הרהור בעקבות קריאת הספדים ליוסי שריד

אני מאמין שעם כל הכשלים הברורים של תנועת ש"ס, והחשיבה שעמדה מאחורי ייסודה, הרב עובדיה יוסף קלט משהו ש"הפנתרים השחורים" לפניו לא קלטו. הוא קלט שלא מספיק מענה כלכלי, צריך קודם-כל איזשהו מענה זהותי ל"אבק אדם" שבן גוריון שאף וכמעט הצליח לייצר. אז הוא הציע איזשהו נרטיב, את הנרטיב החרדי הפרטי שלו. וראה זה פלא, הנרטיב המפוברק הזה תפס, ולא בגלל התאמתו לכלל ציבור המזרחיים אלא בגלל שהנרטיב הזה מציע איזושהי השקפה שהיא יותר גבוהה ממלחמה-על-כסף שהציעו הפנתרים, איזשהו-משהו שאפשר לקרוא לו תוכן.

ואילו יוסי שריד ז"ל, למשל ולא רק למשל, לנוכח מצוקת אותו ציבור שפורק בסוף-העולם-שמאלה לא היה מסוגל להגיב תגובה ההולמת אנשים ברמתו, להסיק את המסקנה המתבקשת, לבעוט במטריקס הציונות ולאמץ את מטריקס הילידיוּת, ובמקום הסלוגן הבעייתי "להחזיר עטרה ליושנה" לנסות להחזיר את התפיסה היהודית הקלאסית, את סלע קיומנו שעל פיו ריבונות יהודית אינה אלא משיחיוּת, ושכיהודי כל יהודי הוא "גולה", גם כשגופו חי ונושם בירושלים.

אפילו ההפך נקט שריד ז"ל, הוא הלך לבתי ספר שבאותו סוף-העולם-שמאלה (קרית שמונה ומרגליות) ללמֵד מקצוע שנקרא אזרחות - קרי בערך ציונות - כלומר הוא התעקש להשיב לחרפת הציונות בעוד יותר ציונות... לאורך תולדותינו טענו כמה מחכמינו שהמשיח יבוא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב. ולכן, כך מהרהר לו עגנון ב"תמול שלשום", כיוון שלגבי כולו זכאי, לא היה לדור מייסדי הציונות סיכוי, אז מן הסתם יש ללכת על כולו חייב, לחטוא עד הסוף במצח נחושה...