כמי שעמד בראש הוועדה שגיבשה את הכללים לבחירת היועץ המשפטי לממשלה, אחרי הפארסה של רוני בר-און, למאיר שמגר יש דעות מוצקות – שלא השתנו בשני העשורים שחלפו. הוא בטוח שהיועץ חייב להמשיך להחזיק בשני הכובעים – זה של הייעוץ וזה של ראשות התביעה הכללית – ודוחה כמעט בבוז את הביקורת על עומס העבודה: "תפקידים בכירים כרוכים בעומס רב, ואיש אינו ממליץ לפצל את סמכויותיו של הרמטכ"ל, המפכ"ל או ראש הממשלה".

בפיו של שמגר גם מסר חד-משמעי לפוליטיקאים: "כל הצבת גבולות מסוג זה [חובת שמירת החוק בהתאם להנחיות היועץ] נחשבת בימינו להתערבות מוגזמת בשיקול דעתו של השר, ראש הרשות המקומית או העומד בראש כל גוף ממשלתי וממלכתי אחר. קל לפוליטיקאים לדבר על 'עודף ייעוציזציה' ו'עודף משפטיזציה', כאילו המשפטנים, ורק הם, מונעים מהשלטון הנבחר להגשים את יעדיו. גם התרופה קבועה – לצמצם את סמכויותיו של היועץ: אם התמונה הנשקפת מהמראה אינה נוחה, נסלק את המראה או נקטין את ממדיה".

שמגר מדגיש: "היועץ המשפטי הוא עורך הדין של רשויות השלטון, וככזה הוא חייב להן נאמנות. עליו לסייע לו כמיטב יכולתו למלא את תפקידיהן ולממש את המדיניות שלהן, כל עוד המדיניות הזו נופלת בגדר גבולות החוק. אך כאשר המדיניות מתנגשת עם הוראות החוק, יש לחוק עדיפות חד-משמעית. היועץ מגן על שלטון החוק, ועליו להנחות את רשויות השלטון מה אסור ומה מותר, מה חוקי ומה אינו חוקי, כל עוד בית המשפט לא אמר את דברו".

"שופט טוב, לא די שיהיה משפטן מבריק, בעל גישה שיפוטית ברורה ומשנה שיפוטית סדורה", סבור שמגר. "חשוב שהוא יהיה אנושי, רגיש, בעל חוש צדק מפותח ואומץ לב ציבורי. הוא אינו אמור להתחשב בזרמים הרוחשים בציבור בכל רגע נתון, לא להיות מושפע ממה שהוא קורא בעיתונים בבוקר ורואה בטלוויזיה בשובו הביתה בתום יום הדיונים". שמגר מדגיש שהוא מאמין בכל ליבו ביכולתם של השופטים להתנתק ממה שנאמר מחוץ לאולם ולהתמקד בתיק הספציפי שלפניהם.

לשמגר יש גם משנה סדורה בנוגע לפסקי דין: "הייתה לי שאיפה לכתוב בקיצור ובפשטות, וחשוב לא פחות, בלשון יבשה ועניינית ככל האפשר. כך הטפתי לחברי, גם לאלה הידועים בסגנונם הייחודי, הנשען על מסורות תרבותיות והיסטוריות עשירות וגורם הנאה גדולה לקוראים" – הוא אומר, ברומזו מן הסתם למישאל חשין.

במקביל, הוא מסתייג בצורה נחרצת מעסקות טיעון, המוגדרות בספר כ"מעילה באמון הציבור". לדבריו, "בית משפט הנוהג סלחנות או נותן ידו לעסקות טיעון, בכך שהוא מסתפק בתפקיד חותמת הגומי לעסקות של מקח וממכר בין התביעה להגנה, מועל בתפקידו. שום טיעון בדבר ייעול המערכת והקלת העומס המעיק עליה אינו עומד מול הצורך להרתיע ולעקור תופעות מסוימות מן השורש. הציבור חייב לחוש שיש תופעות פסולות, שבית המשפט לא יסלח עליהן, אלא יוקיע אותן ויגבה מהעבריינים מחיר על מעשיהם.

