מורשת רבין

רבים וטובים מבני העם הנבחר, מנסים לייחס ואו לסתור את עובדת קיומה של מורשת רבין המנוח. היות שמסכת חייו ברובה צולמה ונכתבה, אפשר מתוך אלה לעצב את דמותו - כחניך ממושמע בתנועת הנוער, "חברמן" לעת היותו בפלמ"ח (למעט מעידה שהביאה להעמדתו לדין, כמ"מ באחד מקיבוצי העמק), אחר כך כמפקד בצה"ל, ולימים שר וראש ממשלה. אלא שמכל אלה לא נתן לזהות ולו סימן דרך אחד, מעשה ידיו. שהרי את תוואי הציונות יצרו אחרים, מה גם שבספרו (פנקס שרות) ציין "כי באוהלי ג'וערה יצרנו את תורת הקרב של צה"ל", עדות להיותו אם בכלל - אחד הכותבים מתוך רבים אחרים.

באשר ליוזמותיו המדינות להסדר שלום עם אויבינו, קדמה לו (אחרי מלחמת "ששת הימים") ממשלת לוי אשכול, לא כל שכן מנחם בגין ז"ל שחתם על חוזה השלום עם מצריים, שבין סעיפיו מצוי הסדר עתידי לבעיה הפלשתינית.

על אף זאת, החליטו אלה שמגדירים עצמם כיורשיו/ ואו ביתר דיוק "ממשיכי דרכו", לבלבל עצמם ובעיקר את צוערי אולפנות צה"ל ותלמידי ישראל, בהדגשת פועלו בצבא כיוצא דופן באיכותו. מסד למהלכיו כשר ביטחון, ולעמידות הביטחון הנגזר מהסכם אוסלו - לעת היותו ראש הממשלה.

לדידי מנקודת מבט מקצועית הנסמכת על ניסיון כמפקד בכיר חוקר ויזם, כבר מזמן ראוי היה לזהות את מורשת הפלמ"ח כמקור וכסיבה לשליטת החובבנות בצה"ל - מאז מלחמת העצמאות ועד היום. אכן, לנו בני הקהילה היהודית שחייה בישראל בתקופת המנדט הבריטי, היווה הניצחון במלחמת העצמאות בבחינת הישג אדיר, שערפל בצורך לבחון את הסיבות להשגתו. דהיינו, לראות בתוצאה חזות לכל. לימים הסתבר כי האחיזה בתוצאה בלבד עומדת בסתירה למתחייב במדינה ריבונית החיה תחת מצור: לממש את הכלל הקובע "כי אחיזה בתוצאת מלחמה שהסתיימה, ללא חקר ואימות הסיבות להשגתה, מבטיחה כי הללו יחזרו על עצמם. ואם לא הוכרו וגם לא טופלו כהלכה, סביר כי יופיעו בהפתעה וכמכפילי נזק".

בניגוד לכלל הזה ובסתירה להיגיון ולאחריות אישית, יצקו "יפי הבלורית והתואר" לתודעה הלאומית את "מבחן התוצאה", כאמת מידה בלעדית לכדי התעלמות מסיבות השגתה. משום כך זכה רבין בגלימת המצביא, ככזה "היורד לפרטים", שניחן "במוח אנליטי", ועדות להיותו "מר ביטחון". בלי דעת כי לא כישוריו אלא יד נעלמה בחשה בגורלו פעמים ואף שלוש, בהפיכת כישלון צפוי לניצחון זוהר.

באחת, כרמטכ"ל ערב מלחמת "ששת הימים", פיקד על צבא חסר מיומנות. בשנייה, הכבידה יד הגורל על ליבו של גמל עבדול נאצר. ובשלישית זו שבגינה הפך רבין "למנהיג על" - התאפשרה בזכות אותה מורשת קלוקלת, שאימצה לחיקה את "מבחן התוצאה" - כחסם שמנע את חקר המלחמה, וממלא בלם את זיהוי כשליה והפקתם כלקחים.

ואכן, בחינה מדוקדקת לדפוסי פעילותו של רבין כרמטכ"ל, במכלול אירועי מלחמת ששת הימים. דהיינו, לפניה במהלכה ואחריה. מציפה כעובדה, את הכנתו הקלוקלת של צה"ל (היבשתי) בטרם פרצה המלחמה, בניהול לוקה של המטכ"ל במהלך המלחמה, ובהפקרת הליכי הפקת הלקחים אחריה. שלא למרבה הפלא שימשו כמבוא וכסיבה, להישנותם במלחמת יום כיפור.

