לאורך ההיסטוריה ניתן למצוא עדויות לשיטות מיסוי ביזאריות, במשטרים אפלים כמו גם במשטרים דמוקרטיים ונאורים. כך למשל מדינת ניו-ג'רזי הטילה בשנת 2009 מס בשיעור של 6% על ניתוחים קוסמטיים וסנאטורים דמוקרטיים מקדמים בימים אלה חקיקה להטלת מס דומה ברחבי ארה"ב. במאה ה-17 הונהג בבריטניה "מס חלונות" אשר הוטל לפי מספר החלונות בבית וברוסיה לפני 300 שנה הטילו מס מיוחד על אנשים שרצו לגדל זקן.
לאחר שאיי פיג'י הפכו לקולוניה בריטית בשנת 1876 קבעו האנגלים כי על תושבי האי וונואה לוו (Vanua Levu), שבין הגילים 18 ל-30, תחול חובת שמירה של יום בחודש על משכנו של הצ'יף הראשי של מועצת הצ'יפים הגדולה. עם זאת הצו אפשר לגברים אלו להשתחרר מחובת השמירה בתמורה לסכום מס שנקבע בחוק. חלפו השנים ובשנת 1948 עבר מקום משכנו של הצ'יף הגדול לבירה סובה הנמצאת באי ויטי לוו (Viti Levu), שינוי שעל פניו היה צריך לבטל את חובת השמירה שהרי אין על מי לשמור יותר. למרבה האבסורד לא בוטלה חובת השמירה באי וונואה לוו ותושביו חויבו במס אחיד בגין אי-שמירה על משכן הציף' שאיננו. שלטונות פיג'י, גם לאחר קבלת העצמאות בשנת 1970, המשיכו לדבוק בפרשנות על פיה מי שלא עושה תורנות שמירה, חייב בתשלום המס והמצב האבסורדי נותר על-כנו עד ימים אלו.
דומה כי האבסורד הנ"ל חדר גם למערכת המשפט בישראל שאחרת לא ניתן להבין את פסק הדין שניתן לאחרונה (ע"מ 37101-10-11 רצון ואח' נ' פקיד שומה) בבית המשפט המחוזי מרכז-לוד.
במה דברים אמורים? בשנת 2003 הוטל במסגרת חוק ההסדרים מס מיוחד על מעסיקי
עובדים זרים בשיעור של 15 אחוז מהכנסותיו של כל עובד זר. בדברי ההסבר לחוק הסביר המחוקק כי מטרת ההיטל הינה לייקר את עלות העסקתו של עובד זר על-מנת לשפר את סיכויי העובד המקומי לזכות במשרה על פני מתחרהו הזר. ללא קשר לחוק המטיל את ההיטל עודכנה המדיניות הממשלתית כך שלא ניתן אישורים להביא עובדים זרים לישראל, מקום שקיים פוטנציאל להעסקת עובדים ישראלים.
ברבות השנים ולאחר ניסיונות ופיילוטים כושלים לשילובם של עובדים ישראלים בענפים המשוועים לידיים עובדות, דוגמת בניין וחקלאות, נשמטה תכלית החוק מקרקע המציאות וכך נוצר מצב בו הן הקבלנים והן החקלאים מתחננים כיום, פשוטו כמשמעו, להגדלת מכסות העובדים הזרים אותם יוכלו להביא לארץ להצלת הענפים השרויים במצוקה קשה.
בפסק הדין "רצון ואחרים" שעניינו היה היטלים כבדים שהטילה רשות המס מכח חוק ההיטל, על מעסיקי עובדים זרים, קבע בית המשפט כי על המעסיקים לשלם את ההיטלים ללא קשר לכך שאין בנמצא ישראלים המבקשים את המשרה של העובד הזר. ביסודו של דבר חקיקה מצוי צורך, של המחוקק, לשנות מציאות קיימת. משהשתנתה המציאות, מסיבות שאינן קשורות לחוק, הופכים דבר החוק והוראותיו למיותרים ואף מעוררי גיחוך. פסיקת בית המשפט התעלמה במפגיע מהמציאות ומהעובדה שהתיאוריה עליה נשען החוק אינה תקפה כלל במציאות התעסוקתית בישראל.
קבוצת הנפגעים מההחלטה כוללת את המגזר החקלאי הפרוס לאורכה ולרוחבה של הארץ וכן את המגזר הנדל"ני המצוי בעינה של סערת יוקר המחיה בישראל. ברי לכל כי ההיטלים הכבדים אותם מטילה רשות המס במסגרת חוק ההיטל, על העסקת עובדים זרים בענף הבניין, מובילים בסופו של יום לעלייה בתשומות הבנייה ומשם לעלייה במחירי הדירות.
קיימת סברה כי חינוך לסולידריות חברתית ואזרחות טובה, עשוי להקטין את ההתחמקות מתשלומי המס. ספק אם המקום הנכון להתחיל את הניסיון החינוכי הזה יהיה במגזר החקלאי בו לומדים נערות ונערים שהוריהם נדרשים, על-פי החלטת ביהמ"ש, לשלם מיסים וקנסות מיותרים בשל כך שהם לא מעסיקים עובדים ישראלים - עובדים שאינם קיימים במציאות.
