מסתבר שבעולם המסוכסך כפי שהוא היום, רק בנושא אחד יש הסכמה בין כל הצדדים לסכסוך, בגינוי לישראל. וככל שאנחנו מתאמצים למצוא חן בעיני העולם בדרך של התקפלות ו"צעדים בוני אמון" אל מול אויבינו, כולל צעדים המעמידים בסכנת חיים מיידית יהודים רבים ר"ל, כך מתגברים הגינויים והניסיונות להטיל עלינו חרם בתחומים שונים. מעניין; למיטב זכרוני, לא זכינו לכזו מנה של גינויים, אם בכלל, אחרי מלחמת ששת הימים למשל. או אחרי מבצע אנטבה.
מסתבר שיש קשר ישיר בין עמידה גאה וזקופה ובין יחס של
כבוד מהסביבה ובאותה מידה יש קשר ישיר בין התרפסות ובין יחס מזלזל והגברת הדרישות המופנות כלפי המתרפס. אני לא מתיימר לגלות פה משהו חדש, להפך, התופעה הזאת היא אנושית בסיסית והיא מוכרת מאז היות האדם על הארץ. אלא שאצלנו, כמו הרבה פעמים אצל יהודים, מתעקשים להתעלם מהניסיון ומן ההיגיון. סומכים על האמונה (הַתְּפֵלָה) שיהיה טוב. בטוחים שאותו מהלך שעלה לנו ביוקר בפעם הקודמת, הפעם יצליח ונרוויח בגדול. מישהו הגדיר כך טיפש; שחוזר על אותו מהלך בציפייה לתוצאה שונה.
גם אויל וגם סָכָל
אנחנו לא טיפשים כידוע. התורה מגדירה אותנו "עם חכם ונבון" והמציאות מוכיחה עד כמה זה נכון. אלא שהחכמה שלנו מנותבת לכיוונים שהם הפוכים מן הרצוי. התגשמות מלאה של דברי הנביא (ירמיהו ד): [כב] כִּי אֱוִיל עַמִּי, אוֹתִי לֹא יָדָעוּ—בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה, וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה; חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע, וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ. אֱוִיל זה מי שמטיל ספק בכל דבר, כולל בניסיון ההיסטורי, ו-סָכָל זה מי שמתייחס לכל אירוע כחד-פעמי, שאינו מזהה תהליכים או תופעות. לכן האויל אינו יודע שום דבר בוודאות והסכל מתעקש שמה שרואים אינו כפשוטו, שמדובר במשהו מורכב יותר.
פרשת השבוע פותחת באירוע שיש מדרשים המפרשים שמדובר בהתרפסות של יעקב בפני עשו. בהמשך הפרשה מסופר על החטיפה והאונס של דינה בת יעקב. הפושעים פנו לנהל משא-ומתן עם יעקב. הוא שתק עד שבאו בניו מהמרעה והבנים ניהלו את המו"מ. הם שמעו את הבקשה של החוטפים לאפשר לאנס להתחתן עם הנאנסת ואת ההצעות הנדיבות שלהם לשיתוף פעולה עד כדי איחוד מלא. רק שני דברים הם שכחו; להתנצל ולהחזיר את החטופה הביתה. בני יעקב הציגו את תנאיהם וחתמו את דבריהם בהודעה (בראשית לד): [יז] וְאִם-לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ, לְהִמּוֹל—וְלָקַחְנוּ אֶת-בִּתֵּנוּ, וְהָלָכְנוּ.
ההמשך ידוע. שמעון ולוי מנצלים את חולשת אנשי שכם כתוצאה מהניתוח הקטן שעשו: [כה] וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי-בְנֵי-יַעֲקֹב שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אֲחֵי דִינָה אִישׁ חַרְבּוֹ, וַיָּבֹאוּ עַל-הָעִיר, בֶּטַח; וַיַּהַרְגוּ, כָּל-זָכָר. [כו] וְאֶת-חֲמוֹר וְאֶת-שְׁכֶם בְּנוֹ, הָרְגוּ לְפִי-חָרֶב; וַיִּקְחוּ אֶת-דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם, וַיֵּצֵאוּ. רבים פירשנו את הקטע הזה בהתאם לעמדותיהם הפוליטיות ולא ניכנס לזה. מה שברור הוא שהתגובה הקיצונית של בני יעקב לא השאירה מקום לאי הבנות. היא הבהירה לכולם שעם אלה לא כדאי להתעסק: [ה] וַיִּסָּעוּ; וַיְהִי חִתַּת אֱלֹקִים, עַל-הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבוֹתֵיהֶם, וְלֹא רָדְפוּ, אַחֲרֵי בְּנֵי יַעֲקֹב.
שתיקה בררנית
צריכים לזכור גם שאיש מהם לא התערב לטובת דינה בת יעקב כדי לחלץ את הנערה שנחטפה ונאנסה. ממילא לא הייתה להם זכות להגיב על פעולת החילוץ של בני יעקב. אצלנו זה עובד הפוך; כשיהודים נרצחים, העולם שותק. כשיהודים מגיבים ומכים באויביהם, העולם מזדעזע וצועק "תגובה לא מידתית". על כך קובל הנביא עובדיה בהפטרת השבוע בהטיחו כלפי אדום (התרבות המערבית): [י] מֵחֲמַס אָחִיךָ יַעֲקֹב, תְּכַסְּךָ בוּשָׁה; וְנִכְרַתָּ, לְעוֹלָם. כשיהודים נרדפו ונרצחו אתם שתקתם: [יא] בְּיוֹם עֲמָדְךָ מִנֶּגֶד, בְּיוֹם שְׁבוֹת זָרִים חֵילוֹ; וְנָכְרִים בָּאוּ שְׁעָרָו, וְעַל-יְרוּשָׁלִַם יַדּוּ גוֹרָל—גַּם-אַתָּה, כְּאַחַד מֵהֶם.
שתיקתך, מוסיף הנביא שנולד כאדומי והתגייר, הפכה אותך לשותף של הרוצחים ואתה עתיד לשלם על כך: [טו] כִּי-קָרוֹב יוֹם-ה', עַל-כָּל-הַגּוֹיִם: כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתָ יֵעָשֶׂה לָּךְ, גְּמֻלְךָ יָשׁוּב בְּרֹאשֶׁךָ. הנבואה הזאת מתגשמת כעת אל מול עינינו. הקב"ה התחיל לפרוע לאומות השונות את החשבון ההיסטורי של עמו ישראל. חבל רק שברפיסותנו אנחנו מאטים את התהליך. בניסיונות הבלתי נלאים לרצות את שונאינו. הגיע הזמן שנזקוף קומתנו מול המנסים להחריבנו. גם מבית וגם מחוץ.