במחציתו של חודש מאי 1967 הופתעה ישראל, עקב החלטת נשיא מצרים להכניס את צבאו לסיני ולעזה, בנוסף לסילוק כוחות האו"ם וסגירת מיצרי טירן. ב-5 יוני פרצה המלחמה ובעבור ששה ימים נמצא צה"ל כשבידו רצועת עזה, חצי האי סיני, שטחי יו"ש רבתי, ורמת הגולן.

על אף הניצחון המזהיר, צריך להיות טמבל מושלם/ ואו "מפאיניק" שפוט, שלא להבחין בסיבות שבגינם הושג הניצחון - ולהקיש כי זולת המזל, לרבין המנוח לא הייתה השפעה כל שהיא עליהן:

את הסיבה הראשונה אפשר לייחס בבדיחות, להתעלמותו של נאצר מעצתו של אלי וואלך When you have to shoot. shoot. don't talk", בסרט "הטוב הרע והמכוער" (יצא לאקרנים ב1966). אילולא התעלם נאצר, דהיינו, במקום "לחכות לרבין", היו הכוחות המצריים שחצו ב 15 למאי את התעלה, נעים מזרחה לכאורה לגבול המזרחי של סיני, ובעבור יממה ואו שתיים היו כוחותיו המשוריינים נעים ללא הפרעה עד הרי אדום בשטחי ירדן - כפתיח לפעולה מצרית בשילוב צבאות ירדן וסוריה. כך שבמשך שלושה ימים בטווח שבין כניסת המצרי במלא העוצמה לסיני, לבין החלטת הממשלה לגיוס המילואים (20 למאי) - עמדה ישראל בפני סכנה קיומית.

לדידי, בזה ההסבר לקריסתו הנפשית של רבין, שמצד אחד זיהה את חוסר יכולתו של צה"ל למענה הולם. בעוד שמצד שני, ראה עצמו כאחראי למצב של טרם אסון.

ללמדך, כי בגין הססנותו של נאצר (במהופך מנחישותו של סאדת), זכתה ישראל לדי זמן: לגיוס, לתכנונים שלא היו בנמצא, לצוותי כוחות, ולסגירת פערי מיומנות מבצעית. כל שכן זכתה לפתוח ראשונה במהלכי המלחמה.

הסיבה השנייה, "פסק הזמן": שאפשר לממש את מבצע "מוקד", שהוכן ובוצע בידי חבורה מקצועית ונועזת תחת פיקודו של מפקד חייל האוויר האלוף מרדכי (מוטי) הוד ז"ל.

מה שהביא כבר בשעות הראשונות למלחמה, לפגיעה אנושה בחיילות האוויר של מצרים, ירדן, סוריה, ועירק. לכדי כך שהצלחת המבצע הניע את מפקד צבא מצריים (המרשל עמר) להורות את כוחותיו, לנטוש את קווי הגנת סיני ולצלוח את התעלה מערבה. כשלזו נלוותה הוראת המלך חוסין להסיג כוחותיו מזרחה לירדן. כך שלכוחות היבשה (על אף חוסר מיומנותם) התאפשר לדהור תרתי משמע אל מרחבי סיני, לבקעה, ולטפס בנוחות יחסית בואכה קו התילים ברמת הגולן.

להבהרת כשל המוכנות בחרתי בשתי דוגמאות (מתוך רבות אחרות), שלקחיהם נעלמו מהתודעה הלאומית. בעוד שתחת זוהר הניצחון, זכו האבירים ורבין בראשם להילה לא להם, כמקצוענים מהמדרגה הראשונה. את קרב הג'ירדי בציר הצפוני בין צומת רפיח בואכה אל עריש, ביצעה חטיבה 7, שנחשבה לטובה שבין חטיבות השריון. בעוד מחצית החטיבה לוחמת בצומת רפיח, הצליח כוח בפיקודו של סגן מפקד החטיבה להבקיע את המערך המצרי בג'ירדי ולהגיע לצומת אל עריש. בעוד המחצית שסיימה את טהור צומת רפיח, נאלצה להקיז דם רב ומיותר כדי להבקיע בשנית את מתחם הג'ירדי שלא טוהר, מבלי להסתייע בכוחות הסמח"ט שנמצאו במרחק מה מעורף המערך המצרי.

