות הלאומיים רשאים להטיל משימות."¹⁹

רוב חברי "שדמה" לא חזרו לבית-הספר במחצית השנייה של שנת 1943. יחד עם נספחים מקבוצות אחרות ומתנועות-הנוער האחרות יצאו להכשרה בקיבוץ גינוסר, אחרי עימות עם הוריהם. דוד אשכול אמר שאפילו גולדה מאיר התנגדה לפרישתם מהלימודים. "היא פחדה שסיעה ב' במפא"י, בהנהגת יצחק טבנקין, תפרוש עלינו את חסותה, והיא צדקה; כשהשתחררו מהפלמ"ח השלימו חברי 'שדמה' את קיבוץ רביבים, וכמעט כולנו היינו חברי 'התנועה לאחדות העבודה'²⁰ ."²¹ בחברי הכשרת גינוסר ראו מנהיגי תנועת-העבודה את האליטה של הנוער ונאבקו עליה. כששהו ארבעים חברי ההכשרה בעמק-הירדן, ארגנו להם המנהיגים סמינר רעיוני. "התותחים הכבדים" של כל הפלגים – ברל כצנלסון, יצחק טבנקין, ישראל גלילי ויעקב חזן – הרצו בסמינר הזה.

קבוצת "שדמה" וקבוצות נוספות שעזבו את הלימודים – מתל אביב, מחיפה, מירושלים ומשכונת-בורוכוב – לא גררו אחריהן תנועה המונית. בסוף מארס 1943 הציע יצחק שדה למזכירות תנועת "מחנות-העולים" לפרסם כרוז נגד האוניברסיטה, שהמשיכה ב"לימודים כרגיל". לחברי המזכירות נודע כי הנהלת הסוכנות החליטה, בהשפעת בן-גוריון, לגייס את הנוער הלומד, אבל הוועד הלאומי, שהושפע מהפרופסורים באוניברסיטה, ביטל את ההחלטה.²²

לא כל חברי תנועות-הנוער תמכו במרד התיכוניסטים. יוסף בנימיני, בן כיתתו של דוד אשכול וחבר "השומר הצעיר", סיפר שבתנועתו התנהלו ויכוחים בעניין זה. "המדריכים אסרו עלינו להתנדב ודרשו שנישמע לצו התנועה, להמשיך ללמוד. היינו בפלוגות הימיות של 'הפועל'. הנהגת 'השומר הצעיר' אסרה עלינו להתגייס כקבוצה ליחידה הימית של הפלמ"ח (פלי"ם), והודיעה לנו שכל אחד מאתנו יישלח לאן שיישלח לפי ראות עיני ההנהגה²³ ולפי צורכי התנועה. רוב החברים קיבלו את הדין, אך היו כמה מורדים שהצטרפו ל'שדמה'."²⁴

הנוער הלומד לא גויס בהמוניו ולא נטש את הלימודים מרצונו. רוב המתגייסים המבוגרים התנדבו לצבא הבריטי; רוב המתגייסים לפלמ"ח היו חברי-הכשרות, בוגרי תנועות-הנוער. גם תנועות-הנוער וגם התנועות הקיבוציות חששו פן תתפרקנה ההכשרות בפלמ"ח ולא תגענה להתיישבות. יהודה הלמן, שהיה אחראי להכשרות ב"קיבוץ המאוחד", סיפר שהוא התנגד לגיוס חברי ההכשרות לפלמ"ח, אך ישראל גלילי שכנע אותו שהשידוך ביניהם ובין הפלמ"ח הוא צו השעה.²⁵ גם "צד החתן", מפקד הפלמ"ח, יצחק שדה, התנגד לשידוך בתחילה; הוא ראה בשילוב יחידה צבאית בהכשרה חקלאית צירוף מין לשאינו מינו, ויותר מכול חשש משילוב הנערות בפלמ"ח. שדה העדיף לפרק את גרעיני-ההתיישבות ולגייס את הגברים שבהם ליחידה המגויסת. על-אף היסוסי שני הצדדים יצא השידוך לפועל. "ההכשרות הצילו את הפלמ"ח משקיעה," כתב גלילי. "והן הצילו את עצמן... שכן ביחידות העבריות שבצבא הבריטי ודאי היו קבוצות-ההכשרה מתפזרות, ועם פיזורן היו מתחסלים הגופים הקיבוציים (שנועדו) להתיישבות החדשה."²⁶

בסוף שנת 1943 ובתחילת שנת 1944 נחתם ההסכם בין תנועות-הנוער ובין הפלמ"ח: בפלמ"ח לא תאבדנה ההכשרות את זהותן החברתית, והן תעלינה להתיישבות לאחר השירות.²⁷ ההסכם הזה הבטיח לפלמ"ח עתודה של מפקדים מעולים. הגיוס המוגבר לפלמ"ח – שהיה עתיד להיות לברכה להתיישבות – דחה, בשלב הראשון שלו, את השתלבותן המלאה של ההכשרות בהתיישבות, וצמצם, לזמן-מה, את העתודות שלה.

