קריסתה הצפויה של הרשות הפלשתינית אמורה לעורר בישראל דאגה. הסיבה לכך ברורה ושקופה: את מקומו של מחמוד עבאס יתפוס, ככל הנראה, החמאס.
האמת ניתנת להיאמר שהשליטה בעזה, כמו גם בגדה, לא הייתה מעולם בידיה של הרשות הפלשתינית. מי ששלט בהן, שליטה כמעט מלאה, לא היה אחר מארגון הטרור.
עבאס לא היה אלא דחליל, מריונטה על חוט, ושליט תיאורטי רק על הנייר, אלא שלעומת מנהיג החמאס, הקיצוני,
איסמעיל הנייה. הוא דווקא בלט במתינותו.
אין להטיל צל של ספק שקריסת הרשות תביא לכך שישראל עוד תתגעגע לימים של מחמוד עבאס. אחרי ככלות הכל ראוי לזכור שחרף מצעו האידיאולוגי האנטי-ישראלי, לא צידד עבאס מעולם במחיקת ישראל מעל פני המפה.
נורה אדומה
אין זאת כי אם העדר כל כריזמה וחולשה מדינית היו בעוכריו של מחמוד עבאס. הם אלה שמנעו ממנו להגשים את משאלת-חייו לעמוד בראשה של מדינה פלשתינית עצמאית.
עליית החמאס תחת עבאס אמורה להדליק בישראל נורה אדומה. לא תיוותר לה ברירה אלא להידבר עם ארגון הטרור. אחרי ככלות הכל,,ההדברות היא צורך השעה. חיוניותה הגדולה היא בכך שיהיה בה כדי להוציא את הרוח מן המפרשים של ארגון הטרור, הנחשב כיום לתנועה הפלשתינית הדומיננטית.
וחוץ מזה, מרקיז, החמאס הרי תאב לקבל את חלקו בעוגה הפלשתינית. לצורך כך יהא עליו לרכך את עמדותיו הקיצוניות ולשלם את המחיר הכרוך בדבר.
אם, למרות הכל, תתעקש ישראל להתעלם מהתמורות החדשות הנוצרות בשטח - עלולים לבוא במקום החמאס ארגונים קיצוניים ממנו, נוסח הג'יהאד האיסלאמי ודאעש. במצב שכזה סביר להניח שישראל לא תזכה ללקק דבש.
