לפי חלק מאמצעי התקשורת, השופט דוד רוזן חטף על הראש מבית המשפט העליון בפסק הדין בפרשת הולילנד. לפי אמצעי תקשורת אחרים, בית המשפט העליון הנחית מכה על המלחמה בשחיתות. לנוכח המהירות בה פורסמו הדברים – פחות מיממה לאחר פרסום פסק הדין – מדובר בלא יותר מאשר פופוליזם שטחי. בזמן הזה הספיקו הכותבים לכל היותר לקרוא את התמצית בת 57 העמודים; במקרה הטוב הם העיפו מבט על כל 948 עמודי פסק הדין.

גם אני לא קראתי הכל, למרות שחלפו שלושה ימים מאז הפרסום. כמי שמכיר היטב את הפרשה, אני מרשה לעצמי לומר שהקריאה החלקית שלי ("לקרוא באלכסון", כינה זאת אדם ברוך המנוח) מאפשרת לי לומר מה באמת יש בפסק הדין. ובכן, יש בו ביקורת לא מעטה על רוזן, כולל ביקורת אישית שאינה שכיחה בפסקי דין של העליון – אבל בסופו של יום, פסק דינו נותר על-כנו עם עשר הרשעות ועונשי מאסר משמעותיים. לצד זאת, העליון אכן הקל בצורה ממשית בכמה מן העונשים, אבל ממש לא פגע במאבק בשחיתות. האמירות שם ברורות ונחרצות, וגם עונשים של שנתיים מאסר אינם קלים.

כמה מאמצעי התקשורת התנפלו השבוע על שופטי בית המשפט המחוזי בתל אביב מרים דיסקין, ציון קאפח ורענן בן-יוסף, שגזרו רק שישה חודשי עבודות שירות על יניב נחמן שהודה באונס ובמעשה מגונה בכוח. כמו ברוב המקרים הללו, זה היה פופוליזם לשמו מצד מי שלפי כל הסימנים – לא טרחו לקרוא את גזר הדין (שכל אורכו 12 עמודים).

הנה העובדות. נחמן הואשם במקור בשורה ארוכה של עבירות מין קשות, אותן עשה לטענת המדינה לאחר שהשתה לשוכרה את קורבנותיו. אבל המדינה חזרה בה לחלוטין מכל האישומים הללו. מה שנותר הוא מעשה פעוט-ערך שמבחינה חוקית נחשב לאונס, בבחורה שהייתה עימו בקשר מיני לפני ואחרי האירוע, ושנזכרה להתלונן רק אחרי כמה שנים, כאשר פורסמו התלונות האחרות – מהן כאמור המדינה חזרה בה. קרוב לוודאי שאם המעשה הזה היה עומד בפני עצמו, כלל לא היה מוגש כתב אישום נגד נחמן.

נחמן ישב חצי שנה במעצר (שהוא גרוע יותר ממאסר), היה משוחרר שנה בתנאים מגבילים ועבר פרסום שלילי רחב-יריעה אשר מן הסתם לא יימחה לעולם. באו השופטים ואמרו: אחרי כל זה ולאור כל זה – העונש המתאים איננו מאסר בפועל (ויש שם גם ענישה של 40,000 שקל). ואז קופצים כל מיני חכמולוגים, שהתגובות שלהן נשלפות מהמותן ובלי שום קשר לעובדות.

ועוד הערה: חלק מאותם אמצעי תקשורת היו אלו שבשבוע שעבר טענו לחפותו של רומן זדורוב אחרי ששופט אחד מתוך שלושה הציע לזכותו מחמת הספק – ועכשיו לא מספיק להם פסק דין פה אחד של שלושה שופטים.

מיקי חיימוביץ' מצאה השבוע יעד חדש לפופוליזם הקבוע שלה: מערכת הכשרות. מונופול הכשרות של הרבנות עולה לנו מאות מיליונים ומשפיע במישרין על יוקר המחיה – קבעה בנחרצות. אלא שכמו תמיד אצל פופוליסטים, העובדות לא מפריעות.

אז ככה. הרבנות היא מונופול הרבה פחות גדול מאשר משרד הבריאות (המאשר כל מוצר מזון שאנחנו אוכלים) או – תתפלאו – מהממונה על ההגבלים (שקובע מי יכול לפעול באיזה שוק). ואני כבר לא מדבר על המונופולים של חברת החשמל, הנמלים ורכבת ישראל. למה? כי יש גם בד"צים חרדיים פרטיים, ויש מי שאוכלים רק מוצרים שבהשגחתם של אלו. אם כבר, אז הבד"צים הללו – שחלקם פועלים בניגוד לחוק – הם שמעלים את המחירים, משום שהם טוענים שהשגחה טובה יותר גם עולה יותר, ומשום שלעיתים הם באים כשכבה נוספת על הרבנות הממלכתית. אבל הרבה יותר קל, נוח ופופולרי להתנפל על משהו בעל אופי דתי.