יוסף וייץ הציע ליגאל אלון שהפלמ"ח יארגן היאחזויות בשטחים בעלי חשיבות אסטרטגית ומדינית. הוסכם שחברי ההיאחזויות ימסרו אותן, בבוא הזמן, למתיישבי-קבע, אך תישמר להם הזכות להתיישב בהן אם ירצו בכך.²⁸ ההיאחזות הראשונה של הפלמ"ח הוקמה בגליל התחתון באוקטובר 1944, ונקראה בית-קשת, "כי רצינו שיהיה ביתנו בית גדול הפתוח לכל נושאי קשת ישראל."²⁹ אנשי היאחזות זו היו כמה מהשמיניסטים שעזבו את לימודיהם בסוף 1942 והקימו הכשרות בקיבוצים אשדות-יעקב, דפנה ותל-יוסף; ההכשרות של תנועת "מחנות-העולים" בנען ובבית-השיטה; חברי "הנוער העובד" מחיפה; תלמידי בית-הספר החקלאי "כדורי", שהתנדבו לפלמ"ח לפני סיום שנת-הלימודים וחלמו להקים קיבוץ בחורן.

להיאחזות בית-קשת היו כמה מגמות: לפרוץ את כיתור סג'רה ולקשר אותה עם גוש כדורי-כפר-תבור אם יתחדשו ה"מאורעות"; להשתלט מחדש על אדמות פיק"א שהבדווים משבט ערב אל-זבייח' עשו בהן כבתוך שלהם והקימו עליהן מבני-קבע; להרחיב את ההתיישבות באזור כדי לבסס, בבוא היום, את תביעת היהודים לכלול אותו במדינתם.³⁰ המשטר בהיאחזות היה צבאי, בנוסח הפלמ"ח, ומפקדה היה אסף שמחוני, בן קיבוץ תל-יוסף.³¹ בית-קשת, שהתאזרחה אחרי שנה, הייתה הדגם להיאחזויות הפלמ"ח. ארבע היאחזויות כאלה הוקמו בשנים 1944 – 1945: רמות-נפתלי סמוך לגבול הלבנון, ליד מצודת נבי-יושע; עמיעד (ג'יב-יוסף) סמוך לכביש טבריה – ראש-פינה; חוקוק ממערב לנחל-עמוד; עין-זיתים מצפון-מערב לצפת. "דרך ההיאחזות סייע הפלמ"ח להצלת שטחי-קרקע יקרים לרשות העם, הניח יסוד לישובים עבריים בתקופת המצור על ההתיישבות, ועודד את הישוב והתנועה הציונית להתמיד בכיבוש האדמה," כתב יגאל אלון.³² הכשרות-הפלמ"ח הקימו או תגברו חמישים ושניים ישובים בשנים 1944 – 1949, ורובם היו "יישובי-כיבוש" ויישובי-ספר. מאלה היו ארבעה מתוך אחד-עשר הישובים שהוקמו בנגב במוצאי יום-הכיפורים תש"ז; שמונה ישובים נוספים בנגב; קיבוץ רבדים בגוש-עציון; שלושה-עשר ישובים בגליל העליון; עשרה ישובים בהרי-יהודה.³³ על-פי דגם ההכשרות וההיאחזויות של הפלמ"ח נבנו גרעיני הנח"ל והיאחזויותיו אחרי קום המדינה.

אחת-עשרה השנים, שבין "מאורעות" 1936 ובין שנת המנדט האחרונה, שנות הסער וההשמדה מבחוץ, היו תקופת מאמץ התיישבותי מבפנים. איש הקרן-הקיימת, יוסף וייץ, כתב: "המגמה המכוננת את הפעולות האלה הייתה הרחבת גבולות וחדירה לחבלים חדשים... מאה שלושים ותשעה ישובים חדשים ומחודשים נוספו לנו בתקופה זו, והם נפוצים בתשעה חבלים גאוגרפיים."³⁴

היעד – רצף של ישובים יהודיים – לא הושג לפני מלחמת העצמאות. היהודים לא נאחזו בכמה אזורי-מפתח בגלל האילוצים מבחוץ, בגלל הערכות שגויות של המנהיגים ועקב מיעוט אנשים וכסף, והישובים שהספיקו להקים עד שנת 1947 קבעו את גבולות החלוקה והשפיעו על האופי של מלחמת העצמאות, לפחות עד אחרי ההפוגה הראשונה וקרבות "עשרת הימים". תנאי-המלחמה הבלתי-נסבלים באזור שבין ירושלים לתל אביב היו תוצאה של מיעוט הישובים היהודיים.

