שני דיונים מאוד מתוקשרים היו לנו בימים האחרונים, הערעור של זדורוב בעליון והערעור של נאשמי הולילינד אף הוא בעליון ולמקרא הדיווחים בעיתונים על נימוקי השופטים עולים קשיים וסימני שאלה.
קדושת הספק מול התעלמות (בפועל) מהספק
הזיכוי של אולמרט מהאשמה של קבלת שוחד באמצעות העברת כחצי מיליון שקלים לאחיו נבע מהספק שהצליחה לטעת ההגנה (הרעננה) בנוגע לקבל השוחד הזה. והרי אחיו הודה תחילה שהוא קיבל כסף, ואחר כך חזר בו, ואפילו אולמרט לא הכחיש שהכסף התקבל על-ידי אחיו אך הכחיש כל קשר אל הכסף, אין ספק שיש חורים במארג הראיות סביב אשמתו של אולמרט בסעיף זה, ומכאן שאם חובת "מעל ומעל לכל ספק סביר" היא מוחלטת אכן יש לזכותו.
אך רק מספר ימים קודם לכן הוסכם לטעמי על-ידי כל שופטיו של זדורוב שיש חורים במארג הראיות, ושם מסתבר ש"מעל ומעבר לכל ספק סביר" הוא לא מוחלט אלא הוא יחסי, וכיצד זה מסתדר עם נימת דבריהם של השופטים בעניינו של אולמרט?
האם הספק בעניין זדורוב משקלו שונה מהספק בעניין אולמרט? אצל אולמרט הספק שווה יותר? ואולי, אולי על-אף ששופטי העליון הדגישו את הצורך להימנע מלהיכנע ללחצי התקשורת ודעת הקהל הם הם אלה הראשונים הנכנעים ללחץ התקשורת ולדעת הקהל וזו אולי הסיבה שאין דינו של ספק אחד דומה לדינו של ספק אחר?
תיקון 113 לחוק העונשין
התיקון הנ"ל קובע מתווה לגזירת העונש בעבירות פליליות ונועד לצמצם משמעותית את הפער בין הענישה על-ידי שופטים שונים, בתי משפט שונים וזמנים שונים בעבירות דומות. התיקן יוצר קושי מאוד גדול לשופטים באשר הוא קושר את ידיהם ומונע מהם את החופש שהיה להם עד כניסתו לתוקף של התיקון.
ובמקום מעקפים בדלת האחורית, פתאום יצר לנו בית המשפט העליון, פתח הרבה יותר גדול (אם כי מסויג), הוא החריג את תוקפו של החוק עקב מצבו הבריאותי של לופוליאנסקי, וזאת הוא עשה מבלי לבטל את התיקון לחוק. לטעמי בית המשפט העליון עשה כאן עוד צעד משמעותי בכיוון ההתגוששות שלו עם הרשות המחוקקת, הוא פשוט פסק בניגוד לחוק, תוך הסתמכות על חוק יסוד
כבוד האדם וחירותו. ואף אם ההגנה ביקשה לתקוף בהליך את החוק תקיפה עקיפה, התרופה שבית המשפט יכול היה לתת היא ביטול החוק וודאי לא מתן היתר לעבור עליו בתנאים המסוימים של התיק הנדון.
לאמונתי העליון קבע את המטרה סביב החיצים
===========================================
בין השורות של פסק דין
הולילנד ניתן להבחין בדעת שופטי הרוב ביקורת על השופט רוזן במחוזי, ניתן להבין שחלק מהביקורת על ההתלהמות ועל השפעת דעת הקהל והתקשורת הייתה מופנית כלפי הצדיק השופט רוזן. לטעמי בית המשפט העליון עשה בדיוק אותו דבר ואף הרחיק לכת מספר רב של צעדים.
לו אני, מהרחוב הייתי נדרש לקבוע את העונשים עבור נאשמי הולילנד, בהנחה שכולם הורשעו, אזי בלי להוציא מיליונים על משפטים ועורכי דין, אלה היו בערך גזרי הדין.
אולמרט עם ה 500 אלף של אחיו או בלעדיהם בין שנה לשנתיים, לופוליאנסקי עבודות שירות ולא בגלל המחלה או בעיקר לא בגלל המחלה, כי הרי בנוסף למחלה הוא לא דחף כסף לכיס, לא נתן תמורה לשוחד לכאורה, אם התרמות מן הסוג שהוא עשה מכניסות ראש עירייה לכלא אז לדעתי כל ראשי העריות המדינה (פרט לאלה הכושלים ובתי הספר שלהם עיי חורבות) חייבים לשבת בכלא, את מהנדס העירייה הייתי מעיף עם טיל לשמים לגבי אחרים אני לא יודע. וזה מה שעשה בית המשפט העליון, הוא פשוט קלע לדעתי, הוא קלע לדעת הרחוב, ודווקא רוזן היה רחוק מלקלוע לדעת הרחוב, הוא ירה 5 קומות מעל הרחוב, כאילו אנחנו חיים בגן עדן ובחורת אולמרט משחירה לנו את החיים.
ואולי, אולי טוב שרוזן ירה גבוה, בואו נתאר לעצמנו שהיה יורה בגובה העיניים, מה היה משאיר מכך בית המשפט העליון?. העיקר להבנתי במשפט אולמרט אינו בשקל האחרון של השוחד ולא בשנת המאסר האחרונה, העיקר הוא בחשיפת הרקב שפשה בעירייה, רקב שעבר עבר מהעירייה לממשלה כאשר ליבת הרקב היא לשכתו של הבוס, ועוזרתו הנאמנה, בפועל באת-כוחו מוציאה ומביאה. זה מה שהיה שם, ריקבון, ריקבון ריקבון, שחברים נהנו ממנו, שפוליטיקאים ידעו ממנו, ושעיתונאים ידעו ממנו – ועל מתן חותמת בל תימחה של ריקבון על החבורה הזו אחראי אדם אחד, השופט רוזן, ואיש מבין שופטי בית המשפט העליון לא ייקח ממנו את התהילה לא הוא זכאי, בגין תרומתו המיוחדת הזו.