אני מתערב איתכם, ש-90% מאלו שיוצאים לרחובות נגד מתווה הגז הטבעי אינם יודעים אפילו מי הם הזכיינים של שדות הגז. כמה פוליטיקאים פופוליסטיים – כגון שלי יחימוביץ' ואיתן כבל – התקועים בתפישות עולם שאבד עליהן הכלח לפני שני עשורים, הצליחו לשכנע חלקים מהציבור שיש כאן מתנה לעשירים על חשבון כולנו. זה מספיק. לא צריך דיון רציני, לא צריך ללמוד את הפרטים, לא צריך להקשיב לדעות אחרות, ובוודאי שלא צריך להציע חלופות של ממש.

בעיקר מה שלא צריך הוא להתמודד עם שאלה פשוטה: המדינה חתמה על חוזים עם הזכיינים, שהשקיעו את כל הכסף ונטלו את כל הסיכון, ומשלמים למדינה עשרות אחוזים מרווחיהם. אין כבר קדושת חוזים? המדינה לא צריכה לקיים את התחייבויותיה? או שהחובה הזאת חלה רק כאשר המדינה מבטיחה משהו לאזרח מן השורה, ולא חלה כאשר היא מבטיחה משהו לאדם שבעוונותיו הרבים הצליח והתעשר? ואיך רוצים שיבואו משקיעים זרים למקום בו חתימה של הריבון אינה שווה את הנייר שהיא כתובה עליו? פופוליסטים, כמו פופוליסטים, פטורים מסימני שאלה; הם זכאים להסתפק בסימני קריאה.

יריית הפתיחה בסוגיית קיצור עונשו של משה קצב נורתה השבוע, כאשר פורסם שוועדת השחרורים תדון בעוד חודשיים בבקשתו להשתחרר בתום ריצוי שני שלישים משבע שנות המאסר שנגזרו עליו. אין צל של ספק: הדיון בנושא יהיה מלווה ברעש וצלצולים פופוליסטיים, בעיקר מצד ארגוני נשים וח"כיות מאוד מסוימות.

בקשות לניכוי שליש נבחנות, על-פי החוק לשחרור על תנאי ממאסר, בשתי פריזמות עיקריות: התנהגות ומסוכנות - האם האסיר התנהג למופת והאם נשקפת ממנו סכנה לשלום הציבור. הוויכוח סביב קצב לא יהיה סביב המרכיב הראשון אלא השני, משום שבדרך כלל מצפה הוועדה שהאסיר יביע חרטה וישתלב בפעילות שיקומית כדי להוכיח שאיננו מסוכן לציבור. קצב, כידוע, דבק בתוקף בחפותו וממילא אינו מודה ואינו מוכן לקבל את הטיפול הרגיל המוצע לעברייני מין.

אלא שאין להתבלבל בין העיקר לטפל. האם קצב הוא עבריין מין מסוכן, העלול לחזור על מעשיו? התשובה היא לא בא' רבתי. הוא ביצע את העבירות תוך ניצול ציני ומגעיל של מעמדו הציבורי, וממעמד זה כידוע לא נותר אפילו צל-צילו של זכר. לא נראה שבשנותיו האחרונות יהיו בסביבתו נשים שבהן יוכל לפגוע, והוא לא האנס התופס קורבנות אקראיים בסימטה חשוכה. לכן, סירובו להודות ולקבל טיפול לא אמור להשפיע על ההחלטה בעניינו. אלא שכאמור, קשה לראות את הדיון מתנהל באווירה עניינית ואוביקטיבית. יהיה מה שיהיה, אין כמעט ספק שבסופו של יום מי שיכריע יהיה בית המשפט העליון.

אם רוני אלשיך היה רוצה לקבל החלטה פופוליסטית, הוא היה שולח את ניצב רוני ריטמן הביתה או ליחידה אחרת, פחות יוקרתית ורגישה מאשר להב 433. אבל המפכ"ל הטרי מוכיח, שהוא קרוץ מחומר אחר – חומר של מפקדים אמיתיים, כאלו שפועלים לגופו של עניין ולטובת הארגון.

הטענות כאילו ריטמן הטריד מינית היו נקודתיות, של קצינה אחת (שאיננה בדיוק חסודה וצנועה), והתייחסו לאירועים שלפי הנטען התרחשו לפני חמש שנים. היועץ המשפטי לממשלה קבע שזה לא פלילי ואפילו לא משמעתי, ואלשיך החליט שבשבילו זה מספיק. הוא צודק. נגד ריטמן אין ראיות, אלא רק טענות בעייתיות וישנות. לא הורסים קריירה וחיים בגלל דבר כזה, לא פוגעים במשטרה כולה בגלל דבר כזה.

לעומת זאת, אלשיך שלח מיידית לחופשה כפויה את תת-ניצב גיא ניר, ראש חטיבת המודיעין, נגדו הועלו טענות לקשר אינטימי עם קצינה בפיקודו ולהתעמרות בפקודיו. כאן מדובר על ממצאים של ועדת בדיקה פנימית, המתייחסים לאירועים אקטואליים. כך שאלשיך בהחלט יודע להפעיל יד קשה – במקומות הראויים.