חמישה ימים אחרי שפרצה המלחמה ביטא בן-גוריון את חרדתו לגורל האזורים דלילי-הישובים, במכתב אל חברי המרכז החקלאי: "יש עניין שאינו סובל דיחוי, כי לאחר התחלת 'הביצוע' ייתכן שלא יינתן לנו לעשות דבר. העניין נוגע לשלוש קבוצות של ישובים: בדרום המערבי (נגב), בדרום המזרחי (כפר-עציון ובנותיה) ובגליל המערבי. שאלת הביטחון בכל הישובים האלה היא קודם-כול הגדלת הישוב, הכפלה, השלושה, עד קצה היכולת. לפי הצעת ועדת הרוב³⁵ אסור יהיה ליהודי להתיישב בשטח הערבי בתקופת המעבר, ואם לא נעשה דבר במהירות, נאחר אולי המועד. יש אפוא צורך לעבד מיד תוכנית הגדלת הישובים, ויחד עם מחלקת ההתיישבות של הסוכנות לבדוק מה האמצעים הדרושים לכך. בלי קפלן איני יכול להבטיח שהכסף יימצא, אבל כשתהיה תוכנית מבוססת, פחות או יותר, מן הצורך יהיה לעשות מאמץ כספי מיוחד. היות שאין צורך לעשות לכם תעמולה בעניין זה, אסתפק בנ"ל."³⁶

יישובי-הספר היו הכלים החזקים של הפיקוד היהודי העליון על לוח השחמט של המערכה הצבאית העתידה. היהודים הגיעו אל המלחמה עם אסטרטגיה מגננתית, מספר יחידותיהם בעלות היכולת ההתקפית היה מועט, ולכן מילאו הישובים החקלאיים תפקידים צבאיים לא רק כבסיסי הגנה (על עצמם), כתחנות-מעבר וכבסיסים לוגיסטיים, אלא גם כמעוזי-בלימה על ציר הפלישה של צבאות ערביים סדירים, כעמדות זינוק וכיחידות של לחימה בספר.

יהודי ארץ-ישראל לא היו מוכנים למלחמה, אך הם זינקו אל תקופת-המעבר ושינו דפוסי חשיבה ופעולה. הפלמ"ח, שנועד להיות אנטיתזה ליחידות הנייחות, הופקע לא רק מהפיקוד המקומי, אלא גם מתפקידי ה"הגנה" המקומית, כדי שיעמוד לרשות הפיקוד-העליון לתפקידים הארציים וליוזמות ההתקפיות, אבל בתקופה הראשונה של מלחמת העצמאות פוצלו יחידותיו לתפקידי הגנה נייחת, חיזוק הישובים, פעולות-גמול בשיטת הלוחמה הזעירה ואבטחת שיירות. מודל הלוחמה הפרטיזנית עוצב בישובים החקלאיים, הודות לנוכחותן של יחידות הפלמ"ח, נוכחות שהשפיעה לא רק על המורל של חברי הישובים, אלא גם על התנהגותם, והישובים שיחידות הפלמ"ח לא חנו בהם הושפעו משכניהם;³⁷ מחלקות הפלמ"ח היו המוקד שצעירי הקיבוצים והמושבים נמשכו אליו. בכל ישוב היו מסגרות צבאיות נייחות וניירות, והישובים שיתפו פעולה איתן. ישוב-הספר היה "היחידה הצבאית" הלוחמת בסוג-המלחמה של סוף 1947 ותחילת 1948. הקיבוצים והמושבים (בסיסי הכוח) ויחידות הפלמ"ח (חוד-החנית) חיפו על בניית הצבא הסדיר.

