מאמר מערכת ב"וושינגטון פוסט" קונן על ה"סכנה לדמוקרטיה הישראלית". נחרדתי. ואז קראתי שהסכנה היא החוק שמקדמת שרת המשפטים
איילת שקד לעידוד השקיפות בכנסת של נציגי ארגונים לא ממשלתיים המקבלים סיוע כספי ממדינות זרות. לא נחה דעתו של העיתון עד שהישווה אותנו למדינות כרוסיה וסין המדכאות ארגונים המתנגדים לשלטון. החוק "לא עומד בקנה אחד עם ערכי היסוד של ישראל כמדינה דמוקרטית".
נתעלם מההתנשאות הילדותית של העיתונות הליברלית בארה"ב כלפי ישראל, משל הייתה שבט נידח בג'ונגל עלום; האם הדמוקרטיה האמריקנית אינה מתגוננת משתדלנים למיניהם באמצעות חשיפתם? ישנו התיקון הידוע עוד מ-1938 לרישום סוכנים זרים (FARA), המחייב אנשים או ארגונים הפועלים להשפיע על המדיניות האמריקנית - שפעולותיהם מפוקחות באופן ישיר או עקיף וממומנות באופן מלא או חלקי בידי גופים זרים (ממשלות זרות) - להירשם במשרד המשפטים האמריקני ולהצהיר על כך במגעיהם עם נבחרי ציבור ונציגי השלטון.
יש תקנה חדשה, שה"פוסט" התעלם ממנה, המחייבת עדים המדברים בשימוע בקונגרס לחשוף אם מומנו בידי ממשלות זרות. התקנה קיבלה תמריץ בעקבות תחקיר של ה"ניו-יורק טיימס" שחשף מכוני מחקר ששימשו שתדלנים לטובת אינטרסים של מדינות זרות, לאחר שקיבלו מהן מענקי מחקר בנושא שלשמו פעלו בקונגרס. סכנה לדמוקרטיה, מה?
ה"פוסט" סיפר לקוראיו שלמרות שהחוק מוצג ככזה שיספק שקיפות יתר מול נבחרי הציבור, לא זאת הסיבה לחקיקתו, אלא הרצון "לייצר דה-לגיטימציה לארגוני שמאל ו'זכויות אדם' המתנגדים להתיישבות הישראלית ביו"ש". כדאי שה"פוסט" יחיל אותן אמות מידה גם עליו: התנגדותו לחוק אינה נובעת מדאגה כנה לדמוקרטיה הישראלית, אלא מרצונו לחזק ארגוני שמאל ובעצם להמשיך במצב הייחודי לישראל שבו מדינות זרות מתערבות בוויכוח הפוליטי ולמעשה עוקפות את ההליך הדמוקרטי.
לאיזו דמוקרטיה דואג ה"פוסט", אם אין משמעות להחלטת הציבור בבחירות? איזו דמוקרטיה דה-לה-שמאטע הוא מייעד לישראל, אם אזרחי נורבגיה ושבדיה קובעים לנו איזו מדיניות לאמץ? NGO monitor מדווח על כ-50 מיליון אירו הנכנסים לישראל בכל שנה(!) כדי להשפיע על מדיניותה ומתערבים בוויכוח הפוליטי רק לטובת צד אחד: השמאל לגווניו. לא מדובר בתורמים פרטיים, אלא במדינות זרות המוציאות כסף מתקציבן ומשקיעות בישראל. מדינה אינה משקיעה כסף מחוץ לגבולותיה אם אין לה אינטרס. הדמוקרטיה נוסח ה"פוסט" ודומיו פירושה פגיעה בריבונותה של ישראל.
לא במקרה תואם מאמר המערכת את טיעוני
הקרן החדשה לישראל ולא מביא לידיעת קוראיו את מכלול השיקולים של החוק. הקרן היא מממנת עיקרית - עם מדינות
האיחוד האירופי - של עשרות ארגוני שמאל. במשך שנים הסתוותה כארגון א-פוליטי הפועל לטובת הציבור, עד שבעשור האחרון נחשפו כוונותיה הפוליטיות. במקרה האמריקני, התקנות מחייבות להצהיר אפילו על מימון חלקי, בעוד אצלנו החוק מדבר על שקיפות רק במקרה שהארגון מקבל יותר ממחצית תקציבו ממדינות זרות. ההפך מטיעונו של ה"פוסט": דווקא חוסר השקיפות של גופים אלה הוא הסכנה האמיתית לדמוקרטיה.
