תגובה למאמרו של אליעזר שבייד 'חלום שאיננו בידינו'
מקור ראשון, מסוף שבת, 20.11.2015:
לפי אליעזר שבייד אומנם יש ליהודים זכות תפילה בהר-הבית אך היא אינה ניתנת למימוש.
אלי שבייד מעניק בחסדו בהר-הבית זכויות שוות לגוזל ונגזל מתוך איזון היסטורי חסר בסיס ובכך מכשיר את מידת סדום ומעצים את עלילת הדם שממשלת ישראל מביימת מדי יום על גבם של עולי הר-הבית. זהו היושר האינטלקטואלי! במקום להגן על חובות וזכויות נאמני העם היהודי, שוחרי המקדש תורם שבייד עוד חולשה ושפיכות דמים. אשליית הסיכוי לשלום והטלת אחריות מדומה באמצעות ההתנהלות הפייסנית או המשלימה. אכן בעלילת דם זו כאילו היהודים הם הזרים בהר מלבה המדינה את כל אשליות האיסלאם והנצרות כי רק אם עוד ימשיכו ללחוץ קצת אזי ירושלים תיפול כבכורה בטרם קיץ. עוד קצת הקפאה.
ההתעללויות בעולי הר-הבית כשק אגרוף. פרי התסכול של השנאה העצמית והעדר בשורה לעולם במדינת היהודים הנחזית לחילונית דמוקרטית, הקיימת ללא תכלית ויעוד מלבד הישרדות דלוחה. הבשורות יכולות להיות לפי אסכולות שבייד סוציאליסטיות למשל. בשורות מנרמלות איסלאם ג'יהאדיסטי.
כפי שבאירופה מאשימים את ישראל בקטסטרופות בפריס ובפרשיות דאעש כך מאמרו של אליעזר שבייד מאשים את עולי הר-הבית בגרימה להעדר שלום בערך כמו הרב הראשי
יצחק יוסף. שבייד החותר להציג איזון זכויות קדוש כרגיל, תובע את נישול היהודי מונע השלום.
כל מה שהיה נקרא שוויון זכויות בירושלים ובהר-הבית ובהר ציון מאז ראשית המנדט התגבש מאוחר יותר בהסכם שביתת הנשק השקרי מ1949 כאילו יש ליהודים זכויות גישה בפועל להר הזיתים או לקבר רחל ולכותל. עמדה שמלכי ירדן צפצפו עליה. לשם הצגה מאוזנת זאת שבייד בודה זכויות שמעולם לא היו קיימות כמו רישום אדמת הר-הבית על שם הוואקף באיזה שהוא מסמך לא היה ולא נברא.
מלבד האלימות השקר והגזל כמו ההכחשה הנבזית של התנועה האיסלאמית ואונסקו יחד עם ממשלות ישראל שעסקו בהתלהבות ובשיתוף פעולה עם ניתוץ שרידי המקדש וזריקתם למזבלות. כמו עמדת האפיפיור שהזכויות במקומות הקדושים בירושלים הם של האיסלאם. במהלך מאמרו בורח שבייד מהנחות היסוד שלו הנקבעות בפתיחה כמו ממגפה והן נותרות מס שפתיים בלבד. הוואקף (האיסלאם) רואה בכל ארץ ישראל אדמת וואקף-דאר אל איסלאם כפי שהוא רואה בכל הר-הבית ואזוריו מסגד אל-אקצה. הוא רואה ביהודים עם ודת שמטמאים בעצם נוכחותם ובעדותם את דתו השקרית של מוחמד.
ואמנם לצורך ההוגנות במרכאות מקובל מאוד להאדיר את ירדן כמקור לגיטימי של זכות שהרי מי שומר על החזית המזרחית אם לא ירדן כנכס לישראל. ואנחנו כורעים ומשתחווים לפני
מלך מלכי המלכים עבדאללה.
