בראש ובראשונה קודם שקראתי פסק-דינו הארוך של בית משפט העליון, שניתן יום אתמול, בערעורו של רומן זדורוב - סברתי, כי אנתח פסק-דין זה, מבחינה משפטית, אבדוק ואבחן אותו, לפני ולפנים ואנסה לברר אם פגמים נפלו בו, אם לאו ואם סיכוי כל שהוא קיים שיצדיק היעתרות נשיאת בית המשפט העליון, לבקשת דיון נוסף בעניינו.
וזאת לדעת. סעיף 18 לחוק יסוד: השפיטה, קובע דברים, חד-משמעיים, בלשון משפטית יבשה, כדלהלן:
"18.
ענין שפסק בית המשפט העליון בשלושה, ניתן לקיים בו דיון נוסף בבית המשפט העליון בחמישה או יותר, בעילות שנקבעו בחוק ובדרך שנקבעה לפי חוק". תקנות סדר הדין בדיון נוסף, מפרטות בצורה מופשטת ודווקנית הדרך להגשת בקשה לדיון נוסף והנסיבות שבהן ניתן יהיה להגיש בקשה לדיון נוסף, מי שמגיש בקשה לדיון נוסף צריך לפרט בבקשתו, טענות המצביעות על כך, כי ההלכה שנפסקה בפסק-הדין, שניתן בעניינו, עומדת בסתירה להלכה קודמת וגם/או כי יש מקום לדיון נוסף, בפסק-הדין שניתן בעניינו הוא, בשל חשיבותה וגם/או קשיותה וגם/או חידושה של ההלכה שנפסקה בפסק-הדין, כאשר כל טענה וטענה שכזו, יש לפרטה, בנפרד, תוך ציון האסמכתאות שעליהן מבסס הוא טענותיו ובקשתו לדיון נוסף זה.
במקרה של זדורוב,
שעה שאחד משלושת השופטים שדנו בערעור, זיכה אותו, מחמת הספק, עניינו, לכאורה, קל יותר, כך שאם יורכב הרכב של חמישה שופטים או יותר, בידי נשיאת בהית-המשפט העליון, ייתכן שהשופטים הנוספים יצטרפו לשופט המזכה וברוב דעות יתקבל ערעורו של זדורוב - והפעם, במסגרת של דיון נוסף.
יש לתת הדעת לכך, שגם אם ערעור מתקבל,
ברוב דעות ולא כפסק-דין שניתן, פה אחד, עדיין חייב מבקש דיון נוסף, בעניינו, לשכנע נשיא בית משפט העליון, שמתקיים מצב דברים, לפיו ההלכה המשפטית שנפסקה בערעור, עומדת בסתירה להלכה קודמת וגם/או כי קיימים חשיבות וגם/או קשיות וגם/או חידוש של ההלכה שנפסקה בפסק-הדין, שבעניינו מבוקש דיון נוסף. מקריאת פסק-דינו הארוך, המפורט והמורכב של בית המשפט העליון,
ובמיוחד מקריאת פסקי-הדין של שופט הרוב, שהחליטו לדחות הערעור להרשיע זדורוב, פעם נוספת בדינו, כב' השופטים, יצחק עמית וצבי זילברטל - לא נראה לנו, בכל הכבוד הראוי, שמדובר בהלכה משפטית חדשה. לא נתפלא, אם לא תתקבל הבקשה לדיון נוסף, ככל ואם תוגש היא, בקשר לתקיפת פסק-דינם של שני שופטי הרוב, שניתן במסגרת ערעור זה.
נניח לרגע לפסק-הדין שניתן בערעור, כמו-גם לסיכויי ביטולו, במסגרת בקשה לדיון נוסף, אם וככל שתוגש. בפסק-הדין, שניתן בערעור, נדרש ראש ההרכב שהיה בדעת מיעוט,
בהסכמתם המלאה של שני חבריו להרכב, לעניין פרטיקולרי זה - כב' השופט, ד"ר
יורם דנציגר, לחוות-דעתה של מנהלת המחלקה לרפואה משפטית פתולוגית במכון הלאומי לרפואה משפטית, הפתולוגית, ד"ר מאיה פורמן-רזניק, שנכנסה לתפקידה זה, בחודש ינואר 2014. למי ששכחו נזכיר שבחודש יולי 2013 העידה ד"ר פורמן לטובת זדורוב בעניין כלי הרצח של הילדה, תאיר ראדה ז"ל, כרופאה שעבדה במכון פרטי שהקים ד"ר
חן קוגל, המכהן, כיום, כראש המכון הלאומי לרפואה משפטית. מחוות הדעת שהגישה ד"ר פורמן לבית המשפט המחוזי,עלה שאחד החתכים נגרם מסכין משוננת, בניגוד לחוות הדעת שהגישה הפרקליטות. לכן, החליטה שופטת העליון בדימוס,
עדנה ארבל, על דיון מחודש, בביהמ"ש המחוזי, בנצרת.