התיישבות יהודים בארץ-ישראל, אחת המטרות העיקריות של הציונות, הייתה אמורה להעניק ליהודים בסיס טריטוריאלי ותשתית של מדינה עצמאית, וגם לסייע לשינוי המבנה החברתי והכלכלי של העם היהודי. במעשי-ההתיישבות השתתפו יחידים וקבוצות בעלי תפיסות שונות ואינטרסים מנוגדים, ואף שהיו ביניהם אנשים שסברו כי דרושה אסטרטגיה התיישבותית, לא היו לישוב העברי ולתנועה הציונית כלים וכוח לקיימה. אחרי "מאורעות" 1929 ובמהלך "מאורעות" 1939-1936 הבינו היהודים כי רק אסטרטגיה כזאת עשויה להבטיח את עמידת הישובים מול תוקפיהם, ואת העצמאות היהודית. אילוצי הביטחון כפו את האסטרטגיה הלאומית על ההתיישבות.

הישובים החקלאיים העבריים סייעו למאבק של הישוב נגד הערבים ונגד הבריטים, לבניית הצבא היהודי לפני היות המדינה, ולבלימת מתקפת ערביי ארץ-ישראל (אחרי החלטת החלוקה) ופלישת מדינות ערב (לאחר הכרזת העצמאות). קשרי הגומלין בין ההתיישבות לביטחון, בין האסטרטגיה ההתיישבותית לאסטרטגיה המדינית והביטחונית, סייעו ליהודים להקים מדינה ולהגן עליה.

אף שלמאמץ ההתיישבותי היו תוצאות חיוניות בכל התחומים בתהליך הקמתה של מדינת ישראל, היה להם גם מחיר: יצחק שדה צפה את הנולד כשהתנגד לקשר שבין הפלמ"ח להתיישבות. ואכן הפלמ"ח הגיע למלחמת העצמאות בלא הכשרה צבאית של ממש ובעל יכולת פעולה בלוחמה זעירה בלבד. מכיוון שהיה עליו להילחם במסגרות גדולות שלא הוכשר להם, הוא שילם במחיר כבד בחיי אדם. במבט לאחור, ניתן היה גם להקים יישובים וגם להתכונן טוב יותר למלחמה, אם בן-גוריון וחבריו היו מבינים גם את הכרחיות המלחמה, כפי שהבין זאב ז'בוטינסקי, וגם מתעמקים בהוויית הצבא והמלחמה. אבל כסוציאליסטים וכמנהיגי "הציונות המעשית" ההתיישבותית, הם האמינו שיוכלו להקים מדינה במזרח התיכון ללא מלחמה, ונמנעו, לא רק מלהקים צבא של ממש, אלא גם מלפתח תרבות צבאית. למחדל זה יש השפעות הרסניות עד כתיבת שורות אלה.

מחיר נוסף של המאמץ ההתיישבותי והפלמ"חאי בזמן מלחמת העולם השנייה היה במחדל לאומי היסטורי: אי-התגייסות של ממש לעזרת היהודים בארצות הכיבוש הגרמני. הם התעלמו מן השואה, אף שאחר כך – עד היום – עשו ועושים מאמץ להסתיר זאת. ייתכן שלא היה בידם לסייע רבות ליהודים במחנות ההשמדה, אך היה עליהם להתגייס למטרה זאת, והם כמעט ולא עשו זאת. המשהו שנעשה רק מבליט את המחדל.

____

[בשבוע הבא: שינוי באסטרטגיה של ערביי ארץ-ישראל ומעבר ממלחמה בערים המעורבות ללחימה ביישוב הספר ומאמץ להשמיד יישוב יהודי כדי לגרום לארה"ב ולאו"ם לבטל את תוכנית החלוקה; התקפה כושלת על קיבוץ עירוני אפעל, סמוך לכפר אז"ר כבר בפרוץ המלחמה; התקפה הראשונה, במסגרת האסטרטגיה החדשה, על המושב המבודד כפר יעבץ בגוש תל-מונד שהיה מיושב ביהודים עולים מתימן.]