"...יש ב'עסקות טיעון' משום עיוות הכוונה של המחוקק. הוא הגדיר את העבירות הפליליות כדי שהציבור יחליט מה לעשות איתן, ולא התכוון שהמשפט הפלילי ימצא פתרונות על-ידי הסכמים בין הסניגורים לתביעה... ושכזה הופך למגיפה, ובמשפטים רבים יש לא רק הסכמה מראש על העונש אלא גם שינוי בהגדרת העבירה שנעברה, יש בכך עיוות תפקידו של בית המשפט... הסכמים שכאלה הם אחת הסיבות להתערערות האמון של הציבור במערכת המשפט. הוא רואה שהמשפט הוא סחר מכר, שעלול לפגוע קשה בקורבנות העבירה, אשר למענם נוצר החוק".

דפדוף מהיר במפתח השמות שבסוף הספר מעלה, כי השם המופיע בו הכי הרבה פעמים הוא אהרן ברק. שמגר מחמיא לו רבות, ובמקביל אינו מסתיר את חילוקי הדעות ביניהם:

"ברק נטה להרחיב את יריעת סמכותו של בית המשפט לדון בכל נושא שהוא מוצא לנכון... אני קבעתי, ואני דבק בעמדתי זו עד היום: לא הכל שפיט. בית המשפט אינו יכול להיכנס בנעליה של ממשלה, המחליטה לקשור קשרים דיפלומטיים עם גרמניה (כפי שהתבקש בעתירה שהוגשה בשנות ה-60), או לנעליו של מפקד בשטח, המחליט אם לפנות ימינה או שמאלה... אם כל נושא יוכרע בפורום השיפוטי, על-פי מבחני החוקיות הפורמלית או מבחני סבירות שבית המשפט חורץ את הדין לגביהם, יהיה בכך כדי ליצור ריכוז סמכויות שיבטל בפועל את האחריות של הרשויות האחרות".

לעומת זאת, שמגר תומך בעמדתו של ברק בנושא המהפכה החוקתית שחוללו חוקי היסוד. הוא גם מזכיר, שדווקא השופט משה לנדוי – המתנגד הבולט ביותר לקו זה – היה הראשון שביטל חוק של הכנסת, משום שלא התקבל ברוב הדרוש. ההבדל בינו לבין ברק, מהרהר שמגר בקול, היה יותר בסגנון וברטוריקה מאשר בפסיקה: "מטבעות לשון כמו 'מהפכה חוקתית', שהתרחשה כביכול ב-1992, אינם מועילים, לטעמי, ועלולים אף לפגוע במעמדו של בית המשפט. הייתי שותף ל'מהפכה החוקתית', אף שלא אהבתי את הביטוי הזה... מוטב לו, לשופט, שיאמר את דברו בפסקי הדין היוצאים מתחת ידו, ויימנע מלהיקלע לוויכוחים, הנגררים חיש מהר לקלישאות שטחיות, שאינן עושות צדק עם הטיעונים לאמיתם ולעומקם".

בימיו של שמגר כנשיא עבר בית המשפט העליון למשכנו החדש, והוא גם שאיתר את מיקומו – ודחה את הסתייגותו של הנשיא בדימוס שמעון אגרנט מהקירבה לכנסת. שמגר מספר בהרחבה כיצד גויס המימון לבנייה ממשפחת רוטשילד, ומסביר מדוע העדיף תרומה על פני תקציב המדינה: "אין ליטול ולו שקל אחד מקופת המדינה, כדי שלא יהיה מי שיאמר: 'במקום לבנות היכל מפואר כל כך למען קומץ שופטים קטן כל כך, מוטב היה להשקיע את הכסף במלגות למעוטי יכולת או בעזרה לנזקקים'". חוץ מזה, הוא מזכיר, גם משכן הכנסת מומן בתרומה של משפחת רוטשילד.

"פקידי האוצר דרשו לפקח על התוכניות הארכיטקטוניות, כדי להבטיח, לטענתם, שמספר החלונות לא יגדיל את הוצאות מיזוג האוויר", מספר שמגר בלגלוג. שמגר דחה את דרישת גורמי הביטחון להקיף את בית המשפט בגדר: "לבית משפט אין גדר, חזרתי והצהרתי. כל אדם יכול לגשת אליו ולהניח את ידו על הקיר". הדיונים עם האדריכלים עדה כרמי ורם כרמי היו ממושכים ונגעו לכל פרט, ובעיקר למיקום האולמות וצורתם.