בפסק-הדין המשלים בהרכב, נשיא המחוזי לשעבר, כב' השופט, יצחק כהן
(שנאלץ לפרוש מתפקידו, בחשד ביצוע עבירות מין, לכאורה והממתין לשימוע, בפני היועץ המשפטי לממשלה) וכב' השופטים, סגן הנשיא, בנימין ארבל ו
אסתר הלמן, נמתחה ביקורת קשה על ד"ר פורמן. כב' השופט, יצחק כהן, כתב לעניין עדותה זו, דברים, כהאי לישנא:
"חוות דעתה של ד"ר פורמן באה לחזק את טענות ההגנה אך למרבה הצער, מגמתית היא, מרובת כשלים מקצועיים וכשלי מהימנות וכמפורט לעיל. מקרא חוות הדעת מגלה כי נתבקשה, באופן ספציפי, לבדוק האם אפשרי שסכין יפנית גרמה לממצא בסנטר המנוחה. ודוק, היא לא התבקשה לבדוק האם ייתכן שסכין משוננת ביצעה את החתך אלא על דרך השלילה - האם אפשרי שסכין יפנית ביצעה את החתך - פרופזיציה מסוימת הנוחה להגנה וגורעת אף היא ממשקל חוות הדעת.
מעבר לכך וכמבואר, מצאנו
בקיעים רבים מספור בתשובותיה במהלך חקירתה הנגדית, התנהלות המעידה על פגמים מקצועיים, אי-דיוקים, תשובות שאינן מתיישבות עם שכל ישר ואף אי-מענה ברובד המקצועי הפשוט לשאלות שהופנו אליה במהלך חקירתה, לרבות אלה אשר נשאלו ע"י ביהמ"ש עצמו. התרשמנו כי חוות הדעת מוטה, נוקטת בלשון חד-משמעית ונחרצת בסוגיה, אשר הספרות המקצועית מעידה עליה ככזו, אשר קשה ואף נדיר להכריע בה, בפרט בנסיבות בהן הסוגיה כבר הונחה בעבר על שולחנו המקצועי של מאמנה ד"ר קוגל, והושארה ללא קביעה כלל.
אם לא די בכך, ד"ר פורמן ביססה את טיעוניה המקצועיים בסוגיית מוקדי הדימום בקרקפת על בסיס אבחנה שגויה לעניין מיקום החבלות. והרי ברופאה משפטית עסקינן". (ההדגשות וההדגשות, בקו אחד, במקור - ח"ש)
השופט לשעבר, יצחק כהן, לא חסך שבט ביקורתו מד"ר פורמן ובשולי פסק-הדין המשלים, כתב דברים אלה, כדלהלן: "מחד-גיסא, בפנינו חוות דעתה של ד"ר פורמן באשר לשימוש בסכין משוננת. כמפורט לעיל, חוות הדעת נסתרה ונחבטה עד כי לא נותר בה ממש.
מדובר בחוות דעת הלוקה בכשלים טכניים ומקצועיים תוך התרשמות מגישה מגמתית. המומחית לא הצליחה ליתן מענה מקצועי לשאלות וסברות עימם עומתה, תוך מתן תשובות אשר לעיתים העכירו את מסך המהימנות הנדרש מעד מקצועי". (ההדגשות וההדגשות, בקו אחד, שלי - ח"ש)
כב' השופטת, אסתר הלמן, כתבה - בפסק-הדין המשלים - לעניין עדות ד"ר מאיה פורמן, דברים, בזו הלשון: "מעבר לכך, התרשמותי מחוות דעתה של הגב' פורמן ומעדותה, כמו של חבריי, הינה כי למרבה הצער,לא ניתן לקבלה,
בשל היותה מגמתית ולא מבוססת כדבעי על אמות מידה מקצועיות. הדברים פורטו באריכות בחוות דעתם של חברי ואינני רואה צורך לחזור עליהם". (ההדגשות וההדגשות, בקו אחד, שלי - ח"ש).