1. ראיון עם יוסף בנימיני ב-29 במאי 1980.
2. זה היה לפני הפילוג בתנועת-התיישבות זאת וגם תומכי בן-גוריון נכללו בה.
3. ראיון עם בן-ציון אסף ב-29 במאי 1981. "המעורר"– על שם הביטאון שהוציא הסופר, יוסף חיים ברנר בשנים 1907-1906.
4. ראיון עם רפאל רקנטי ב-22 ביולי 1980; סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי.
5. סדרת הראיונות הנ"ל עם בועז שכביץ.
6. ארכיון אורי מילשטיין, כרוז לנוער הלומד. כחתימת "הנוער החלוצי".
7. הוועד הלאומי, או בשמו המלא הוועד הלאומי לכנסת ישראל, היה הרשות המבצעת של אספת הנבחרים בתקופת המנדט הבריטי בארץ ישראל, ושימש כמועצת "המדינה שבדרך". הוועד נבחר לראשונה על-ידי חברי אספת הנבחרים ב-1920, ובשנה זו החל את פעילותו. להכרה רשמית מהשלטון הבריטי זכה הוועד רק ב-1928, והוא שימש כנציג היישוב היהודי מולו. ממשלת המנדט העניקה לוועד הלאומי סמכויות משפטיות ומנהליות, על-מנת שיוכל לממש את תפקידו. לוועד התנגדו אגודת ישראל והעדה החרדית, אשר סירבו להשתתף בוועד משום התנגדות כללית לציונות. ב-1944 הוחרם הוועד על-ידי הנהלת הציונות הרוויזיוניסטית בשל התנגדות למדיניות הנהגת הוועד. (ויקיפדיה)
8. ארכיון ציוני מרכזי, 2/1/7239.
9. במבחן (ביטאון מחנות העולים). 17 במאי 1942.
10. יהודה הלמן, "ההכשרות בפלמ"ח". ספר הפלמ"ח א', שם. עמ' 459-458.
11. הראיון הנ"ל עם רפאל רקנטי.
12. ספר תולדות ה"הגנה", ג/ו, עמ' 421, 491.
13. במבחן. 27 בדצמבר 1942.
14. דוד אשכול, "תנועות הנוער והפלמ"ח, ספר הפלמ"ח א', שם, עמ' 284.
15. היה עסקן פוליטי, מבכירי תנועת העבודה, אשר שימש בתפקידים בכירים במנגנון הציבורי. למד בגימנסיה הרצליה. שימש כשליח תנועת הנוער "הבונים" בארצות הברית, ונמנה עם מייסדי קיבוץ חמדיה. הורשע בפלילים. בחודש אוקטובר 1976, יומיים לפני מינויו לתפקיד נגיד בנק ישראל, נעצר ידלין, והורשע, על-פי הודאתו, בקבלת שוחד. הוא נידון לחמש שנות מאסר, שאותן ריצה בכלא רמלה ובכלא מעשיהו, וסימל לדעת רבים את שקיעתה של מפלגת העבודה. (ויקיפדיה)
16. גנזך מפא"י, חטיבה 2, 24/42.
17. הראיון הנ"ל עם דוד אשכול.
18. לימים "הפוליטרוק" בגדוד הרביעי של הפלמ"ח ובחטיבת "הראל".
19. שם, שם.
20. שצמחה מסיעה ב'.
21. דוד אשכול, שם.
22. ארכיון הקיבוץ המאוחד, מ/4/א5.
23. ההנהגה הראשית של "השומר הצעיר".
24. יוסף בנימיני, שם.
25. ראיון עם יהודה הלמן ב-2 בדצמבר, 1979.
26. סדרת הראיונות הנ"ל עם ישראל גלילי, "ראשונים תמיד", ספר הפלמ"ח, שם, עמ' ל"ט.
27. הסכם החטיבה עם קבוצות ההכשרה", ספר הפלמ"ח. א', שם, עמ' 466.
28. אלחנן אורן, ההתיישבות בשנות מאבק, שם. עמ' 132-130: ראיון עם משה כלפון ב-6 בדצמבר, 1979.
29. מול תבור, הוצאת בית-קשת, תש"י, עמ' 20.
30. אלחנן אורן, ההתיישבות בשנות מאבק, שם, עמ' 132-130; הראיון הנ"ל עם משה כלפון.
31. היה אלוף בצה"ל. שימש כאלוף פיקוד הצפון, עוזר וממלא-מקום ראש אג"מ במטכ"ל, מפקד פיקוד הדרום ומפקד בפועל של מלחמת סיני ("מבצע קדש"). נהרג בהתרסקות מטוס בלילה שלאחר סיום המבצע. היו לו חיכוכים קשים עם הרמטכ"ל משה דיין בזמן המבצע, ויש גרסה כי דיין גרם למותו.
32. יגאל אלון, "מגמות ומעש", ספר הפלמ"ח א', שם, עמ' 225.
33. אורי ברנר, "ההתיישבות כבית היוצר לכוח הצבאי", דפי אליעזר 3, 1980, עמ' 69.
34. יוסף וייץ, התנחלותנו בתקופת הסער, מרחביה, 1947.
35. בדיון באו"ם על מסקנות ועדת אונסקו"פ ראה פרקים קודמים.
36. תעודות מדיניות, 12, ד. בן-גוריון אל חברי המרכז החקלאי, 4 בדצמבר 1947.
37. ראה בפרקים הבאים: קרב גוש-עציון. ב-14 בינואר 1948 וקרב טירת-צבי, ב-16 בפברואר 1948.