על הקרב בעמק דותן נכתבו שירים וסיפורים, שכולם מדגישים את ביצועו המושלם. מנגד עומדת עדותו של מפקד החטיבה הירדנית, שמנע מכוחותינו להתקדם אפילו כדי ס"מ בודד. עד שקבל הוראה ישירה מהמלך חוסין (בעקבות השמדת חייל האוויר הירדני, במבצע "מוקד"), להוציא כוחותיו מהעמק - ולחצות את הירדן מזרחה.
אגב: תשע חודשים לאחר שנסוג מעמק דותן לירדן, אותו מח"ט ירדני בעת מבצע "כרמה", הכה אנושות את שתי החטיבות (חט' 35 וחט' 7) שנחשבו בצה"ל לטובות מכולן.

פיקוד ושליטה

לא די היה במחדל "קדש" שבו נחשב המטכ"ל בעינו של אלוף פד"ם (האלוף אסף שמחוני ז"ל) כקישוט, נחזתה מלחמת "ששת הימים" (בהקשר לתפקוד המטכ"ל) כשכפול של קודמתה. דהיינו, כמעשיו של אלוף פד"ם אסף שמחוני ז"ל, שקבע בניגוד להחלטת מטכ"ל את המועד לתקיפה. גם הפעם נחזו ביצועי המטכ"ל בחוסר שליטה. אלא מאי, הפעם הפר המטכ"ל החלטת הממשלה שהורתה את צה"ל: "לכבוש ולהשמיד כוחות אויב בקו (דמיוני) שתחילתו בצומת רפיח וסיומו בסמוך לשרם א שיך. בעוד כוחותינו שהתעלמו מהנחיית המטכ"ל, העדיפו לצננן את גופם במי תעלת סואץ.

למרות אלה ולדידי, ייחשב רבין ז"ל כציוני, נעים הליכות, וישר דרך.

מורשת, "איך לא מפיקים לקחים"

כבר נאמר ומשום חשיבותו אז כהיום, יאמר פעם נוספת "כי אחיזה בתוצאת מלחמה שהסתיימה, ללא חקר ואימות הסיבות להשגתה, מבטיחה כי סיבות אלו יחזרו על עצמם. ואם לא הוכרו וטופלו כהלכה, מובטח כי הללו יופיעו בהפתעה וכמכפילי נזק". אלא שמה שידוע ומחייב כל צוער בקורס קצינים, נסתר מתודעתו של רבין, והראייה: שבעה חודשים עמדו לידו של רמטכ"ל הניצחון במלחמת "ששת הימים", למלא את חובתו בהפקת מיטבית של לקחיה.

יתרה מזו, משום פגע תורתי בהגדרת לקח ובהליכי הפקתו, לרבות העובדה כי בשונה ממלחמת "העצמאות" ו"קדש". הפעם פעל צה"ל במסגרות דמוי צבא של ממש,נדרש הרמטכ"ל רא"ל רבין לקבע לראשונה סדר ותוכן להפקת לקחים. דהיינו, תחקירים לעומקם של אירועים, המשכם בזיהוי חריגים במישור תורתי והטכני, ומשם הגדרתם כלקחים להפקה, נלווה לתקצוב, לוח זמנם ומעקב עדי הטמעתם.

כתחליף, זה שלימים כונה "מוח אנליטי", הסתפק ביזום "כנסי לקחים" שנחזו כ"חברים שמספרים על עצמם". עם זאת, לפחות במקרה אחד הציפו הדוברים סוגיה כבדת משקל, בדמות כשל הקרב המשולב "הבין זרועי" ו"הבין חיילי". מאחר שמעשה השילוב מגולם כולו באוגדה, הוחלט להסב את "האוגדה המשימתית" (מטה קבוע שלעת חרום מקבל חטיבות מהמאגר), ל"אוגדה קבועה" ( שלה חטיבות אורגניות), בהנחה כי תפוקות הלחימה יוכפלו ואף יותר. אלא שאבירי ציון ובעל "המוח האנליטי" בראשם, לא נתנו דעתם: לאופני הפקת הלקח, וחשוב מכל לדרכי הטמעתו.

כך שמיד לפריצתה של מלחמת יום כיפור, פורקו האוגדות הקבועות - והורכבו מחדש מכל הבא ליד. ללמדך, כי זולת השקעת משאבים ותחושה זמנית, "כי הכול יהיה בסדר". החמיץ צה"ל בראשותו של רא"ל רבין הזדמנות פז, לנצל כהלכה את כשלי "מלחמת ששת הימים". לכדי כך שעלינו להפנים כי בגין חולשת דעת של זה שנחשב "כיורד לפרטים" ומגשימי מורשתו שבאו אחריו. חזרו הכשלים כולם במלחמת יום כיפור, ובדרך כלל ביתר חומרה.