בשל קביעות
עובדתיות-משפטיות אלה של שופטי בית המשפט המחוזי, בנצרת, טענה הפרקליטות כי ד"ר מאיה פורמן-רזניק אינה יכולה לשמש בתפקיד מנהלת המחלקה לרפואה משפטית פתולוגית במכון הלאומי לרפואה משפטית, אליו נבחרה, עוד בחודש ינואר 2013, בשל הביקורת הקשה שנמתחה עליה על-ידי שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת, שניתן בחודש פברואר 2013, בפסק-הדין המשלים, בו הרשיעו הם, רומן זדורוב ברצח תאיר ראדה ז"ל, תוך שהם קבעו - בפסק-דינם זה - כי עדותה של ד"ר מאיה פורמן-רזניק, הייתה מוטה ומגמתית. הפרקליטות "הסכימה" לאפשר לד"ר פורמן להיכנס לתפקידה בתנאי שתימנע מכתיבת חוות דעת שיוגשו לבית משפט, כל עוד לא יינתן פסק-הדין בערעור שהגיש זדורוב על הרשעתו המחודשת, במחוזי בנצרת. הפרקליטות הציעה, כי העסקת ד"ר פורמן, תיבחן מחדש לאחר תוצאות פסק הדין בערעור זדורוב, בבית המשפט העליון.
לכן, נאלצה ד"ר פורמן לעתור לבית-הדין האזורי לעבודה, בדרישה לאפשר לה לכהן כמנהלת המחלקה לרפואה משפטית פתולוגית - תפקיד שנבחרה היא, לכהן בו, עוד בחודש ינואר 2013. בחודש ספטמבר 2013 הוציאה שופטת בית-הדין האזורי לעבודה, בתל אביב, עידית איצקוביץ-שחר צו ביניים המורה על-כניסת ד"ר פורמן לתפקידה לאלתר והיא החלה לעבוד - ועובדת מאז, באופן רצוף ושוטף - בתפקידה זה. בית-הדין לעבודה קבע, כי דרישותיה אלה של הפרקליטות, אינן סבירות וכן, כי:
"הדרישה לעסוק רק בעניינים שלא דורשים מתן חוות דעת נועדה לרוקן את התפקיד מתוכן".
הפרקליטות נמנעה מלערער על ההחלטה. ההליכים המשפטיים נמשכו והפרקליטות טענה שד"ר כי פורמן מנועה מלכהן כמנהלת המחלקה לרפואה משפטית פתולוגית, בשל הביקורת הקשה שמתחו עליה שופטי בית המשפט המחוזי, בנצרת. לבסוף חתמה הפרקליטות על הסכם פשרה עם ד"ר מאיה פורמן-רזניק, לפיו ישולם לה פיצוי בגובה 27 אלף שקל בגין עיכוב כניסתה לתפקיד, בגין החודשים שבהם לא עבדה, בניכוי דמי האבטלה ששולמו לה והשכר ששולם לה כששירתה במילואים, במהלך צוק איתן. הסכם פשרה זה, קיבל תוקף של פסק דין, בבית-הדין האזורי לעבודה בתל אביב.
ומכאן לפסק-דינו של שופט בית המשפט העליון, ד"ר יורם דנציגר, בערעור זדורוב, בעניינן ד"ר מאיה פורמן-רזניק, בו קבע הוא
בהסכמת חבריו להרכב, כב' השופטים, יצחק עמית וצבי זילברטל שיש מקום להתערבות נדירה של ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים של הערכאה הדיונית, בזו הלשון:
"לא זו בלבד שהאדנים שעליהם נשען בית המשפט המחוזי רעועים ברובם, אלא שלא היה מקום לדחות מכל וכל את חוות דעתה של ד"ר פורמן. יתר על כן, התרשמותי היא כי נפל פגם מהותי באופן שבו העריך בית המשפט את מהימנותה האישית והמקצועית של ד"ר פורמן... מתוך ששת הליקויים שדבקו לפי בית המשפט במהימנותה ובמקצועיותה של ד"ר פורמן, סבורני כי רק שלושה מצביעים על התנהלות מקצועית שאינה מיטבית. פגמים אלו, הגם שאחד מהם אינו זניח,
אינם הולמים לטעמי את מכלול התיאורים הקשים שייחס לה בית המשפט". בהמשך פסק-דינו קובע כב' השופט דנציגר עדיפות חוות דעת ד"ר מאיה פורמן-רזניק על פני חוות-דעת מומחה התביעה, ד"ר קונסנטין זייצב, תוך בהדגשה שחלק מהפגמים שפירט המחוזי בחוות דעת של ד"ר פורמן, נכללים ומצויים גם בחוות דעתו של ד"ר קונסנטין זייצב. בפסק-דינו של כב' השופט דנציגר, נמתחה ביקורת על חברי מותב המחוזי, בנצרת. הוא מציין, שמגוון ההתבטאויות החריפות שהעלה המחוזי על הכתב בעניין ד"ר מאיה פורמן-רזניק, ניתן למצוא לאורך פסק-הדין המשלים ואין צורך לחזור על הדברים. אמירות מיותרות ומקוממות אלה, בכל הכבוד הראוי, צוטטו, בתחילת רשימה זו על - במלואן - בשל חריפותן והוגדרו בידי כב' השופט, ד"ר יורם דנציגר,
כ"סגנונו הבוטה של בית המשפט".