מדינת ירדן היא מדינה גזלנית ומלאכותית פרי הבגידה הבריטית במנדט שקיבלה על עצמה בוועידת סן רמו ב1920 להקים ליהודים בית לאומי משני עברי הירדן. ירדן היא זו שכבשה את הגדה המערבית. רק שתי מדינות הכירו בכיבוש שלה, פקיסטן ובריטניה ובמשתמע גם ישראל. ירדן הפכה לגורם שאותו יש לעבוד ולרצות מפני שהיהודים מעדיפים להתכחש לזהותם המקורית, לכפור בתורתם ולהתבזות ולבכות כי "מי צריך את הוותיקן" הזה כלשון משה דיין לאחר כיבוש ירושלים (אני לא מתבייש במילה כיבוש שהיא המילה הנכונה. כבשנו את ביתנו).
רצף הסתירות המובנות במאמרו של אליעזר שבייד מצריך כתיבת מסה שאינה פחותה בארכה ממשנתו המשתרגת על פני ארבעים כרכים. כוח משנתו הציונית החילונית שהיא זיוף על גבי זיוף. כך, החל מהמשפט הראשון המואיל להעניק ליהודים הזכות להתפלל מנקודת הראות החוקית והדמוקרטית ממש כמו שדנמרק מעניקה זכויות אלו לפולשים האיסלאמיים וכמו מרקל בגרמניה ומדינות אחרות שהפנימו מערכת ערכית קטלנית עד אשר תושמדנה בה בשעה שהפולש, האורח המוסלמי אינו מקבל אותה מלכתחילה. כל זה אינו מפריע לאותן מדינות לסמן את מוצרי מדינת ישראל או לפחות לאסור הדפסת המותג 'יוצר בישראל'. בערך באותה שיטה מתנהל אליעזר שבייד וכל מי שהתיימר להעניק ליהודים זכויות בארץ ישראל. זכויות על תנאי שתמיד תישאר זכות ההשמדה של היהודים.
כל המחזיק במערכת השלטונית הטכנית הדמוקרטית בכל צורותיה כערך - על נמצא באותה מערכת פוליטית מיושנת וקטלנית. שום אזרח ערבי במדינת ישראל וגם שום יהודי שהוא ישראלי גוי לא יקבע אם יהודי נוצר מורשתו הוא בעל זכות מכוח הדמוקרטיה. זכות זו לא הוענקה על-ידי הדמוקרטיה ולא תישלל באמצעותה. החובה היהודית הלאומית לקיים פולחן בהר-הבית אינה נובעת משום זכות דמוקרטית שהיא בליל שקרי של ניגודים אופורטוניסטיים הסכמיים וזמניים ואינה בשום פנים ערך.
בכל מקום שבו היהודי נאלץ להתחרות עם "ערכים דמוקרטיים" ולהיות חלק מהם הוא אולי קיבל זכות לזמן מוגבל אבל בסופו של דבר הוא הוקע מן המערכת.
מן ההרפתקה הציונית, הספק מודעת לעצמה אומנם אין דרך חזרה. הפוסט ציונות שאליעזר שבייד נלחם כנגדה היא בתה החוקית וההגיונית של הציונות שבחרה ב"פרוסת מציאות אומללה" כלשונו המפורסמת של הפילוסוף היהודי גרמני פרנץ רוזנצוויג ומשבחרה בדרך זו שהיא השתלבות בהיסטוריה כמגלגלת יחסי הכוחות הבינלאומיים החילה על עצמה לכאורה את יחסי הכוחות הפוליטיים הללו לרבות משפט העמים.
כדי להתמודד עם כוחות כמו דאעש ומכלול התפיסה האיסלאמית החאליפית הגלויה, וגם התחליפים הידועים כמו והקתולית או האוונגלית היותר סמויה היהודים יאלצו לחזור בעל כורחם לשיח הדתי כפי שכל העמים נאלצים בעל כורחם. יש להתמודד עם כל הגנבים והקנאים ולהטיל את משקל האמונה מסיני בהתנהגות היומיומית של המכונה בשם ישראל. כל רואיהם יכירום.
לכן הציונות תרצה או לא תרצה תאלץ לחזור בה מן הבחירה ברציונליזם ההיסטורי השקרי מכל סוג שהוא כמו האמונה במיתוס החוק ובמשפט הבינלאומי ולבחור בקדם-ציונות היינו. במלכות-מקדש-סנהדרין.