"רציתי לשבץ בבניין פסיפס עתיק, שיבליט את הקשר ההיסטורי של מדינת ישראל עם העבר הרחוק, ואף בחרנו רצפת בית כנסת מעזה", מספר שמגר. "אך היה מי שחולל מהומה רבתי בעיתונות על כך שאנחנו לוקחים אוצר משטח כבוש, והרצפה נשארה בעזה. יש להניח שהיא נהרסה מאז". במקומה נקבעה רצפת בית כנסת מחמת גדר, שהתגלתה בשנת 1936 – כאשר המקום היה חלק מארץ ישראל ולא שטח כבוש מידי סוריה.

"אני מאמין ביכולתו של אדם להשתקם, אך בעניין זה אני מבחין בין אדם מן היישוב לאיש ציבור", כותב מאיר שמגר ברמז ברור לאריה דרעי. "איני אוהב את נטייתו של הציבור הישראלי לאמץ אל חיקו אנשים שסרחו, גם אם שילמו את המחיר על מעשיהם, משום שהדבר מעיד על כך שאזרחים רבים אינם מכירים בכך שאדם שסרח הוא אדם לא ישר. הציבור הישראלי רואה בשחיתות ובגניבות תופעות שהן חלק בלתי נפרד ממציאות חיינו, ואינו מסיק מסקנות. לשיטתי, אדם לא צריך לחזור למשרה ציבורית גם אחרי ששילם את חובו לחברה".

בפיו של שמגר גם ביקורת על הממשלות בראשות בנימין נתניהו, שלא אימצו את המלצות הוועדה בראשותו לקביעת כללי אתיקה לשרים. את הוועדה מינה (ואולי היום זה יישמע אירוני) אהוד אולמרט, והיא הגישה המלצות על פני 136 עמודים. נתניהו הטיל על שר המשפטים שלו, יעקב נאמן, לבחון את הנושא והלה הותיר רק 20 עמודים – שעיקרו חלק ניכר מההמלצות. עברו עוד שנתיים עד שנוסח זה הופץ באוגוסט 2013 לקבלת הערות השרים, ועד היום הוא אפילו לא נדון בממשלה. "הממשלה יכולה כנראה להתקיים בלי כללי אתיקה של מותר ואסור לחבריה. כך הרי עשתה עשרות שנים", מסיים שמגר בציניות.

בתפקידו כפרקליט הצבאי הראשי חקר שמגר את עסק הביש במצרים, והוא רומז שלא הייתה הוראה – לא של שר הביטחון, פנחס לבון, ולא של ראש אמ"ן, בנימין גיבלי: ראש החוליה, הסוכן הכפול אברי אלעד, "יזם את הפעולה הראשונה עוד לפני המועד שבו יכול היה לקבל הוראה כלשהי מהארץ". לפני 20 שנה, כאשר ראיינתי אותו לרגל פרישתו ושאלתי אותו על כך, היה שמגר נחרץ עוד יותר: אלעד הפעיל את החוליה בהוראת הביון המצרי כדי שחבריה יילכדו, אמר.

כאשר שימש שמגר כיועץ המשפטי לממשלה, הוא הורה למשטרה – לאחר שדן בן-אמוץ הפנה את תשומת ליבו לכתבה ב"העולם הזה" – לפתוח בחקירה נגד משה דיין בחשד לגניבת עתיקות. מהחקירה לא יצא דבר: "נגבתה עדות של נציג אגף העתיקות, והוא סיפר שערכו חיפוש אצל דיין ולא מצאו דבר שמחייב הגשת תביעה. כל טענה על סלחנות וויתור על העמדה לדין הייתה מופרכת... מכל מקום, לאחר מלחמת ששת הימים הוכרזה חנינה כללית וכל התיקים נסגרו. לא ניתן היה להעמיד את דיין לדין גם אילו היו ראיות לעבירה".

שמגר עמד בראש ההרכב שזיכה מחמת הספק את ג'ון דמיאניוק. "למרות הבטן המתהפכת, למרות התחושה הברורה כי האיש שלפנינו הוא פושע מלחמה שעלול לצאת לחופשי, לא נותר לנו אלא לפסוק, כי יש ספק סביר באשר לזהותו ועלינו לזכותו... זה היה המשפט הקשה ביותר להחלטה ולהכרעה, והמשפט הקשה ביותר שחוויתי בימי חיי. הספק לא נמוג, והוא ירדוף אותי עד יומי האחרון".