"וְשׁוּב אֲנִי כְּעוּל היַּמִים"

שירתו של יוסף כהן-אלרן נעה במטוטלת הזמן בין השפל לגאות. לעיתים השפל חושף את גלימת האי-ודאות וצובעת את פני הים, הרוח והחול, במכחול שצבעו אחיד. לעיתים, הגאות מבהירה יציבותה בשלל צבעי הקשת ואין יפה מהמשפט (ע' 12-13): ..."זוֹ דַּרְכּוֹ לָבוֹא אֵלַיִךְ/לַחֲשׁוֹ שֶׁל גַּל לוֹטֵף/זוֹרֶה מֶלַח/עַל עֵינַיךְ/וּבָרוּחַ הוּא שׁוֹטֵף"... כאשר הדו-משמעי המשתמע, משמש מוסר השכל.

המשורר נוטל את נושא האהבה והרגש, מפריד בין הקול הנקבי, לבין הקול הזכרי, ומעמידן לעיני הקורא כיחידות נפרדות. לעיתים נמצא שהקולות מתערבבים ובאים בשלמות אחת. אך אז המרומז העולה מבין השיטין מדבר בלשון רבים (ע' 5): ..."אֲנַחְנוּ חָוִינוּ אֶת הֶאְתמוֹל/רָאִינוּ בָּרָק/רָאִינוּ גַּם רַעַם/כְּמוֹ יָם כְּמוֹ רוּחַ כְּמוֹ חוֹל"...

כהן-אלרן מצביע ביצירותיו גם על פן 'הזוגיות', וגם על פן 'הלבדיות', 'כשהרגשות' מעורבות פיזית ונפשית ונותרות בלעדיות. בעיקר, כאשר המשורר ממלא בתוֹכֵן את המהויות ומציג גם פתרונות ופרשנויות בתוך הערפל והבלבול אשר צצים ועולים ממילא בכל שלב משלבי החיים (ע' 52): ..."הַאִם חבָרְוּ יַחְדָּיו/זֶה אֲשֶׁר זָרָה וְזֶה/אֲשֶׁר נִזְרָה מוּלֵנוּ/עִרְפֵּל כָּךְ אֶת יָמֵינוּ"...

מה שממחיש את תמונת 'היות האדם', מפעם ומאזן בין השפל והגאות הוא המשפט (ע' 27): ..."אֲנִי שָׁר לָךְ אֶת הַיֹּפִי/וְאֵיךְ רֶגֶשׁ מִתְעוֹרֵר/אֲנִי שָׁר לָךְ גַּם עַל דֹּפִי/וְעַל עוֹלָם שֶׁמִתְפּוֹרֵר"... בהמשך השיר, מנגיש המשורר את הרוחניות ומעמיד אותה בלב התרחיש. עילה הגורמת לתעצומות הנפש: ..."אֲנִי שָׁר לְמַעַן כּוֹחַ/כִּי אֵיךְ יִחְיֶה הַמְּשׁוֹרֵר/אֲנִי שָׁר לִקְרַאת רוּחַ/שֶׁתָּבוֹא מִמָּקוֹם אַחֵר"...

היות ואין תוקף 'ליציבות', האדם נובר בשאלות 'המהות' ככוח המניע את הקיום. ומי אם לא - הים; הרוח; והחול, אשר משמשים ללא הרף ככלי התהיה המשרת את מנוע החיפוש (ע' 79): ..."אֵיךְ חָטְפָה אוֹתָם הָרוּחַ/הֵם הָיוּ כָאן רַק אֲתְמוֹל/אֵיךְ זָרְמוּ כְּמוֹ הַמַּיִם/אֵיךְ כִּסָּה אוֹתָם הַחוֹל"...

המחדל במציאת פתרונות סבירים שונות שב בשירים שתי וערב (ע' 79): ..."לוּ אַךְ יָכֹל לֶאֱחוֹז בַּמַּיִם/וְלּוּ יָכֹל לְשָׁעָה לִלְכֹּד/אֶת הָרוּחַ שֶׁל אֶתְמוֹל/כְּי אָז אוּלַי הֵבִין הַכֹּל"... ובכן, למרות 'שהמחשבה' חסרת תכלית, הרי היא יכולה להוות תחליף מלהיב אשר תופס את הדמיון ומאפשר חלימה ופורקן שהם כשלעצמם מצרך נדיר שיש לאחוז בהם כעל מצרך רב ערך ולא להרפות.

המין החלש מוביל ונוכח כציר מרכזי גם בקובץ שלפנינו, ממש כמו בקובצי שירתו הקודמת. הדמות הנשית מניעה ודוחפת את גלגל היצירה המפעמת במשורר ומעצימה את רוחו וכוחותיו. בשירתו, כהן-אלרן מבליט כוחה ויופייה הפנימי והחיצוני של האישה אשר מתמזגת עם הטבע בשלל צבעיה, שואבת משם את כוחותיה בהישרדותה ומשמשת מודל לחיקוי ולהשראה.