על אף זאת, אין ספק כי רבין ז"ל, עשה את שידע ותמיד בכנות ובכוונה טובה.

מר ביטחון

בזכות שליטת הרדידות בעבודתה של וועדת אגרנט, נמנעו חבריה במובלט (על-פי כתב המינוי) מבדיקת הליכי הפקת הלקחים לאחר מלחמת "ששת הימים". למרות שהיה ביכולתם ומחובתם, לזהות את הישנותם של אותם כשלים במלחמת יוה"כ. מה שהותיר את "אי הפקת לקחים" ואת האחראי לפגע, כחסין מפני ביקורת ומסקנות.

בלית אלה ועל-רקע הצורך "בשיקום צה"ל" לאחר מיוה"כ, כל שכן מדימויו "כמצביא על" - נסללה דרכו של רבין אל לשכת ראש הממשלה. אלא שמעשה השיקום שנועד לסיכול קלקולי המלחמה שהסתיימה, התבצע בראשותו כרה"מ בתוואי המורשת שהותיר כרמטכ"ל, דהיינו, ללא אסמכתא למה שהתרחש בשדות המלחמה. לא פלא כי למרות השקעות העתק במעשה השיקום שהעמידו את ישראל על סף פשיטת רגל כלכלית. כבר במבחן האמיתי לטיב השיקום, התברר כי כל כשלי וקלקולי מלחמת יוה"כ (שהיוו המשך לאלה שהשתקפו בששת הימים), חזרו על עצמם ב משל"ג. כהוכחה חדה וברורה, לכישלון המאמץ הלאומי לשיקום צה"ל אחרי יוה"כ.

רבין שר הביטחון, באינתיפאדה השנייה

לעת ההיא כיהן רבין בממשלת האחדות כשר הביטחון, ומשזו פרצה הנחה השר את צה"ל "לשבור להם את העצמות". ממש בדומה לפקודה שנותן בכיר בכנופיית בריונים לחבריו, בעת קטטה רחוב שגרתית. אומנם אפשר היה להתייחס בסלחנות לאותה הנחייה, אלמלא התעלמותו מלקחי אינטיפדת 71/72. במקומה וכחליף בחר להתרפק על זיכרון העבר, ומשם לדלות את שיטת פעולתם של "הכלניות" בימי המנדט הבריטי, בהפעלת חוליות בנות 4/5 לוחמים בסמטאות הערים והכפרים במרחבי יש"ע. מסתבר כי על-אף כישוריו כ"מוח אנליטי" וכאחד "היורד לפרטים", נסתרה דעתו של רבין מכדי להבחין במשתמע, מביזור הכוח והפעלתו בחוליות קטנטנות מול המון מתקומם. שהרי כל אדם כל שכן מומחה שכמותו, היה מזהה כי חולשתם של החוליות בכל נקודת עימות, כסיבה וכמניע לתוקפנות ההמונים. מה גם שאותה שיטת הפעלה מטופשת, כירסמה בעקרון הרתעה ובטוהר הנשק. משום שתחת נחיתות טקטית ולשם הישרדותם, נאלצו חיילנו להפעיל כמעט מדי יום את נשקם כנגד המתפרעים.

החסך בעשיית שלום עם אויב, סיפור אישי

ב-13 ספטמבר 1993 ביקש ממני עורך תוכנית "פופוליטיקה", להתייצב בשעה שמונה בערב סביב לשולחן העגול. לטענתו, כדי לאזן בין מתנגדי הסכם אוסלו לתומכים בו. שלא להפתעתי ישבו סביב השולחן שני אלופים במיל' (מאיר עמית ז"ל ואמנון רשף יבדל"א), תא"ל מיל' יעקב טרנר, גילה אלמגור, אפרים קישון ופרופסור מיכאל הר סגור ז"ל, אם שכולה מבית שמש, ושני מנחי התוכנית - כולם תומכי ההסכם, שאמור זה עתה להיחתם ברוב עם על מדשאות הבית הלבן.

"כמתנגד" בודד זכיתי לפתוח הדיון תחילה בהבעת תמיהה, כיצד חברי לשרות בצה"ל אמורים להעמיד חוות דעת ביטחונית להסכם, ללא מושג קלוש על פרטיו - לא כל שכן להשלכותיו האסטרטגיות. ומשם, נוכח חובתי הציבורית כתא"ל במיל', נדרשתי אך ורק לסוגיה הביטחונית הנגזרת מההסכם, וכדברים האלה אמרתי:

אין לנו צבא מיומן ונחוש דיו, כדי להרתיע את ערפת מהפרת ההסכם. משום שאם יופר, משולה חתימתו של רבין כהסכמה, להמשך מלחמת העצמאות מנקודת סיומה ב-1949.