"אמירות אלה, שספק אם כולן היו נחוצות להכרעה, עלולות לפגוע בשמה הטוב של ד"ר פורמן ואף עשויות לפגוע בפרנסתה. מדובר בעדה מומחית שאינה צד להליך. משכך, הדרכים העומדות לרשותה לצורך השגה על דבריו הנזכרים של בית המשפט המחוזי, הן מצומצמות ביותר. לטעמי, בדיוק במקרים דוגמת אלו, מן הראוי כי בית המשפט יפגין ריסון ויעדן את סגנון הביקורת המופנית על ידו כלפי העד.
יתר על כן, וכאן העיקר, סגנונו הבוטה של בית המשפט לא היה כה בעייתי אילו הביקורת עצמה הייתה נשענת על בסיס איתן. משמצאנו כי ביקורתו הקשה של בית המשפט לא הייתה מבוססת די הצורך, סגנון התבטאותו צורם פי כמה וכמה. אבהיר כי אין להסיק מדברַי כי אל לו לבית המשפט לבקר עדים, לעיתים אף בתקיפות ונחרצות. ברם, במקרה דנן, בית המשפט לא הסתפק בתקיפות ובנחרצוּת גרידא, אלא הטיל דופי במהימנות ובמקצועיות של המומחית שלפניו בלשון חריפה שלא לצורך. לא זו רמת הזהירות והריסון המצופה מבית המשפט במקרים כגון אלו". (ההדגשות וההדגשות, בקו אחד ובשני קווים, במקור - ח"ש).
טוב - טוב מאוד ואפילו נפלא שיש בבתי-משפט, בכלל ובבית המשפט העליון, בפרט, שופטים רגישים לכאב הזולת, דוגמת כב' השופט, ד"ר יורם דנציגר. לא נתפס להכללה, אך במרבית המקרים מצאנו רגישות יתר מצד שופטים שבאו מהמגזר הפרטי ומתחום העיסוק השוטף כעורכי-דין, למול אטימות יתר, בכל הכבוד הראוי, מצד שופטים שבאו מהמגזר הציבורי, דוגמת הפרקליטות. ככל הנראה אופי העיסוק ומשך העיסוק בו, משפיעים וניכרים והיטב במי שנטש עיסוקו ועבר לכהן כשופט,
גם שנים הרבה לאחר שנטש עיסוקו זה. האם נתתם דעתכם על כל שעבר על ד"ר מאיה פורמן-רזניק, עד שפרסום דברי בית המשפט העליון, הנדרשים והמתחייבים בעניינה, ממתן פסק-דינו של המחוזי, בנצרת, בתאריך 24.12.14 ועד מתן פסק-הדין בעליון, בתאריך 23.12.2015. אנשים חלשים יותר מד"ר פורמן, עלולים היו לאבד עצמם לדעת, בשל המלים הקשות שנכתבו לגביה בפסק-דינו של בית המשפט המחוזי. יזכרו שופטי ושופטות ישראל,
כי מילים יכולות גם להרוג. מצווים אנו להימנע מזילות בית המשפט, כמפורט בחוק העונשין. גם השופטים, בכל הכבוד הראוי, מצווים להימנע מזילות מי העומדים לפניהם בדין ומי המעידים בפניהם ואפילו אין הוראת חוק עונשית דווקנית, קיימת לגביהם, בקשר לכך, בחוק העונשין.