מאליו, כי כאשר המשורר משווה את האישה לשלושת האלמנטים: הים, הרוח, והחול - בד-בבד הוא מעניק גם חרות מוחלטת ליצירותיו לזרום באפיקים משלהן (ע' 23): ..."מָה יָפוּ תַּלְתַּלַּיךְ בִּזְרֹחַ/הַשֶּׁמֶשׁ אוֹר בְּאִישׁוֹנַיִךְ/אֵיךְ הַכֶּהֶה נַעֲשֶׂה בָּהִיר/אֵיךְ נִמְזָג הַדְּבַשׁ לְעֵינַיךְ"... ובהמשך: ..."פְּנִים וְאָחוֹר אֵיךְ נָעוֹת יְרַכַיךְ/אַחַת הוֹדְפֶת אַחַת מְאַחֶרֶת"... מכאן, כי תהליך היצירה הופך את הנגטיב לפוזיטיב ומציב רף גבוה למידתיות חיובית.

הציפיה הדרוכה 'לנס' - בניגוד למצופה - באה מהצד הגברי. אך הנסים מתעכבים (ע' 78): ..."כִּי זוֹ שִׁירַת הָאִישׁ/אֲשֶׁר שָׁלַח בַּקְבּוּק/שֶׁל יָם גּוֹעֵשׁ שֶׁאֵין לוֹ חוֹף"...//..."אֶל רָקִיעַ שֶׁאֵין בּוֹ אוֹת/וְאֶל אָדָם שֶׁלֹא יָדַע /וְלֹא לָמַד כֵּיצָד לִחְיוֹת"... באותה 'ציפייה' לנס, נדרכים כל החושים, אשר מופנים כלפי חוץ, כאשר מנגד -ישנה שאיפה לקבלה העצמית.

כך נהפכת שירת הכלל, ומקבלת צורת הבנייה אישית, הדוברת את הפרט (ע' 44): ..."אֲנִי שַׁלְהֶבֶת הוּא אָמַר/רוֹכֵן בְּתוֹךְ הַשֶּׁקֶט/לְהָבָה מְעָלַי דּוֹלֶקֶת/נֶחְבָּא מִפְּנֵי הָרוּחַ/אַךְ שַׁלְהַבְתִי שֶׁלִי בוֹעֶרֶת/וּמְכַלָּה אוֹתִי"...

מכאן נבחין במודעות מדוע זקוק האדם לאותו נס שיציל אותו מעצמו (ע' 47): ..."מְגַשֵּׁשׁ אֶת הֶעָבָר/אַשֶׁר כֻּסָּה בֵּינְתַיִם/בְּעוֹדוֹ חוֹלֵם לִהְיוֹת מִדְבַּר"... עם זאת, שואלים אנו - אם 'העבר' נטמן בחול ונשכח, איך זה כי עדיין נחוצה חלימה להמשיך להיות מִדְבָּר?!
ובכן, רב הנסתר מהנגלה. שאלות כמו: מה טובה תצמח לחולם מכך. האם החידלון שולט ברוחו עד אובדן עשתונות? היתכן כי הליך מחשבתי זה מכוון כלפי 'עתיד' שעשוי להתחולל בו שינוי מהותי בקיום האנושי (ע' 82): ..."שֶׁקֶט יָרַד עַל הָעוֹלָם/דְמָמָה שָׁלְטָה בַּכֹּל/לִבְנֵי אָדם אָבַד קוֹלָם/תֵּבֵל עָמְדָה לַחְדֹּל"...

וכמובן כשיש סוף כזה טרגי כמשתמע מהשורות האחרונות, חייב להימצא גואל על-מנת להציל את העולם מלחדול. וכדברי הימים, נמצא בסדום איש צדיק וישר דרך שאלוהים האציל עליו את סמכותו, וכל מעשה בראשית - שב אל עצמו ומתעורר (ע' 83): ..."וְשֶּׁקֶט בָּא/וַיֵּרְא כִּי טוֹב/ אָמַר מֵהַתְחָלָה"!

ובאווירה זאת של תחייה, אסיים את הגותו של המשורר בפסוק משירו (ע' 41): ..."וְהִיא נוֹשֶׁפֶת בִּי בְּסֹמֶת/שֶׁנּוֹשֵׂאת מִמָּקוֹם אַחֵר/כְּמוֹ נוֹשֵׂאת אֶלֶף גָּנִים/וְּכמוֹ בָּאִים אֵלַי יָמַי/ יְמֵי חַיַּי הַרְחוֹקִים/וְשׁוּב אֲנִי כְּעוּל הַיָּמִים"... ועל כל אלה, אין צורך להוסיף
דבר.