שהרי לנגד עיני עמדו שתי סיבות, לקבילות האמירה:

האחת: בעקבות האופוריה ששרתה, כאילו המשיח בפתח, הבחנתי בשיבוש מהותי בקרב מקבלי ההחלטות. הפועלים בניגוד לכללים לעת הסדר מול אויב, דהיינו: "להכין את הצבא במיטב האפשרי ובגלוי, כדי להרתיע מפני הפרתו ".

השנייה: מתייחסת למשתמע מאמירתו של רבין, "בלי בג"ץ ובלי צלם". בלי דעת כי בכך מודה רבין בכישלונו של צה"ל בהדברת הטרור - כמוה, כהעברת היוזמה האסטרטגית לידי ערפת.

למקרא הדברים אפשר והקורא יערער על תקפות העובדות, כל שכן למסקנה המתבקשת לשימור ואו סיכול מורשת הפלמ"ח המיוחסת לרבין ז"ל. על כן, בטרם קביעת דעה על הכותב וממלא על תוכן המאמר, אמליץ בטרם קביעת עמדה, להתייחס לדעתו של רבין על המורשת שדבוקה לשמו. כעולה מהרצאה שנתן לחניכי המכללה לביטחון לאומי (מרס 1992). שבה קרא תגר (בלי דעת לאחריותו האישית) על קלקולי אותה מורשת, וממלא בצורך לסיכולה, וכך אמר:

"לאחת הבעיות הכואבות שלנו יש שם, שם פרטי ושם משפחה - זהו צירוף שתי המילים "יהיה בסדר". צירוף המילים האלה, שרבים מאיתנו שומעים בחיי היום-יום של מדינת ישראל, הוא בלתי-נסבל. מאחורי שתי המילים האלה חבוי בדרך-כלל כל מה שלא "בסדר": יהירות ותחושת ביטחון עצמי מופרז, כוח ושררה, שאין להם מקום. ה"יהיה בסדר" מלווה אותנו כבר זמן רב, שנים, והוא סממן לאווירה הגובלת בחוסר אחריות ברבים מתחומי חיינו. ה"יהיה בסדר", אותה טפיחת כתף חבר'מנית, אותה קריצת עין, אותו "סמוך עלי", הוא סממן לחוסר סדר ומשמעת, למקצועיות שאיננה, לבטלנות שישנה. אווירת ה"חפיף" היא, לצערי הרב, נחלת ציבורים רבים בישראל, לאו-דווקא בצה"ל. היא אוכלת בנו בכל פה. ואנחנו כבר למדנו בדרך הקשה והכואבת ש"יהיה בסדר" פירושו שהרבה מאוד לא "בסדר".

את זאת שמעה המנהיגות הצבאית, שמן הסתם כולה הנידה ראש כהסכמה לדבריו, ומשסיים מחאו כפים בהתלהבות. אלא מאי, כפי שחזינו אף לא אחד מהמאזינים לקח על עצמו, להפוך דברי רבין משפת ההלכה למעשה של ממש. כנחזה כחוסר אונים של צה"ל לפני ואחרי הסכם אוסלו, מול הטרור ביש"ע ובחזית לבנון (עד לרצח רבין בידיו של נבל בן בליעל). ובכלל זה הבריחה מלבנון, הכשל במלחמת לבנון השנייה, התיקו שהושג בעופרת יצוקה, בעמוד ענן, בצוק איתן, והיום כנגד הטרור המשתולל ברחובות הערים. כולן עדות לשרירותה עד היום של מורשת הפלמ"ח, בכל שקשור בארגון תכנון ומוסר לקוי: מהיותם כדברי רבין, בחזקת פגע רע לביטחון ישראל.

בשולי הדברים:

בעל כורחו הפך רבין למוציא לאור / ולחלופין נתפס כאב המייסד של מורשת הפלמ"ח. זו שלאורה לוחמי השדה הטובים ששבני הארץ מחרפים נפשם פעם אחר פעם, בעוד הפיקוד הבכיר נחזה כחסר אונים לקזז באיום, ואף מתקשה לעצור במעט את שחיקת הביטחון האישי. משום כך עלינו החובה להעלמת חלקיה המזיקים של מורשת הפלמ"ח, כתנאי הכרחי להפיכתו של צה"ל החובבני, לצבא מקצועי ומיומן כהלכה.

אם תרצו ואם לאו - זאת מורשתו האמיתית של יצחק רבין ז"ל, ואין בילתה.